אחד המקומות בתורה בהם מוזכרות "ערי מקלט" הוא בפרשת מסעי. ערי מקלט הם ערים המשמשות כמחסה עבור מי שהיכה אדם בשגגה וגרם למותו. הדרך היחידה שלו להינצל מנקמת קרוב משפחתו של הנרצח היא להימלט אל אחת מערי המקלט שם לא יפגעו בו.
מה שלא מובן, זה שפרשת מסעי עוסקת ברובה בעניינים של גאולה, החל מסיכום ארבעים ושתים המסעות במדבר - מיציאת מצרים ועד למסע האחרון לפני הכניסה לארץ, וכן בנושאים העוסקים בתקופה שלאחר הכניסה לארץ, כמו כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים ועוד, ואם כן מדוע דווקא בפרשה זו - העוסקת בעניינים של גאולה - מאריכה התורה בפרטי הדינים של מי שהיכה נפש בשגגה ונאלץ לגלות ל"עיר מקלט" - דבר בלתי רצוי המבטא תוכן של גלות?
ובפרט שנושא "ערי מקלט" מופיע במקומות נוספים בתורה - בפרשת ואתחנן ובפרשת שופטים, ואם כן לא מובן מדוע התורה בוחרת דווקא כאן להאריך בפרטי הדינים של רוצח בשגגה.
כדי להבין זאת מוכרחים לומר שהחטא של "מכה נפש" ברוחניות העניינים מורה על מצב נעלה ביותר, שלכן הוא מתאים לתוכן הפרשה העוסקת בעניינים של גאולה. והביאור בזה יובן בהקדמת הסבר עניין המסעות והיציאה ממצרים בעבודת האדם הרוחנית:
כל מסע ברוחניות מסמל התקדמות נוספת ועליית מדריגה, ומה שנדרש מכל אחד הוא להתקדם ולעלות מעלה תמיד ולא להסתפק חלילה בהישגים הרוחניים שברשותו. אפילו כאשר מגיעים לדרגה רוחנית נעלית, גבוהה ככל שתהיה, אסור לחשוב שבכך די, אלא צריכים לצאת גם מהדרגה הזו ולהתקדם לעבר הדרגה הבאה, עד אין סוף.
וזוהי ההוראה מפרשת מסעי, שכאשר יהודי עובד את הקדוש ברוך הוא עליו לרתום לשם כך את כל מציאותו, זאת אומרת שכל רגע ורגע בחייו ללא יוצא מן הכלל מוקדש אך ורק למלא את רצון ה' מבלי לבזבז אפילו רגע אחד עבור משהו אחר, ולא עוד, אלא שגם בזה אל לו להסתפק, אלא עליו להתקדם ולעלות בסולם המסעות, שלב אחרי שלב עד לדרגות גבוהות יותר ועד אין קץ.
לאחר שיהודי עומד במעמד ומצב כה נעלה שהוא מסור לגמרי לרצון ה', וגם אז הוא אינו עוצר אלא ממשיך לעלות מרגע לרגע, הוא מגיע לשלב שבו מסקנת חשבון הנפש שלו היא, שלמרות כל השתדלותו הוא עדיין היה יכול לעשות יותר ובאם כן - כל רגע שהוא אינו מתקדם לשלב הבא הרי זה נחשב אצלו כביכול ל"חטא".
לפי זה מובן שהחטא של "מכה נפש" ברוחניות העניינים מצביע על השלב הכי נעלה ביציאה מ'מצרים' הפרטית, שכן לאחר כל הדרגות שיהודי עולה, נרגש אצלו שלגבי שלימות האמיתית נחשבת עבודתו הנוכחית כ'חטא'!
ובסגנון העבודה כיום - בסיום הגלות ובהכנה לגאולה האמיתית והשלימה: כאשר יהודי עומד בסיום וגמר העבודה, הרי נרגש אצלו שכל עבודתו בקיום התורה והמצוות אינה נחשבת לכלום לעומת המצב האידיאלי של העבודה בזמן הגאולה, ועד שזה נחשב בעיניו לחטא כביכול.
והתבוננות זו פועלת עליו לבקש ולדרוש מהקדוש ברוך הוא בתוקף שיביא כבר את הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, ואז יתבטלו לגמרי כל המצרים וההגבלות, כיוון שאז תתגלה עצמותו ומהותו של הקדוש ברוך הוא ללא שום העלם והסתר - ותיכף ומיד ממש.
(על פי שיחת שבת פרשת מטות-מסעי תשמ"ט)
תגובות