חוקים קבועים, פסיעות מתחדשות

הפסוק "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", משלב, לכאורה, שני מושגים הפוכים: "בחוקותי" ו"תלכו".

המילה "בחוקותי" - מפרש אדמו"ר הזקן - היא מלשון חקיקה. ההבדל בין אותיות החקוקות באבן ובין אותיות הכתובות בדיו על קלף או נייר הוא, שאותיות החקוקות באבן הן חלק בלתי נפרד מהחומר שבו הן כתובות, ולא עוד אלא שכל מציאותן היא עצם החקיקה, ולולי זאת אין להם שום משמעות, לעומת זאת אותיות הכתב, הם מציאות נפרדת מהנייר שעליו הן כתובות. הן אמנם מחוברות ודבוקות אל הדף, אבל הן עדיין מציאות נפרדת.

תנועה מתמדת של התחדשות

אותיות החקיקה הם המשל לאופן שבו יהודי צריך להיות מאוחד עם קיום התורה והמצוות, לא כשני דברים שונים שנדבקו אחד לשני, אלא כמציאות אחת ממש, כך שכל מציאותו זה התורה והמצוות.

מצד שני, הפסוק ממשיך - "בחוקותי תלכו": הליכה מורה על תנועה של שינוי והתקדמות. הליכה אמיתית דורשת עזיבה מוחלטת של המצב הקודם ומעבר למדרגה חדשה. נשאלת השאלה: כיצד אפשר לשלב את שני הקצוות הללו - גם לחקוק ולהתאחד עם המצוות למציאות אחת שזולתה אין כלום, וגם להיות בתנועה מתמדת של התחדשות, הוספה ושינוי?

גם בלימוד התורה אנו רואים את שני הקווים המנוגדים הללו: מצד אחד לכל יהודי יש את הכח לחדש בתורה, להוסיף סברות ולהרחיב את העניין, ומצד שני לגבי התורה שבכתב ישנו איסור של "בל תוסיף", והתורה מדויקת עם מספר קבוע של אותיות, פרשיות ופסוקים, לא פחות ולא יותר.

יש מה לחדש?

ההסבר לכך טמון בדבריהם הידועים של חז"ל: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הכל ניתן למשה מסיני". על פניו, גם יש כאן סתירה: אם הכל כבר נאמר למשה רבינו, מה כבר נשאר לתלמיד לחדש?

אלא שהתורה, בהיותה אלוקית, אינה מוגבלת. התורה והקדוש ברוך הוא הם מציאות אחת, ומכיוון שהקב"ה הוא אינסופי, ככה התורה היא למעלה מכל הגבלה.

ולכן, גם מה שנמסר למשה בסיני - כולל בתוכו את כל החידושים העתידיים, ואף אלה שיתגלו על ידי תלמיד ותיק בדורות האחרונים. כל חידוש אמיתי בתורה שתלמיד מחדש איננו תוספת חיצונית חדשה, אלא גילוי של עומק שטמון בה מאז ומעולם.

חיבור פנימי

כך גם בעבודת האדם: יש תחומים בהם החינוך החדיר בנו ערכים עד שהפכו לטבע שני שלנו - ממש כחקיקה בנפש. למשל כאשר מחנכים ילד יהודי לומר מיד בקומו מהשינה "מודה אני", הוא רגיל בכך עד שאין זה דורש ממנו מאמץ. אך ככל שהוא מתבגר - נדרש ממנו "תלכו": התקדמות, הפנמה, התבוננות, לא להסתפק שהדברים נעשים "מאיליהם" אלא לשאוף להתחבר בצורה פנימית עם העניין.

זוהי הכוונה ב"בחוקותי תלכו": לא להסתפק בעובדה שהתורה חקוקה בנפשנו, אלא להוסיף ולהתקדם גם בתוך אותה חקיקה - לגלות בה רבדים חדשים.

וכשיהודי פועל כך - כשקיום התורה חקוק בו והוא מתקדם ומתעלה בתוכה - מובטח לו: "ונתתי גשמיכם בעיתם", ברכה בכל התחומים, ובעיקר - התקדמות אישית וכללית אל התכלית: הגאולה האמיתית והשלימה על ידי הרבי שליט"א מלך המשיח, תיכף ומיד ממש.

(על פי שיחת שבת פרשת בחוקותי תשמ"ט)