איסור גמור או מצווה חשובה?

בפרשת השבוע אנו קוראים על איסור עשיית כלאיים בשלושה מישורים: בשדה - אסור לחרוש את השדה בשור וחמור יחד, בנטיעה - אין לערבב שני סוגי זרעים באותה נטיעה, בלבוש - אין ללבוש בגד עשוי שעטנז, כלומר תערובת של צמר ופשתים.

רבינו בחיי מבאר מהו הטעם לאיסור עשיית כלאיים: כל דבר בעולם נברא עם מזל וכוח רוחני משלו, ולכן העירבוב בין מינים שונים הוא שינוי מרצונו של הבורא, שרצה לברוא את אותם דווקא בצורה נפרדת זה מזה, וכאשר האדם מערב שני מינים הוא כאילו אומר בכך שהבריאה האלוקית אינה מושלמת, ושיש "לתקן" או "לשדרג" אותה. מי שעושה כן, טוען למעשה שהוא מבין טוב יותר מהקב"ה איך צריך להיראות העולם, והוא "מכחיש מעשה בראשית".

דווקא במקום הקדוש?

אבל כאן עולה השאלה: בבגדי הכהנים, במיוחד באבנט, התורה עצמה ציוותה להשתמש דווקא בכלאיים - צמר ופשתים יחד, ולכאורה כיצד זה מסתדר עם ההסבר של רבינו בחיי? וכי בבית המקדש, המקום הקדוש ביותר, דווקא שם נדרשת פעולה שנראית כהכחשה של מעשה בראשית? ובפרט שמדובר באבנט, שהוא הבגד המסמל את ההכנה של הכהן לקראת העבודה בבית המקדש, אז מדוע דווקא האבנט צריך להיות עשוי מחומר שהתורה אוסרת ללבוש בדרך כלל?

השאלה הזו נשאלת גם לגבי מצוות ציצית, שגם בה התורה מתירה שימוש בשעטנז. הרי ציצית היא מצווה כל כך נעלית, ועד שנאמר עליה שהיא שקולה כנגד כל המצוות, אם כן מדוע המצווה נעשית דווקא ממה שלכאורה אסור ללבוש?

המטרה של הצמצום

כדי להבין זאת, מסבירה תורת החסידות שיש כאן עומק מיוחד הקשור לעניין הצמצום: הקב"ה ברא את העולם באופן של הסתר והעלם, כדי שהנבראים יוכלו להתקיים. יש שתי דרגות בהסתר הזה: האחת - הסתר לצורך הגילוי, כלומר כדי שהעולם לא יתבטל כליל מול האור האלוקי, הקב"ה מעלים ומסתיר את עצמו; והשנייה - הסתר לצורך ההסתר עצמו, כדי לגלות את שלמותו של הקב"ה, שיש לו - לא רק כוח של גילוי, אלא - גם כוח של העלם. במילים אחרות ההבדל בין שני האופנים הוא האם הצמצום הוא אמצעי לצורך גילוי, או שיש בו עצמו מטרה בפני עצמה.

מכאן נבין את הסיבה לשימוש בכלאיים בבגדי הכהן ובציצית: מכיוון ש"כל מה שברא ה' בעולמו לא בראו אלא לכבודו", מוכרחים לומר שגם הדברים האסורים נבראו לכבוד ה', אלא שיש שני דרכים כיצד לגלות זאת: דרך אחת היא להימנע מהדבר האסור, למשל - לא ללבוש בגד העשוי מכלאיים, וכאשר שנשמעים לציווי ה' מגלים את כבודו בעולם; הדרך השנייה היא, לא בדרך של הימנעות, אלא בדיוק ההיפך, להשתמש וללבוש בגד כלאיים - כמו בבגדי הכהן ובציצית - וכך לגלות את כבוד ה' בתוך ההעלם עצמו.

להפוך את החושך לאור

וזה מודגש במיוחד בכך שהתורה התירה ללבוש את האבנט רק בזמן העבודה בבית המקדש, ומתי שמסיימים את העבודה אסור להמשיך ללבוש, והכהן חייב לפשוט מיד את הבגד.

כל זה כמובן קשור לגאולה האמיתית והשלימה: הגאולה אינה רק ביטול הגלות אלא הפיכה של הגלות עצמה לגאולה, כי אז יתגלה איך שהגלות עצמה היא חלק מהגאולה.

ההוראה מכל זה היא להוסיף באמונה ובציפייה לגאולה האמיתית והשלמה, ועד שבקרוב ממש נזכה לראות זאת בפשטות ממש בהתגלות הרבי שליט"א מלך המשיח.

(על פי שיחת שבת ויק"פ תש"נ)