פרשת אמור - מהות ספירת העומר

פרשת אמור המקיפה נושאים רבים, כוללת בתוכה גם את נושא ספירת העומר, כפי שנאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" [ויקרא כ"ג, ט"ו].

נשאלת השאלה: האם נתקלנו בתנ"ך בספירה דומה במקום אחר? התשובה לכך חיובית, שהרי ספירה זו מזכירה לנו ספירה נוספת בתורה המופיעה בפרשת בהר: "וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים" [ויקרא כ"ה, ח].

מה הדמיון בין שתי הספירות? התשובה לכך: הזמן. אך השוני ביניהם הוא: בעוד שבספירת העומר סופרים את הימים - מיום שני של חג הפסח משך חמישים יום עד מתן תורה, הרי שבספירה המופיעה בפרשת בהר היא ספירה של שנים כמו שנאמר: "שבע שנים שבע פעמים", עד שמגיעים לשנת היובל - שנת החמישים. בזמן המקדש בית הדין היה סופר ומונה בתחילת כל שנה את מספר השנים שעברו מהיובל הקודם.

מהי מטרת הספירה? מטרת הספירה היא מהות הזמן, אדם שסופר את הימים הוא סופר אותם לקראת מטרה מסוימת, הזמן שחלף אינו חשוב לו, אלא הוא מחכה לתאריך המיוחל שלמענו הוא סופר, הזמן שחולף הוא עראי והעיקר הוא היעד.

בספירת העומר - היעד הוא חג מתן תורה, וכן הדבר גם לגבי ספירת השנים עד לשנת היובל, הזמן החולף הוא ארעי והתאריך המיוחל הוא היעד הסופי - היינו שנת היובל ביום הכיפורים, עת שובן של הקרקעות לבעליהן. במועד זה מתגלה מיהו הבעל הבית האמיתי.

שאלה נוספת: מהי המטרה בשתי הספירות? התשובה לכך היא: בספירת העומר המטרה להגיע לחג מתן תורה, ואילו בספירת השנים המטרה להגיע עד שנת היובל. יום הכיפורים הוא גם מתן תורה - מתן לוחות השניים שניתנו לעם ישראל, ביום הכיפורים ירד משה מההר לאחר שהות של ארבעים יום בהר. כאשר מסיימים לספור את הימים מגיעים אנו לקבלת הלוחות הראשונים, ואילו בסוף מניין השנים - מגיעים לקבל את הלוחות השניים.

דמיון נוסף בין שתי הספירות: בתום שתי הספירות יש תקיעת שופר - דבר הפועל על החושים שלנו. בחג השבועות נאמר: "ויהי ביום השלישי ויהי קולות וברקים וקול שופר חזק מאד" [שמות י"ט, ט"ז], ובסוף המעמד נשמעה גם כן תקיעת שופר. גם לגבי שנת היובל נאמר: "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם" [ויקרא כ"ה, ט]. שנת היובל נקראת על שם תקיעת השופר, היובל הוא שופר העשוי מקרן איל, מכאן שהשופר נקרא גם בשם יובל.

מה תכלית הספירות? התשובה לכך היא: החופש להיות בן חורין. לגבי מתן תורה נאמר: "והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות" [שמות ל"ב, ט"ז], על כך אמרו חז"ל: "אל תקרא חרות, אלא חירות" [אבות ו, ב]. על-ידי שהאדם עוסק בתורה - נעשה בן חורין ולא עבד לתאוותיו. עם ישראל זוכה לחירות כפולה: גם חירות גשמית וגם חירות רוחנית.

החירות היא גם מוטיב מרכזי בשנת היובל - חירות גשמית וחירות רוחנית. על שנת היובל נאמר: "ויצא ביובל ושב לאחוזתו" [ויקרא כ"ה, כ"ח], גם העבד יוצא לחופשי. מעניין שחכמים טוענים: החירות הראשונה שהגיעה לעולמנו - מתן תורה - הייתה סמוך לשנת "היובל הגדול" מתן תורה התרחש סמוך לתאריך בו העולם חגג את שנת היובל בפעם החמישים.