הדרך של היהודי מעלה מעלה

את הציווי הנאמר בפרשת השבוע "והלכת בדרכיו" מפרש הרמב"ם "להדמות בו יתעלה כפי היכולת" ומונה אותו במניין תרי"ג המצוות. ולכאורה תמוה מדוע הרמב"ם מונה ציווי זה במניין המצוות, והלא בכללים שבהם מדבר הרמב"ם על מניין התרי"ג מצוות, הוא אומר שציוויים כלליים (כדוגמת "קדושים תהיו", "את חוקותי תשמורו" וכדומה) אינם נמנים במניין המצות?

הכרחי אם כן לומר שבציווי "והלכת בדרכיו" ישנו חידוש מסויים שאינו קיים בשאר הציוויים, ולכן הוא נמנה בפני עצמו במניין המצוות.

עליה אינסופית

והחידוש הוא: התורה אומרת ליהודי "והלכת", דהיינו שעל יהודי להיות בתנועה מתמדת של הליכה מדרגה אל דרגה. יהודי יכול לקיים תורה ומצוות ובכל זאת להישאר באותו מצב כפי שהיה קודם קיום המצווה. ועל זה בא הציווי ואומר "והלכת בדרכיו" – שבכל מצווה שיהודי מקיים, עליו לעלות למקום נעלה יותר.

בדומה לכך אנו רואים בנוגע לפסוק "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", ומוסבר בחסידות שהמלאכים נקראים בשם "עומדים", כי אף שהם עולים מדרגה לדרגה, הרי זה בסדר והדרגה ובצורה מוגבלת. לעומת זאת הנשמות של בני ישראל, כאשר הם יורדים לעולם הזה לקיים תורה ומצוות הם נקראים בשם "מהלכים", כי כל עליה מדרגה לדרגה אצל יהודי היא שלא בערך לדרגה הקודמת, ועד לעליה אינסופית – בלי גבול.

להתחבר לבלי גבול

ועל כך ניתן לכאורה לשאול: כיצד מסוגל יהודי, שהוא נברא מוגבל, להגיע לבלי גבול? ואם הוא אכן מצליח להגיע לדרגה זו, כיצד הוא יכול להישאר נברא מוגבל?

ועל כך נאמר "והלכת בדרכיו". על יהודי להתקשר עם דרכיו של הקב"ה (על ידי קיום המצוות), ומאחר שהקב"ה הוא אינו מוגבל – "נמנע הנמנעות" ו"נושא הפכים", לכן כאשר יהודי מתקשר לקב"ה הוא יכול להגיע לעילוי בלתי מוגבל ועם זאת להישאר במציאותו הגשמית והמוגבלת.

קיום המצוות של יהודי – שעל ידי כך הוא מתחבר עם הקב"ה בחיבור אינסופי – מגיע מצד עצם הנשמה שלו שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", ומכיוון שכן הרי גם היהודי אינו מוגבל, כי הוא קשור, והוא חלק ממש, מהקב"ה עצמו.

והחיבור האמיתי של שתי ההפכים – (א) עילוי אינסופי ו(ב) מציאות גשמית מוגבלת – הוא כאשר קיום המצוות חודר גם בגוף הגשמי של היהודי, שנעשה חדור בקיום התורה והמצוות, עד שהוא מבצע "מעצמו" את מה שהנשמה דורשת ממנו.

דרך הצדיק

אך מכיוון שלא כל אחד מסוגל להגיע לדרגה כזו (שהגוף שלו בטל בתכלית לנשמה, ועד שהוא מקיים "מעצמו" את התורה והמצוות), לכן מגיע הציווי "ובו תדבק" – "הדבק בתלמידי חכמים", שהם עומדים בביטול גמור אל הקב"ה, והגוף שלהם עצמו נעשה "מרכבה לאלוקות", וכאשר יהודי מתקשר לצדיק, הרי גם הוא נעשה "כלי" לאור הנשמה, ואז יש בכוחו להיות בדרגה זו.

אבל עם זאת המעשה הוא העיקר, ולכן הקיום בפועל של התורה והמצוות מוטל על היהודי בעצמו – "והלכת בדרכיו", שקיום המצוות יהיה בדרכיו של הקב"ה, ואז לאחרי ההקדמה של "ובו תדבק" בצדיקים, יותר קל ליהודי ללכת בדרכיו של הקב"ה.

עד להליכה שבאין ערוך "ללכת מחיל אל חיל" בגאולה האמיתית והשלימה שאז יהיה "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" ותיכף ומיד ממש.

(על פי לקוטי שיחות חלק ד' פרשת תבוא)