מלחמה של ניצחון מובטח

הפסוק הפותח את הפרשה אומר "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו". כאשר בוחנים את יחס הכוחות אל מול האויב מנקודת מבטו של הפסוק רואים דבר והיפוכו:

מצד אחד הפסוק אומר "כי תצא למלחמה על אויבך", שזה מדגיש שכאשר יוצאים למלחמה באויב נמצאים מראש בעליונות עליו. אך לאידך ההמשך "ושבית שביו", ולא "ושבית שבי" סתם, מבטא את תוקף מציאותו של האויב, עד שגם כאשר לוקחים ממנו שבי, ניכר שהוא שלו, של האויב.

מלחמה ושוב מלחמה

בדומה לניגוד זה אנו מוצאים ניגוד דומה בין תחילת הפרשה וסיומה:

בתחילת הפרשה (כאמור) מודגש תוקפם של ישראל, שגם במצב של מלחמה הם עומדים "על אויבך", ואילו בסיום הפרשה, בה מדובר על החובה לזכור את אשר עשה עמלק, מודגש התוקף של הצד המנגד והיכולת שלו להזיק לעם ישראל, שלכן זקוקים להשתדל למחות את שמו לדורי דורות.

בסגנון אחר ניתן לשאול: כיצד תיתכן בכלל מציאות כזו שנלחמת בעם ישראל, בנו יחידו של הקדוש ברוך הוא, ש"כל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם", והלא כל המציאות של היקום כולו תלויה בכח ה', ואם כן הניגוד לעם ישראל ולקדוש ברוך הוא לכאורה סותרת את עצם קיומו של המנגד?

הביאור בזה: המטרה של בריאת העולם היא כדי למלאות את רצונו של הקדוש ברוך הוא ש"נתאווה להיות לו דירה בתחתונים" - שעצמותו ומהותו תוכל לשכון ולהתגלות במקום הנחות והנמוך ביותר - כאן בעולם הזה הגשמי.

עולם, לא דמיון

ובשביל כוונה זו ברא הקב"ה מציאות של עולם גשמי ונפרד שבו לא מורגשת אלוקות בצורה מוחשית, ומציאות זו לא נבראה כדמיון בעלמא, אלא בתור מציאות ממשית ואמיתית, כדי שעל ידה תוכל להתממש תכלית כוונת הבריאה.

זהו ההסבר מדוע יכולה להיות בכלל מציאות הנלחמת בה' ובעם ישראל, כי כדי שכוונת הבריאה תושלם - שהקב"ה יוכל להתגלות בתוך עולם מלא קליפות וכו' שהם "נגד ה' ממש", חייבים לומר שהמציאות הזו אינה דמיון אלא היא מציאות שנגד ה' באמת, והיא נבראה על ידי הקב"ה כדי שעל ידה תושלם הכוונה של "דירה בתחתונים".

המלך בשדה

ביאור זה מיישב את השאלה לגבי פרשת השבוע: כדי שעם ישראל יוכל להשלים את תפקידו חייבת להיות מציאות אמיתית של אויב, ולכן מודגשת בתחילת הפרשה, וכן בסיומה (לגבי עמלק), מציאותו של האויב כדי ללמדנו שזוהי אכן מציאות אמיתית, אלא שמיד כאשר יהודי יוצא לעבודתו - "כי תצא למלחמה", הרי הוא עומד "על אויבך", למעלה מהאויב, ועד ש"נתנו ה' אלוקיך בידך, ושבית שביו" - שלוקחים את הניצוצות שהיו טמונים בצד המנגד ומעבירים אותן לקדושה.

ההוראה הנלמדת מכל זה מתעצמת כאשר אנו עומדים בחודש אלול, שאז "המלך בשדה", וממילא יש לכל יהודי כוחות באין ערוך בעבודת חודש אלול, באופן של "כי תצא למלחמה על אויבך", ועד להפיכת כל העניינים הלא טובים שהיו במשך השנה לקדושה ("ושבית שביו").

ויהי רצון שעבודה זו תמהר עוד יותר את השכר, כמדובר בפרשתנו אודות הציווי "ביומו תתן שכרו" - ובפשטות שתיכף ומיד תבוא הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, מיד ממש.

(על פי ספר השיחות תשמ"ט עמוד 676)