חברון מאז ולתמיד

במהלך מסעותיו בארץ ישראל בונה אברהם אבינו שלושה מזבחות. התורה מתארת את בנייתם, ורש"י מסביר את משמעותם: את המזבח הראשון הוא בונה כהודיה על בשורת הקדוש ברוך הוא "לזרעך אתן את הארץ הזאת"; את השני הוא בונה בסמיכות לעיר 'עַי' - בתפילה להצלחת בני ישראל בכיבושה בעתיד, כאשר ייכנסו לארץ; את המזבח השלישי הוא בונה בחברון, אלא שכאן נמנע רש"י מלספק הסבר על סיבת בנייתו של המזבח.

מה קרה בחברון?

לשון התורה חוזרת בתיאור שלושת המזבחות על הביטוי "ויבן שם מזבח", ניתן להבין שיש קשר מיוחד בין בניית המזבח ובין המקום המיוחד שבו הוא נבנה.

ואכן, המזבח הראשון נבנה במקום שבו קיבל אברהם אבינו את ההבטחה על ארץ ישראל, והמזבח השני נבנה במקום שבו עתידים בניו להילחם בעַי, אבל לגבי המזבח השלישי - לא מובן מדוע הפסוק מדגיש שהוא בנה אותו דווקא "שם" - בחברון? מהו המסר המיוחד שטמון דווקא שם?

חז"ל במדרש מגלים כי לכל מזבח שבנה אברהם, הייתה תכלית ייחודית, אולם המזבח שבנה בחברון קשור לרעיון עמוק יותר: הקשר הנצחי בין עם ישראל למלכות בית דוד.

חברון היא המקום שבו, דורות רבים לאחר מכן, התכנסו כל זקני ישראל כדי לכרות ברית עולם עם דוד ולהמליך אותו למלך עליהם.

חי וקיים

ברית זו אינה אירוע היסטורי חולף. מלכות בית דוד הינה מציאות קיימת ונצחית, שממנה תצמח מלכותו של מלך המשיח. וכפי שאנו אומרים מדי חודש בקידוש לבנה: "דוד מלך ישראל חי וקיים", לא רק חי וקיים בעולם הבא, אלא חי וקיים עכשיו, בתור מלך ישראל.

אברהם אבינו צפה ברוח קודשו את הכתרת המלך דוד בחברון והנחת היסוד למלכות בית דוד עד למלכותו של מלך המשיח, ולכן הקמת המזבח בחברון הייתה הכנה והנחת התשתית לחיבור הנצחי בין כל יהודי לבין מלכות דוד והגאולה השלמה.

כדי להבין את הדברים לעומק יש להקדים את דברי הרמב"ן, המביא מדברי חז"ל שהמצוות שאנו מקיימים בזמן הזה הן מעין "ציוּנים" – כלומר - סימן ותזכורת לקיומן המושלם לעתיד לבוא, בבית המקדש השלישי. כל המצוות שאנו מקיימים היום הן הכנה והשתוקקות לקיומן בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה.

לא להסתפק

מכאן עולה ההוראה והמסר לכל אחד ואחת: כשמקיימים מצווה, ואפילו כשעושים פעולה יומיומית מתוך הכוונה של "כל מעשיך יהיו לשם שמים", לא מסתפקים בקיום המצווה בהווה. המטרה והתשוקה היא לזכות לקיים את המצווה באופן המושלם, בבית המקדש השלישי ובגאולה האמיתית והשלמה.

הגעגוע והכמיהה האלה משנים את כל צורת ההסתכלות שלנו. כאשר יהודי פועל מתוך ציפייה לגאולה ומתוך התקשרות למלכות בית דוד, הוא מחבר את ההווה היומיומי אל התכלית הנצחית.

וכפי שפוסק הרמב"ם, שכל אדם צריך לראות את עצמו ואת העולם כולו כאילו הם שקולים שווה בשווה, ועל ידי מעשה אחד יחיד, דיבור אחד או מחשבה אחת טובה, יכולים להכריע את הכף ולהביא ישועה והצלה לעולם כולו - שאז יראו כולם את כריתת הברית של כל בני ישראל עם משיח צדקנו, "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהי' לכולם . . ודוד עבדי נשיא להם לעולם" בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

(על פי שיחת ז' מרחשוון תשמ"ו)