המציאות המאוחדת מתגלה דווקא עכשיו

י"ט כסלו - חג הגאולה של אדמו"ר הזקן - נקרא בשם "ראש השנה לחסידות" ו"חג החגים", מפני שביום זה הוסר משמיים הקטרוג על המשך הפצת תורת החסידות ומאז ועד היום הולכת וגדלה הפצת החסידות בכל מקום ומקום.

לצד גדולת היום, יש בחג זה משהו שונה משאר החגים:

עם ישראל נמשל ללבנה, ובהתאם לכך ניתן לראות כיצד כל החגים נקבעו דווקא בימים המסמלים את שלימות הירח והתגברות אורו, כי זמנים אלו מרמזים על שלימות עם ישראל והתגברות מזלם: חג הפסח וחג הסוכות נקבעו ביום ט"ו בחודש, כאשר הירח מאיר בשיא גודלו, וגם חג השבועות נקבע תמיד בתחילת החודש, כאשר אור הלבנה הולך וגדל מיום ליום.

אך לעומת זאת י"ט בכסלו, לא רק שאינו חל בט"ו בחודש, אלא הוא חל בחצי השני של החודש, כאשר האור של הירח הולך וקטן. אותו הדבר הוא גם לגבי חג החנוכה - שחל בסיום החודש כאשר בהמשך החג האור של הירח נעלם לגמרי!

המקבל זקוק למשפיע

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר מהו הענין של מיעוט הירח בחצי השני של החודש:

בתורת החסידות השמש והירח מסמלים את ה"משפיע" וה"מקבל". הירח אינו יכול להאיר לבד, אלא הוא זקוק לקבל אור מהשמש כדי להאיר. בחצי השני של החודש הירח הולך ומתרחק ממקורו - השמש, ולכן האור שלו הולך וגדל, ובחצי השני של החודש הירח הולך ומתקרב אל השמש ואז אורו הולך וקטן עד שנעלם לגמרי.

שלימות מצד עצמו

אם נתבונן בתהליך זה נבין שגם כאשר הירח מאיר בשיא גודלו אין זה השלימות האמיתית שלו, מכיוון שגם אז הוא בסך הכל "מקבל", הוא מאיר את האור שהוא מקבל מהשמש. השלימות האמיתית תהיה בגאולה האמיתית והשלימה כאשר יקויים הייעוד "והיה אור הלבנה כאור החמה", שהירח יוכל להאיר מצד עצמו, מבלי להזדקק לאור השמש.

מעין ייעוד זה מתגלה בחצי השני של החודש: לאחר שהירח מגיע לשיא השלימות ביום ט"ו בחודש, הוא ממשיך ומתעלה לדרגה גבוהה יותר שבה הוא הולך ומתקרב למקור שלו, כמו שיהיה בגאולה כאשר הירח יתאחד עם המקור שלו וייהפך למציאות אחת - "כתר אחד לשניהם".

זו הסיבה שלגבינו, בני האדם המביטים אל הירח, נראה שאור הירח הולך ומתמעט, אבל לאמיתו של דבר, מצידו של הירח הוא הולך ומתקרב לתכליתו, להתאחד עם המקור שלו, ועד שבקרוב ממש הוא יוכל להאיר מעצמו.

דווקא כשלא רואים

זהו התוכן של חג הגאולה י"ט כסלו (וחג החנוכה), החג שבו החלה התגלות תורת החסידות והטעימה מזמן הגאולה, כאשר תתגלה בעולם תורתו של משיח "תורה חדשה מאיתי תצא". ולכן נקבע חג זה דווקא בחציו השני של החודש המסמל את ההתקרבות לזמן שבו יתגלה איך שבני ישראל והקב"ה אינם "משפיע" ו"מקבל", אלא הם מציאות אחת ממש.

עניין זה מודגש בדורנו, כאשר הופצו כבר מעיינות החסידות בכל מקום, והעולם כבר מוכשר לגאולה, שלכן בימינו אלה ממש צריכים רק לפתוח את העיניים ולראות את המציאות בפועל ממש - שיושבים כבר יחד עם הקב"ה בשולחן ערוך לסעודת לווייתן ושור הבר ויין המשומר.

(על פי "דבר מלכות" שבת פרשת וישלח תשנ"ב)