המקום הנכון להעמיד בו את הבית

פרשתנו מספרת באריכות על שהייתו של יעקב בבית לבן, בחרן, במשך עשרים שנה, בכל זמן שהותו שם, הרי שהוא לא היה (לכאורה), באהלה של תורה (בוודאי לא באותה מידה שהיה במשך ארבע-עשרה שנים שקדמו לבואו לשם, כששהה בישיבת שם ועבר).

בהיותו בחרן, הוא היה עסוק במרעה הצאן של לבן, ובהתאם לדיני התורה, הוא עבד שם באופן מלא, כשהוא שקוע בעבודתו לגמרי, וכפי שבעצמו אמר "בכל כחי עבדתי . . ביום . . בלילה" (ועד כדי כך, שמהנהגת יעקב בבית לבן, למדים אנו כיצד צריכה להיות עבודת הפועל).

דווקא אצל לבן

למרות זאת, לא זו בלבד, שדווקא באותו זמן זכה ל"ויפרוץ האיש מאד מאד" - הצלחה למעלה ממדידה והגבלה (פעמיים "מאד") - ומובן, שזה כולל גם (ואדרבה - בעיקר) הצלחה רוחנית (ובפרט שהמדובר בהאבות, שעליהם נאמר שהם היו בבחינת "מרכבה" לרצון העליון כל ימיהם. ואם אצל כל שאר הצדיקים נאמר, שחייהם אינם חיים בשריים, אלא חיים רוחניים, אזי יש ללמוד מכאן את גודל עבודת האבות).

זאת ועוד: דווקא בבית לבן, העמיד יעקב את שבטי ישראל (חוץ מבנימין שנולד בדרך חזרה), וייסד את ביתו, בית ישראל, שכל אחד ואחד מהם, יש נשמה קדושה הכלולה בנשמת יעקב - שזוהי מעלתו של יעקב, "בחיר האבות" שהיתה "מיטתו שלימה", לא כמו אברהם ויצחק שיצאו מהם ישמעאל ועשו.

והדבר אינו מובן: איך זה שלהצלחה הרוחניתהגדולה הגיע יעקב (לא בזמן שעסק בתורה, אלא) דווקא בהיותו פועל, ועוד בבית לבן שבחרן!

לפעול למטה

ויש לומר, שזוהי נקודת הביאור בזה:

אמרו חכמינו ז"ל: "צדיקים דומים לבוראם", שמזה מובן, שהסברת ענין "עיקר דירתו" של יעקב היא בהתאם למבואר בענין "דירתו" של הקדוש ברוך הוא.

והנה ידוע מה שאמרו חז"ל "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", כלומר, "דירתו" של הקב"ה אינה בעולמות העליונים, שהם עולמות רוחניים, אלא דווקא בעולם הזה הגשמי התחתון, ועד, כמו שכתב רבינו הזקן בספר התניא, ש"הוא (=העולם הזה) התחתון במדריגה שאין תחתון למטה ממנו".

וזוהי הכוונה והמטרה של עבודת בני ישראל בכלל, ובפרט בכל משך הזמן מחורבן בית המקדש השני, שע"י עבודתם ב'בירור' וזיכוך העולם (בעשיית מצוות בדברים גשמיים, ובעשיית "כל מעשיך לשם שמים", שעל‑ידי זה מקדשים את דברים הגשמיים שבהם עובדים את השם), נעשה העולם כלי הראוי לקדושה העליונה, ובגמר עבודה זו (בביאת המשיח) יהיה כל העולם כולו "דירה" להקב"ה.

יש תפקיד לכל אחד

וההוראה במעשה בפועל לרובם של בני ישראל - שאופן עבודתם, בדרך‑כלל, אינו מתאפיין כ"תורתם אומנותם", אלא באופן של בעלי עסקים (וגם עוסקים בצרכי ציבור הם בכלל זה): לכל לראש, צריכים להוסיף בקביעות עתים לתורה, והקביעות צריכה להיות באופן דקביעות בנפש. וביום השבת, צריכים גם לעסוק בעבודת התפלה באריכות.

ואין זה דבר נוסף על שליחותם העיקרית לעשות את העולם "בית זבול" לו יתברך, אלא הם קשורים זה בזה: העילוי של "בית זבול", שנעשה על‑ידי עבודתם, בא לידי גילוי אצלם בלימוד תורתם ובעבודתם בתפלה, ובפרט בהאריכות ביום השבת.

ועל‑ידי זה מקרבים עוד יותר את בוא יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, במהרה בימינו ממש.

(על פי שיחות ש"פ ויקרא תשמ"ב, ליל ה' דסוכות תשמ"ג)