המצווה, התוצאה וההשפעה

בנוגע למצוות "הַקְהֵל" - המתקיימת אחת לשבע שנים, בחג הסוכות שבמוצאי שנת השמיטה - כותב הרמב"ם "מצוות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף . . ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת", וכנאמר בפרשת השבוע, פרשת וילך: "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף".

לכאורה דברי הרמב"ם דורשים ביאור: דרכו של הרמב"ם בפסיקת ההלכות היא להביא בתחילה את עיקרי תוכן המצווה בקיצור, ורק אחר כך לפרט את שאר דיני המצווה ופרטיה. וכפי שעושה זאת הרמב"ם גם כאן, שרק בהלכות הבאות הוא הולך ומפרט מי קורא בתורה במצוות הקהל, מתי והיכן וכו'.

ולכן לא מובן מדוע מיד בהלכה הראשונה מאריך הרמב"ם ומפרט איזה פרשיות קורא המלך במעמד ה"הקהל" בפני העם - "פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות" - ולא כותב בקיצור שהמלך קורא בפניהם פרשיות מן התורה?

זה העיקר

מסתבר לומר שלפי דעת הרמב"ם, פרט זה אינו פרט נוסף במצווה, אלא זהו התוכן של המצווה. כלומר: חיזוק העם בקיום התורה והמצוות שבא כתוצאה ממעמד ה"הקהל", אינו טעם למצווה זו, וגם לא תוצאה שבאה בעקבותיה, אלא זוהי תוכן המצווה - לחזק את העם בדת האמת. ולכן מובן מדוע מפרט זאת הרמב"ם מיד בתחילת דיני המצווה, כיון שזהו גוף המצווה. שאר פרטי המצווה כמו מיקומה המדויק (בעזרת הנשים של בית המקדש), זמנה הקבוע (במוצאי החג הראשון של סוכות) ומי הוא הקורא (המלך), אינם אלא פרטים במצווה, מה שאין כן הקטעים הספציפיים שקוראים בפני העם כדי לזרזם ולחזקם בקיום המצוות - זהו תוכן המצווה עצמה.

לחזק את מצוות התורה

לפי זה יובן גם מדוע המשך הציווי בתורה - "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹקיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" - לא בא בפסוק נפרד מכללות הציווי "הַקְהֵל אֶת הָעָם" אלא בפסוק אחד, כדי להדגיש שאין מדובר כאן על שני עניינים שונים (המצווה להקהיל את העם, והתוצאה שתבוא ממנה - לחזקם בקיום התורה) אלא זהו דבר אחד ממש.

הקהל - עכשיו

לפי זה יוצא שבמצוות הקהל ישנו דבר נפלא המדגיש את נצחיותה של המצווה, יותר מכל שאר המצוות:

הן אמת שהתורה היא נצחית בכל זמן ובכל מקום, אבל בנוגע למצוות מסוימות, כמו מצוות הקרבת הקורבנות, הרי קיומם בפועל לא שייך תמיד בגשמיות אלא רק ברוחניות, במחשבה או בדיבור (ע"י תפילה).

ולעומת זאת - מצוות הקהל - לחזק את העם בקיום המצוות, קיימת תמיד בכל זמן ובכל מצב, ואם כן נמצא שדווקא במצוות "הקהל" מתגלה ענין הנצחיות יותר משאר המצוות.

ולכן מובן שכאשר באה "שנת הקהל" כל עניינים אלו חוזרים ומתגלים שוב, ולכן יש לעורר את כל אחד ואחת להשתדל ולקיים את מצוות הקהל עם עצמו, ועם הסובבים אותו בשכונתו או בעירו - להקהיל אנשים, נשים וטף מתוך כוונה לחזקם "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם".

וכל זה ימהר את בוא המלך המשיח שאז יקיימו את מצוות הקהל כפשוטה בבית המקדש השלישי, על ידי המלך המשיח שיקרא באזני העם את הפרשיות הללו - תיכף ומיד ממש.

(על פי שיחת שבת פרשת נצבים-וילך ה'תשמ"ז)