להאיר כמו אבן ספיר (פרשת אמור)

בתחלת פרשתנו מפרש רש"י "אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים". ומקורו במסכת יבמות (קיד, א): "לא תאכלום כי שקץ הם, לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים.. כל נפש מכם לא תאכל דם.. להזהיר גדולים על הקטנים.. אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים.. וצריך להבין: כיון שחינוך הקטנים הוא עניין הכי עיקרי, ועד שבזה תלוי ההמשך של עם ישראל מדור לדור עד סוף כל הדורות, ובלשון חז"ל (ירושלמי, סנהדרין פרק י, הלכה ב) "אם אין גדיים אין תיישים" - למה לא נאמר חיוב זה בסמוך למתן תורה, כי אם, לאחר כמה וכמה פרשיות?! 

תמיד בחודש אייר

הדבר יובן בכך שפרשת אמור "להזהיר גדולים על הקטנים", נקראת תמיד בחודש אייר, שיחודו הוא במצות ספירת העומר, בהיותו החודש היחיד שכל יום שבו קשור עם מצוה מסויימת ומיוחדת. וענין זה מודגש גם בכך שמצות ספירת העומר נאמרה בפ' אמור: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה.. (כג, טז) היות וגם הענין של "אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים" קשור עם ספירת העומר: תוכן ספירת העומר הוא על דרך ענין החינוך ("להזהיר גדולים על הקטנים") - החינוך של כללות עם ישראל כהכנה למתן תורה, שהרי, ביציאת מצרים היתה לידת עם ישראל, ולאח"ז הוצרך להיות ענין החינוך (בדוגמת החינוך דקטן) לקבלת התורה, כולל ובמיוחד התשוקה והגעגועים לקבלת התורה, עד כדי כך שסופרים את הימים מתי יבוא כבר יום החמישים שבו יקבלו התורה. ודוגמתו בכל שנה ושנה - שספירת-העומר הוא חינוך והכנה להחידוש ד"זמן מתן תורתנו" בשנה ההיא באופן "דמעלין בקודש", עד לתכלית השלימות בהחידוש דמתן תורה כפי שיתגלה לעתיד לבוא - "תורה חדשה מאתי תצא". 

ילדים וגם מבוגרים

ולתוספת ביאור: "חינוך" שבספירת העומר הוא לא רק בנוגע לתחלת עבודה, בדוגמת חינוכו של ילד קטן כפשוטו, אלא שייך וכולל כל הדרגות שבעבודת האדם, בעילוי אחר עילוי (שבכל דרגא הרי הוא בבחינת "קטן" שזקוק ל"חינוך" לגבי דרגא נעלית יותר), כמודגש בכך שעבודת ספירת-העומר היא "ממחרת השבת", לאחר ובהמשך לדילוג וקפיצה שבחג הפסח ומוסיף והולך וג"כ בדילוג וקפיצה מיום ליום, "שני ימים", "שלשה ימים" עד לתכלית השלימות. ויש לומר, שבפסוק "וספרתם לכם.. שבע שבתות תמימות תהיינה" מרומזת שלימות עבודת כל ישראל, הנחלקת כידוע לשבעה סוגים, הנרמזים בשבעת קני המנורה כנגד שבעת המדות שבלב, וע"י העבודה של ספירת-העומר - כל שבעת הסוגים של נשמות ישראל נעשים "תמימות", ובאופן ד"וספרתם", "לשון בהירות, כמו אבן ספיר" כמו שכתוב "יאירו שבעת הנרות". 

להאיר כמו האבות

ושלימות זו של בני ישראל, מרומזת גם בשם החודש אייר בו נרמזו בראשי-תיבות: אברהם, יצחק, יעקב, רחל. היינו, שענין האבות והאמהות ניכר בגלוי אצל כל ישראל מצד עבודתם. ו"אייר" ג"כ ר"ת "אני הוי' רופאך'" ברפואת הקב"ה, שכל בני ישראל הם במעמד ומצב של שלימות הבריאות, בגשמיות וברוחניות גם יחד. וענין זה מרומז גם ב"אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים" - שכל בני ישראל, "הקטנים עם הגדולים" נמצאים במעמד ומצב של "להזהיר" מלשון זוהר ואור ע"ד "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", ואז רואים בגלוי שבחם של ישראל, כמרומז ב"אמור ואמרת" שהוא גם לשון חשיבות ושבח, כדרשת חז"ל על הפסוק "את ה' האמרת גו' וה' האמירך גו'", "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם".