לחפור ולא להפסיק עד שמוצאים

בפרשת השבוע מסופר על עבודתו של יצחק אבינו בחפירת בארות המים. לאחר שרכושו גדל הפלשתים מקנאים ביצחק וסותמים בעפר את כל בארות המים שנחפרו עוד בידי עבדיו של אברהם אבינו. רועי יצחק חופרים באר מחדש ומוצאים בה מים, אך רועי גרר באים וטוענים "לנו המים!", זה שלנו.

רועי יצחק פונים משם וחופרים באר נוספת, אך גם עליה פורצת מריבה והם פונים לחפור באר שלישית, מרוחקת יותר, ואת שמה קראו רחובות "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".

לחפור לעומק כדי לגלות

סיפור זה מהווה הוראה בעבודה הרוחנית של כל יהודי בכל יום ויום:

המשמעות הפשוטה של חפירת הבארות היא - להסיר את הבוץ והעפר המכסים את המים, ובכך לגלות את המים הטמונים בעומק האדמה. ברוחניות העניינים רומזת חפירת הבארות לעבודה של כל אחד לחפור ולחשוף בכל יהודי את הנקודה היהודית הטמונה בקירבו.

על פניו יכול יהודי לחשוב שעיקר עניינו הוא להתעלות ברוחניות, לעסוק בלימוד התורה ובקיום המצוות ותו לא, אך סיפור חפירת הבארות בא ומלמדנו שעיקר עבודתו של יצחק הייתה דווקא בחפירת בארות - לחפור ולגלות את הנקודה היהודית אצל היהודי השני, שלפעמים היא מכוסה בחול ובבוץ של ענייני העולם, הן בעיסוקים היומיומיים, והן בדברים האסורים על פי התורה, ותפקידנו הוא לחפור ולגלות אצלו את אור הנשמה.

לא להתייאש

אבל עדיין יכול יהודי לטעון: האם לא כדאי להשקיע בכך שאני אתחבר לקדוש ברוך הוא? מדוע שאלך לבזבז את הכוחות כדי להתעסק עם יהודי שבכלל אינו מעוניין להתחבר עם ה', ועד שכאשר מגלים בו את המים הוא בא וטוען "לנו המים" - הוא הולך ומשתמש בכוחות שהשקיעו בו עבור דברים הפוכים לחלוטין; לשם מה עלי ללכת ולחפור עוד באר לאחר שהבאר הראשונה והשניה שחפרתי נלקחו ממני?

על זה בא הלימוד מסיפור חפירת הבארות על ידי יצחק, שלמרות שנלקחה ממנו הבאר הראשונה, ולאחריה הבאר השניה, הוא לא התייאש וחפר עוד באר, הוא הלך וגילה בעוד יהודי את האור של הנשמה.

ולמרות שעבודה זו מנוגדת לכל היגיון, שכן באם מנסים פעם ועוד פעם ולא מצליחים צריכים לכאורה להתייאש, הרי דווקא באמצעות עבודה שלמעלה מכל טעם והגיון, אפשר להצליח ולגלות את המים החיים אפילו אצל יהודי כזה שכבר השקיעו בו, ו"חפרו" בו שוב ושוב, והוא הלך ומסר את ה"מים חיים" לידי אבימלך מלך פלישתים, אפילו בו צריך להמשיך ולחפור כדי לגלות אצלו את המים חיים.

צריך להמשיך לנסות

נקודה זו שייכת לא רק לכל אחד באופן פרטי אלא גם לעם ישראל כולו:

בני ישראל בנו את בית המקדש הראשון, אך העולם לא היה יכול להכיל זאת ולכן לאחר מכן הבית נחרב ועם ישראל גלה לבבל למשך שבעים שנה. אחר כך הם בנו שוב בית מקדש וגם הוא נחרב כי העולם לא היה עדיין מוכן להכיל בתוכו את הגילוי של עצמות ומהות כפי שיהיה בגאולה האמיתית והשלימה.

אבל התכלית היא להמשיך ולנסות שוב ושוב, ולדעת שכל זה היה הכנה לקראת בית המקדש השלישי - שהוא בית נצחי שלא ייחרב לעולם - והגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש.

(על פי שיחת י"ב תמוז תשי"ד)