לקרוא בשם ולחיות גאולה

פרשת שמות היא הפרשה שבה מתחיל תהליך הגאולה ממצרים. אמנם כבר קודם לכן, בפרשיות הקודמות, קראנו על ההבטחה אודות הגאולה - "ואלוקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת", אבל לא היה אז תהליך ממשי של גאולה כי אם הבטחה בלבד ובפועל מסופר רק על ירידת עם ישראל לגלות במצרים;

לעומת זאת בפרשת שמות - שאמנם גם בה מתואר תיאור קושי השיעבוד ועבודות הפרך במצרים - מתחיל להתרחש תהליך הגאולה, החל מלידת משה רבינו מושיען של ישראל, נתינת השליחות למשה ללכת ולגאול את עם ישראל ופגישת משה ואהרון עם פרעה כפי ציווי ה'.

הפנימיות של השם

על פי הידוע ששם הפרשה מבטא את התוכן שלה, מובן שעניין הגאולה צריך להיות רמוז בשם הפרשה "שמות", אבל צריך להבין: ידוע ש"שמות" של בני אדם הם בסך הכל סממן חיצוני שלא מבטא באמת את תכונות האדם, שלכן יכולים להיות אנשים שונים זה מזה בתכלית עם אותו השם בדיוק. ואם כן דרוש הסבר מה מיוחד כל כך ב"שמות" שלכן זהו השם שאמור לבטא את התחלת הגאולה?

אלא הביאור הוא שזהו בדיוק החידוש של "שם": השם אינו מבטא את כוחות ותכונות האדם מכיוון שהוא מבטא רובד עמוק הרבה יותר. שם האדם לא מצביע על תכונות האדם כי הם דברים חיצוניים בלבד, ואילו השם מבטא את עצם מציאותו של האדם, ולכן רואים שכאשר אדם נמצא בהתעלפות, קוראים לו בשם כדי להעיר אותו, מכיוון שהשם של האדם קשור עם עצם חיות האדם.

לעורר מעילפון

כעת יובן הקשר שבין "שמות" והתחלת הגאולה: בזמן השעבוד במצרים, כמו גם לאחר חורבן בית המקדש, נמשל עם ישראל לאדם שנמצא בהתעלפות, כי בזמן זה אין כל כך הרגשה באלוקות כמו בזמן בית המקדש. אבל גם במצב שכזה העצם והפנימיות של יהודי נמצאת תמיד בשלימות וללא שום שינוי.

הדרך לעורר את עם ישראל ממצב של עילפון הוא על ידי הקריאה בשם, שבכך מעוררים את אותה נקודה פנימית של הקשר העצמי עם הקב"ה. ולכן שם הפרשה של תחילת הגאולה נקראת "שמות", כי על ידי ה"שמות" של בני ישראל מעוררים את הנקודה הפנימית והעצמית של יהודי, הקשורה עם העצם של הקב"ה, ועל ידי זה ממהרים ומביאים את הגאולה.

ירידה שמגלה

בעומק יותר, הרי דווקא על ידי הירידה לגלות ניתן להתעלות אחר כך למצב נעלה יותר ממה שהיה לפני זה:

כאשר מדברים עם אדם ערני ובריא, מה שמודגש בו הוא הרובדים החיצוניים שבו, התכונות, השכל, המדות וכו'. דווקא כאשר כל הכוחות נעלמים, כמו בשעת התעלפות, רק אז ניתן לנגוע ולהתקשר לעצם מציאותו על ידי הקריאה בשמו.

כך הוא גם אצל עם ישראל: בזמן שבית המקדש היה קיים, וכן לפני הירידה למצרים, מה שהיה בגלוי זה רק הכוחות הגלויים של הנשמה, ואילו עצם הנשמה היה חבוי ונעלם. דווקא בזמן של שיעבוד וצרות, כאשר בית המקדש חרב, רק אז ניתן לגלות את עצם הנשמה והקשר הפנימי ביותר של יהודי עם הקב"ה.

לאחר גילוי קשר זה ניתן להגיע לדרגות גבוהות הרבה יותר, כפי שיהיה בגאולה האמיתית והשלימה שאז תהיה ההתאחדות בין הקב"ה ועם ישראל לדבר אחד ממש, וכל זה תיכף ומיד בהתגלותו המושלמת של מלך המשיח בגאולה האמיתית והשלימה.

(על פי שיחת שבת פרשת שמות תשמ"ח)