הפרשה קוראת לנו לומר דברים טובים על יהודים. כלשון הרמב"ם: 'מצוה על כל אדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל לפיכך צריך לספר בשבחו'. על כל יהודי מוטלת החובה לספר דברים טובים על הזולת, ולא לדבר חלילה דבר רע עליו
כשיהודי מוסר את עצמו על קידוש השם, אסור לו לחשוב שייעשה לו נס, אלא הוא צריך ללכת מתוך נכונות מלאה ליהרג. אך אם נעשה לו נס והוא ניצל בסופו של דבר - זכותו גדולה יותר
אנשי חינוך רבים מאמינים כי החינוך הוא דבר שדורש התמסרות והקרבה, וויתור על התועלת האישית בשביל טובת המתחנכים. האם בכל זאת המחנך מרוויח מזה משהו?
השלימות של בני ישראל, מרומזת גם בשם החודש אייר בו נרמזו בראשי-תיבות: אברהם, יצחק, יעקב, רחל. ענין האבות והאמהות ניכר בגלוי אצל כל ישראל מצד עבודתם. ו"אייר" גם ר"ת "אני הוי' רופאך'"
פרשתנו נפתחת בפסוק המביא את המילים "אמור" "ואמרת". למדו מכך חז"ל כי יש "להזהיר את הגדולים על הקטנים", ובכך הניחו את אחד מיסודות החינוך. ימי ספירת העומר מוקדשים למצווה זו
בפרשתנו מוזכרת מצוות ספרית העומר, אותה אנו מקיימים בימים אלו בין פסח לשבועות מידי יום. על הקשר בין מצווה זו למצוות היובל
כולנו חולמים. לחנך את ילדינו לשלימות. מי לא רוצה ילדים טובים וטהורים ללא בעיות? דיני הכהונה בפרשת השבוע מלמדים אותנו כי הדבר אכן אפשרי
כאשר אנו מביאים משהו כמשל על גדולתו של הקדוש ברוך הוא, הוא שההגבלות של ה'משל' אינם חלות (חס ושלום) על ה'נמשל' – הקדוש ברוך הוא
כמו הכוהנים העובדים בזריזות ובזהירות, כך גם בכל יהודי ישנה נקודה פנימית בנפש, שתמיד דבוקה בקדוש-ברוך-הוא ורוצה למלא את רצונו