• ב"ה ימות המשיח!
  • ט' כסלו התשפ"ה (10.12.2024) פרשת וישלח

"ואני ידעתי גואלי חי" • 23 שנה ל"יום הגאולה" ג' תמוז

חסידי חב"ד-ליובאוויטש והעולם היהודי חוגגים מהערב יום "אתחלתא דגאולה" ה-90 של הרבי הריי"צ ויום הגאולה ה23 בו הרבי מלך המשיח שליט"א נותן לנו את הכוחות לפעול את ההתגלות המלאה תכף ומיד ממש ● מחר בערב צפויים להתכנס אלפי חסידים ועמך ישראל ל"עצרת הענק" • הסיפור המלא
"ואני ידעתי גואלי חי" • 23 שנה ל"יום הגאולה" ג' תמוז
עדכונים שוטפים בערוץ הגאולה בטלגרם

חסידי חב"ד-ליובאוויטש והעולם היהודי חוגגים הערב את ג' תמוז, יום "אתחלתא דגאולה" ה-90 של הרבי הריי"צ ויום הגאולה ה23 בו הרבי מלך המשיח שליט"א נותן לנו את הכוחות לפעול את ההתגלות המלאה תכף ומיד ממש ● מחר בערב צפויים להתכנס אלפי חסידים ועמך בית ישראל ל"עצרת גאולה ומשיח" • הסיפור המלא

מחר אי"ה בערב צפויים להתכנס אלפי חסידים ועמך ישראל ל"עצרת הענק" לקבלת פני משיח צדקנו שתערך בשעה 19:00 באמפי-פיס של בת ים במעמד רבני ומשפיעי אנ"ש באה"ק, ובעז"ה נזכה להתגלותו המלאה ומושלמת של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א.

על מהותו של ג' תמוז נביא מאמר מרתק של הרב שלום יעקב חזן באדביות עיתון "בית משיח".

מה זה ג' תמוז?

כאשר מגיע התאריך ג' תמוז, ואנו מתחבטים איך להתייחס ליום הזה, ומה משמעותו, הרי ראשית כל – "אסתכל באורייתא", עלינו להסתכל ולעיין בתורתו של הרבי מלך המשיח וללמוד איך מתייחס הרבי ליום זה.

בג' תמוז תש"י כותב הרבי שני מכתבים בהם ביאר "מהו רבי" – אשר מעל כל המעלות (איש המסירות נפש, גאון, בעל מדות, צדיק בעל רוח הקודש וכו') העיקר הוא מה "שהוא הוא הנשיא והראש וממנו ועל ידו הם כל ההשפעות בגשמיות וברוחניות, ועל ידי ההתקשרות אליו קשורים ומיוחדים בשרש ושרש השרש עד למעלה מעלה כו'".

– במאמר ד"ה זאת חוקת התורה תשכ"ט (ס"מ מלוקט ח"ה ע' שכד), מבאר הרבי שענינו העיקרי של נשיא הדור הוא זה שהוא רוען של ישראל, וכל המעלות שלו הם טפלים, בחינת חיצוניות, לגבי זה שהוא רוען של ישראל.

מעניין לציין: במכתבים אלו לא מתייחס הרבי באופן ישיר לגאולתו של הרבי הריי"צ בג' תמוז, אולם הרבי בחר דוקא את היום הזה בשנה הראשונה לנשיאותו, להגדיר ביום זה מהו רבי ונשיא.

בשנה שלאחריה, תשי"א, כותב הרבי מכתב כללי במוצאי שבת ג' תמוז, ובו התייחס לגאולת י"ב תמוז, אשר ענין הגאולה הוא לכל סוגי בני ישראל, כולל גם אשר רק בשם ישראל יכונה, והגאולה "חוזרת ומתעוררת בכל שנה ושנה בזמן זה". עדיין אין כאן התייחסות מפורשת לתחילת הגאולה בג' תמוז, אך שוב – ההתייחסות הראויה לגאולת י"ב תמוז, ניתנת בג' תמוז.

בהתוועדות ש"פ קרח ג' תמוז תשי"ח (לקו"ש ח"ד ע' 3141) מתייחס הרבי לראשונה לגאולה בג' תמוז, ומבאר הטעם שהרבי הריי"צ לא קבע את ג' תמוז ליום–טוב, אבל הרבי קובע: ש"התקשרות חסידים לרבי הנשיא – צריכה להיות לכל מה שהוא . . . ולכן חסידים עליהם לחוג גם את יום הג' תמוז".

ויומתק יותר על–פי המבואר בשיחת ש"פ חוקת תשמ"א (לקו"ש חל"ג ע' 136), "מכיון ש"נשיא הדור הוא ככל הדור" הרי גם עניניו הכי נעלים של הנשיא . . ואינם בערך לאנשי הדור, הרי מכיון שגם הם חלק ממציאות הנשיא (הנשיא הוא הכל), הרי הם פועלים ונמשכים באנשי הדור".

לא רק מכאן ולהבא – גם למפרע!

במשך השנים שלאחרי זה מבאר הרבי את מהות הגאולה של ג' תמוז, אשר למרות שבשנת תרפ"ז לא ידעו עדיין שהיציאה מבית האסורים היא התחלת הגאולה – שהרי הוכרח לעזוב את מקומו ולנסוע לעיר גלותו – אבל אף על פי כן, כלפי שמיא גליא שהיציאה מבית האסורים היא התחלת הגאולה. ולכן לאחרי שנתברר הדבר, הרי הבירור הוא לא רק מכאן ולהבא, דהיינו לאחרי שנקבע חג הגאולה י"ב תמוז בשנה הבאה, אזי ההתחלה היא בג' תמוז; אלא עוד זאת שכן הוא גם למפרע, גם בנוגע לשנת תרפ"ז!

ולכן גם העבודה דג' תמוז מידי שנה בשנה צריכה להיות באופן המתאים לאתחלתא דגאולה. ולא עוד, אלא שיש להוסיף בכל ענינים אלו ביתר שאת וביתר עוז, שהרי "מעלין בקודש"!

ואומר הרבי בשיחת ש"פ קרח, ג' תמוז, תשמ"ה – שאם יבוא מישהו וישאל: מדוע דורשים ממנו להתחיל בעניני הגאולה בג' תמוז – בה בשעה שבג' תמוז בפעם הראשונה לא הי' ברור עדיין (אפילו אצל בעל הגאולה עצמו) שזהו ענין של אתחלתא דגאולה?! כיצד תובעים ממנו ענין שלא הי' עדיין בפעם הראשונה!…

והמענה לזה – כאמור – שלאחרי שנתברר שג' תמוז הוא אתחלתא דגאולה, הרי זה באופן שפועל גם מלמפרע, בנוגע לג' תמוז דשנה ההיא.

[להעיר שבשנת תשל"ד קבע הרבי גם את יום ט"ו סיון, היום בו נאסר אדמו"ר הריי"צ – ליום התוועדות, כיום שבו יהפך חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא. ובהתוועדות ט"ו סיון תשמ"ט אומר הרבי: "אף שט"ו סיון בפעם הראשונה הי' באופן בלתי רצוי, הרי, בשנים שלאחרי זה (אחרי הגאולה די"ב תמוז שנתגלה בפועל שכוונת המאסר אינה אלא בשביל הגאולה) גם ט"ו סיון הוא ענין של גאולה"!].

האם הקביעה של הרבי התבטלה בג' תמוז תשנ"ד?

כאן מגיעה השאלה – כיצד להתייחס לג' תמוז תשנ"ד?

והמענה על זה פשוט: האם אפשר הדבר שהמאורע דג' תמוז תשנ"ד יבטל את כל מה שהרבי בעצמו קבע במשך עשרות בשנים ליום של גאולה?!

בכלל, יש להבין למה הרבי מתפלפל כעת, עשרות שנים לאחר הגאולה, אודות ג' תמוז ואיך צריכה להיות ההתייחסות שלנו ליום זה – לכאורה, כל השקלא וטריא התאימה לימים שבין ג' וי"ב תמוז תרפ"ז, כאשר הרבי הריי"צ היה עדיין במקום גלותו בקוסטרומה ולא ידעו כיצד העניין יתפתח, אבל לאחרי י"ב תמוז תרפ"ז כשנתברר לעין כל שיום זה הוא אתחלתא דגאולה – מה בכלל הדיון האם על חסידים לחוג את ג' תמוז, הרי פשוט שחסידים צריכים לחגוג, למרות שהרבי הריי"צ לא קבעו ליום של גאולה, מהטעמים שהרבי ביאר בשיחות.

אך יש לומר בדרך אפשר, אשר כל השקלא וטריא של הרבי במשך השנים אודות מהותו של ג' תמוז – הוא כעין הכנה ותרופה למאורע של ג' תמוז תשנ"ד, אשר למרות ההעלם והסתר דיום זה, הרי במהותו הוא יום של גאולה, ולמרות שהוא נראה כהעלם, מורה לנו הרבי את הלימוד מג' תמוז תרפ"ז, שלמרות שבפעם הראשון הי' נראה כגלות, הרי נתברר הדבר שהוא אתחלתא דגאולה!

ועל דרך זה צריך להיות היחס לג' תמוז תשנ"ד. וכפי שהרבי מבאר בארוכה (לקוטי שיחות חלק יח ע' 308 ואילך), אודות ניגוד הענינים בחודש תמוז: שבמשך כל הדורות הי' חודש של חורבן וימי בין המצרים, ובחודש זה הייתה הגאולה די"ב תמוז! והרבי מבאר שבעקבתא דמשיחא, כהתנוצצות מהגאולה העתידה, נתגלה הפנימיות דחודש זה – גאולה, באמצעות גאולת י"ב תמוז.

וג' תמוז הוא השלב הראשון בגאולה, יום של הצלה וישועה, ובמובן מסויים – יותר אפילו מהגאולה מי"ב תמוז, כיוון שהוא הי' התחלת הגאולה!

הרבי מעיר שם, כי בדומה לכך שיום א' דחג הפסח – התחלת גאולת מצרים – חל תמיד באותו יום בשבוע בו חל תשעה באב, שעניין הפסח הוא להפוך את ענין תשעה באב באופן של מקדים רפואה למכה, על דרך זה הוא בנוגע לג' תמוז, שחל לעולם ביום בשבוע שחל יום א' דחג הפסח וי"ז בתמוז, דהיינו שגם ג' תמוז מגלה הפנימיות דצום י"ז תמוז שהוא ענין של גאולה!

ומודגש הענין ביותר, בשיחת ש"פ קרח, ג' תמוז תשמ"ח (סה"ש תשמ"ח ח"ב ע' 505), שההליכה לגלות בג' תמוז, אינה בבחינת ירידה צורך עליה, אלא יתירה מזה שהירידה עצמה היא התחלת העליה.

וממשיך שם, ש"מזה מובן העילוי המיוחד דג' תמוז בזה לגבי י"ב–י"ג תמוז – שרואים בגלוי שענין של גלות (הוכרחתי לצאת בגולה) הוא באמת התחלה של גאולה". ועיי"ש בארוכה.

ועל משקל דברי הרבי במאמרו "ואתה תצוה" – המאמר האחרון אותו חילק בידו הק' לכל אחד ואחד, ואין חולק על שייכותו המיוחדת לזמננו – בנוגע לאדמו"ר הריי"צ ש"הוא פסק על עצמו", הרי בהתאם לשיחות הרבי על מהותו של ג' תמוז, ברור הדבר שמכיוון והרבי בעצמו קבע את היום ליום של גאולה – דבר זה הוא נצחי לעולם ועד!

בג' תמוז תרפ"ז לא היה ביטחון בגאולה. בג' תמוז תשנ"ד יש ביטחון בגאולה

במידה מסויימת חגיגת ג' תמוז לאחרי תשנ"ד צריכה להיות ברורה יותר מחגיגת ג' תמוז לאחרי תרפ"ז:

בג' תמוז תרפ"ז, כאשר הרבי הריי"צ נשלח לגלות, גם אצל הרבי הריי"צ בעצמו לא הי' ברור אם הוא התחלה של גאולה או התחלה של גלות – כמבואר בארוכה בשיחת ש"פ קרח, ג' תמוז תשמ"ה – כפי שהי' משמע מדבריו שאמר בתחנת הרכבת: "נושאים אנו תפלה להשי"ת, יהי ה' אלקינו עמנו כו'", הרי תפלה ובקשה זו מורה על חומרת המצב יותר ממה שהי' לפני זה!

"כלומר לא זו בלבד שבדבריו של הרבי הריי"צ לא נשמעה נימה של שמחה ונצחון של גאולה, אלא אדרבה, בתוכן דבריו מודגש הענין הבלתי רצוי שבנסיעה זו, ועד שקורא זאת בשם גלות, "לא מרצוננו גלינו . . רק גופותינו נמסרו בגלות ובשעבוד מלכיות". ומובן שכאשר נשיא בישראל נותן שם מסויים, הרי זה בתכלית הדיוק, ובפרט כשמכריז זאת ברבים"!

[בשיחת ש"פ חוקת תשל"ז מבאר הרבי שח"ו לומר שהי' טעות אצל נשיא הדור, מה שבתחילה התייחס לזה לעניין של גלות, למרות שאחר כך התברר שזהו אתחלתא דגאולה. הסיבה שהי' צריך להיות אצלו עניין הגלות, בכדי שיתוסף בהגאולה המעלה של "יתרון האור מתוך החושך". ולאחרי י"ב–י"ג תמוז איגלאי מילתא למפרע שבג' תמוז הי' התחלת הגאולה].

דהיינו למרות שלא הייתה הבטחה ברורה של הרבי הריי"צ בקשר לג' תמוז תרפ"ז, עם כל זה לאחרי שנתברר הדבר שג' תמוז הוא אתחלתא דגאולה, פועל הדבר גם למפרע, וחסידים צריכים לחגוג את ג' תמוז ומידי שנה בהוספה ביתר שאת וביתר עז.

על אחת כמה וכמה בדורנו כאשר הרבי אמר ברור שדור התשיעי עובר לחיים נצחיים, והבטיח וניבא את בשורת הגאולה, ופירסם והורה לפרסם את בשורת הגאולה ואת זהות הגואל – הרי בזה הקדים הרבי רפואה למאורע, והורה לנו ברור איך להתייחס ליום ג' תמוז תשנ"ד, אשר עלינו לחגוג את היום כיום של אתחלתא ושלב בגאולה, ו"מובן שכאשר נשיא ישראל נותן שם מסויים, הרי זה בתכלית הדיוק, ובפרט כשמכריז זאת ברבים, שאז מהוה הדבר הוראה לרבים" (התוועדויות תשמ"ה ע' 2360)!

"והקס"ד [= והקא סלקא דעתך] אולי כתב רק לפנים (היינו טפשות – והאומר כך: זהו חה"ש [= חילול השם] הכי גדול ועד כ"כ [= כדי כך] – שהאומר כך (במזיד) צ"ל ברמ"ח ר"ל [= צריך להיות בחרם רחמנא ליצלן]"! (ממענה הרבי בעת משפט הספרים בשנת תשמ"ה–ו).

וחגיגת יום זה צריכה להיות, כמפורש בשיחת מוצש"ק קרח, ג' תמוז, תשל"ח, שהגאולה דג' תמוז היא גם הקדמה והתחלה לגאולה האמיתית והשלימה!

בתרפ"ז היה 'מציאות' של מנגד. בתשנ"ד זהו רק ניסיון

הדבר ברור עוד יותר לאור שיחות הרבי על ההבדל בין תקופת ומאסר הרבי הריי"צ בתרפ"ז למצב בדורנו.

הרבי מבאר בארוכה (לקו"ש חכ"ח ע' 149 ואילך) כי במאמר "הוי' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי" שאמר הרבי הריי"צ כאשר קיבל את בשורת הגאולה – רצה להבהיר כמה ענינים בנוגע למאסרו וגאולתו. בחלק השני של הפסוק רצה הרבי הריי"צ להבהיר, אשר למרות שסבל משונאיו שאסרוהו, הדבר לא הביא אצלו רגש של נקמה כלפיהם, אלא בקשתו היא "יתמו חטאים ולא חוטאים" שיעשו תשובה! כלומר מדובר במציאות של מנגד, אלא שהרבי הריי"צ מתפלל עליהם שיחזרו בתשובה.

וזה הי' החידוש שבהנס דג' תמוז (וי"ב תמוז), שגם המנגדים גופא – על–ידי הניצוצות שבהנסיונות – הוכרחו לסייע בהשחרור והגאולה (לקו"ש ח"ח ע' 121 הערה 46).

ולכן לא בא הנס בבת אחת, אלא שהתחלק לשלבים בדרך הטבע  – בהתאם למצב הצד שכנגד, שהם מצד מצבם ("טבעם") יגיעו להכרה שצריכים לשחררו (שיחת ש"פ קרח תנש"א סעיף ז).

אבל בדורנו, דור השביעי קובע הרבי ברור בשיחת שבת פרשת ויחי תשמ"ז (התוועדויות ע' 255 ואילך) – בהמשך ל'דידן נצח' במשפט הספרים – שמכיוון ונמצאים אנו בימי הגלות האחרונים, לאחר שנשלמו כבר כל הענינים, הרי בהכרח לומר שכאשר יהודי פוגש איזה ענין של מניעה ועיכוב בעניני יהדות, אין זה אלא ענין של נסיון, שהנסיון הוא על–ידי דבר שאין בו מציאות כלל, וכל עניינו אינו אלא לפעול נס והרמה, על–ידי–זה שמראים שלא מתפעלים ממנו כלל, שאז, מתגלה האמת שאין בו מציאות כלל, כי אם לפעול נס והרמה.

וממשיך הרבי שם: המאורע דנסיון – אין לו מציאות כלל, כאמור, ומכיוון שכן הרי הדיבור אודותיו הוא בדבר שאין בו ממש, ובמילא ללא כל תועלת, ואדרבה – על–ידי–זה שמדבר אודותיו ומחשיבו למציאות, מבלבל את עצמו והיצר–הרע שלו.

ולאידך ענין הנס וההרמה – הוא הוא המציאות האמיתית, הכוונה והתכלית דהנסיון, כאמור, שעל–ידי–זה יתוסף עוד יותר בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה.

ועל פי זה בנוגע לענייננו:

כל המאורעות שבשנים אלו ובמיוחד המאורע של ג' תמוז תשנ"ד, הוא נסיון שאין בו ממש [ובמובן מסויים, הרי באם נותנים איזה "מציאות" להעלם של ג' תמוז, הרי בדקות נותנים מקום לסברא, כאילו כל עבודת רבותינו נשיאינו ומסירת נפשם, ובמיוחד עבודת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח בהכנת העולם לקבלת פני משיח, חל בהם איזה הפסק ושינוי, וכל זה הי' להבל ולריק!].

הרבי מלמד אותנו שלא כבגאולת י"ב תמוז, שהיה אז מציאות של מנגד – בדורנו אין שום מציאות ונתינת מקום למנגד, אלא נסיון שאין בו ממש. וכאשר מגיע יום ג' תמוז, ענינו הוא ראשית כל – כמבואר באגרות ג' תמוז תש"י – התבוננות ועד לידי מעשה בפועל בחיזוק ההתקשרות לנשיא וראש הדור, ש"על ידו הם כל ההשפעות בגשמיות וברוחניות ועל ידי ההתקשרות אליו קשורים ומיוחדים בשרש ושרש השרש עד למעלה מעלה כו'",

– חיזוק האמונה בדברי משה רבינו שבדורנו, והוספה ביתר שאת בהפצת המעיינות חוצה והפצת בשורת הגאולה והכנת העולם כולו לקבלת פני משיח צדקנו.

ובלשונו הק' של הרבי, בשיחת ש"פ קרח תשמ"ח (סעיף ט"ו) הנ"ל:

"בכל זה ניתוסף הציווי וההוראה, ביחד עם נתינת כח, מימי הגאולה, החל מהתחלת הגאולה בג' תמוז – "להוסיף אומץ בהרבצת תורה והחזקת היהדות".

והדגשה יתירה בהנתינת כח – בדברי בעל המאסר והגאולה בג' תמוז "נושאים אנו תפלה להשי"ת – יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, שיש בזה גם בקשה וגם הבטחה, אשר השי"ת יהי' עמנו כאשר הי' עם אבותינו, הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו כו'".

כלומר כשמתעוררת שאלה או ספק כו' האם יש לו הכחות הדרושים למילוי השליחות דהפצת התורה והיהדות – אומרים לו, שג' תמוז פועל גאולה מכל השאלות והספקות כו', מכיון שנשיא דורנו הכריז "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו" היינו ש"הגם שאין יכולים להידמות לאבותינו", מכל–מקום, ישנה הבטחה ברורה ש"יהי ה' אלקינו עמנו", ולא עוד, אלא, "כאשר הי' עם אבותינו", ולכן בודאי שניתנו הכחות הדרושים למילוי השליחות בהצלחה ובשלימות, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו של כל אחד ואחת.

מעשה רב – ידוע הסיפור, שכאשר הרבי הריי"צ קיבל את בשורת הגאולה בי"ב – י"ג תמוז, החסיד ר' מיכאל דבורקין, שהי' עם הרבי הריי"צ בקוסטרמה, פרץ בריקוד סוער עם הניגון ניעט ניעט ניקאווא. הרבי מה"מ שר ניגון זה במשך עשרות בשנים בסיום כל התוועדות, או בתפילת מנחה שלאחריה. וידוע שניגון הוא קולמוס הנפש, דהיינו שהרבי חי את רגע הגאולה של הרבי הריי"צ דשנת תרפ"ז, יום יום, במשך כל השנים שלאחרי זה!

הנהגה זו של הרבי, צריכה להיות נר לרגלינו בחיי היום יום, לחיות את בשורת הגאולה עם ההכרזה הק' והניגון של קבלת מלכותו:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

ג' תמוז • המשפיע הרב גרוסמן חושף סיפורים על מלך המשיח

רש"י, גדול מפרשי התורה

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...