כשאהרון חש חלישות הדעת

בפרשת השבוע ישנם שני סיפורים המלמדים אותנו מסר חשוב ועיקרי, ובמיוחד לדור שלנו: הדור הראשון לגאולה.

רש"י מבאר בתחילת הפרשה את הקשר בין הדלקת המנורה ובין הקרבת הקורבנות על ידי נשיאי השבטים בחנוכת המשכן, עליהם קראנו בפרשה הקודמת.

רש"י מבאר שכאשר אהרון ראה שכל נשיאי השבטים נוטלים חלק בחנוכת המזבח, ואילו הוא לא, "חלשה אז דעתו כשלא היה עמהם בחנוכה". בלשון מיוחדת זו שלא מצינו כדוגמתה בכל פירושו על התורה, בא רש"י לבאר שלא היה מדובר כאן בצער רגיל או בתחושת פספוס, אלא בחלישות כללית בדעתו של אהרון, שכן זו הייתה שליחותו ומהותו הפנימית, לעמוד ולשרת לפני ה' בעבודות המשכן.

למה ניגרע?

כל מציאותו של אהרון הייתה הכהונה, העבודה במשכן, וכאשר הוא ראה שחנוכת המשכן התקיימה מבלי שהוא נטל בה חלק, זה גרם לו "חלישות הדעת". ולמרות שכל העבודות במשכן - כולל הקרבת הקורבנות שהביאו הנשיאים - הייתה על ידי אהרון, הרי מכיוון שזה לא היה עבורו משהו נוסף ומיוחד לכבוד חנוכת המשכן, אלא כחלק מעבודתו הרגילה, זה גרם לו לחלישות הדעת.

בהמשך הפרשה אנו פוגשים קבוצה של יהודים שלא יכלו להקריב את קרבן הפסח, ופנו אל משה רבינו בטענה: "אנו טמאים לנפש אדם, למה ניגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'?". לכאורה טענתם לא מובנת, הרי הם עצמם אמרו שהם טמאים?

אין תירוץ

אלא שאותם יהודים לא חיפשו כיצד לתרץ את מצבם או לחפש 'הנחות'. כשהם ראו את כל עם ישראל מקריב קרבן פסח, הם לא יכלו לעמוד מנגד ולהשלים עם המצב שבו הם נמצאים ולכן הם באו בדרישה וטענה למשה רבינו "למה ניגרע?".

שני הסיפורים מלמדים אותנו הוראה כללית ועיקרית:

יהודי לא יכול להרגיש שלם כשהוא "מחוץ לעניינים". אפילו כאשר הוא עסוק בעבודתו היומיומית לבנות משכן פרטי לה' על ידי לימוד התורה וקיום המצוות, כאשר הוא רואה או שומע שכמה יהודים עוסקים בעניין של חינוך, או הוספה בהפצת אור התורה והמצוות, והוא אינו שותף לכך, זה מעורר אצלו "חלישות הדעת" על "שלא היה עמהם בחנוכה"!

גם אם זה לא קרה באשמתו, או שהוא עסק באותה שעה בעניינים אחרים חשובים, לא יועילו כל ההסברים כדי להרגיע אותו מכך שהוא לא נטל בכך חלק.

ברור ומובן שהכוונה ב"חלישות הדעת" אינה לצער אותו חס ושלום, אלא כל זה רק כדי לעורר ולדחוף אותו כיצד הוא יכול להצטרף לאותו עניין.

להוסיף בכל הכוח

בדורנו - הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, כאשר כל ההכנות הושלמו ואנו עומדים על סף הגאולה האמיתית והשלימה, הדבר מודגש עוד יותר, כי כל פעולה טובה קשורה עם חנוכת בית המקדש השלישי, והרי לא ייתכן שבשעה שכל עם ישראל עוסק בחנוכת בית המקדש יהיה יהודי שיעמוד מהצד ולא יטול בזה חלק פעיל.

כל זה צריך לעורר תוספת חיזוק וזריזות להיות שותף בכל הפעולות הטובות, ועד שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה, ועד אז לא רק שאין רשות ממשה רבינו שבדורנו - הרבי שליט"א מלך המשיח - להפסיק חלילה במלאכה, אלא שישנה הוראה מפורשת להוסיף בכל הכוחות עד שכל זה יהיה בפועל ממש ותיכף ומיד.

(על פי שיחת שבת פרשת בהעלותך תשמ"ח)