לבוא אל הארץ - לקדש את הקבע הגשמי

תחילת הפרשה עוסקת במצוות הבאת הביכורים לבית המקדש. בכל שנה מצווה היהודי להביא את הפירות הראשונים - הטובים והמובחרים ביותר - ולהניחם לפני ה', ובכך להודות לו על כל הניסים שעשה עם אבותינו, ועל שהביאנו לארץ ישראל.

אך צריך להבין: נאמר בפסוק שכאשר מביא הביכורים מגיע אל בית המקדש, מונה הוא שני ניסים עיקריים שקרו לאבותינו. הראשון הוא הצלת יעקב אבינו מידי לבן הארמי, והשני הוא יציאת עם ישראל משיעבוד מצרים לגאולה, ולאחריה - הכניסה אל הארץ המובטחת.

רק שני ניסים?

מדוע מבין כל הניסים הגדולים, מזכיר מביא הביכורים דווקא את שני ניסים אלו, והלא היו עוד ניסים רבים וגדולים, כמו קריעת ים סוף, מלחמת עמלק, וכן כל הניסים שקרו במהלך ארבעים השנים במדבר, כירידת המן, באר המים הניסית וענני הכבוד; מדוע אם כן מזכירים אך ורק את שני הניסים של הצלת יעקב מבית לבן ויציאת מצרים?

אפילו אם ננסה לומר שדווקא שני ניסים אלו הם ניסים כלליים, בהיותם ניסים שבהם עם ישראל כולו ניצל מאבדון (יעקב אבינו ומשפחתו מידי לבן, ועם ישראל כולו מידי המצריים) ואילו שאר הניסים הם רק המשך או הסתעפות מניסים אלו, עדיין קשה, שכן קרו לאבותינו עוד ניסים שבהם הייתה סכנת אבדון, כמו ההצלה מידי עשיו הרשע, וכן הנס שאירע ב"אשד הנחלים" בדרך לארץ ישראל, ואם כן חוזרת שוב השאלה - מדוע מזכירים רק את שני הניסים הללו בעת הבאת הביכורים?

תודה על המנוחה

אלא מוכרחים לומר ששני ניסים אלו קשורים בצורה ישירה לתוכן מצוות הביכורים, קשר שאינו קיים בכל שאר הניסים האחרים.

והביאור: עם ישראל התחייב במצוות הביכורים רק לאחר שסיימו להשלים את כיבוש הארץ ולהתיישב בה מתוך מנוחה וקביעות, והסיבה לכך היא מכיוון שמצוות הביכורים איננה עוד מצווה שבה מודים לה' על חסדיו הרבים, אלא זו מצווה מיוחדת הבאה להודות על עניין ספציפי, והוא - על המנוחה וההתיישבות בקביעות בארץ ישראל.

רק כאשר היהודי יושב לבטח ומתוך מנוחה, כאשר הוא יכול "לאכול מפריה ולשבוע מטובה" של ארץ ישראל, רק אז הוא יכול להביא לפני ה' ממבחר פירותיו, ובכך לבטא את רגש ההודאה.

דירה קבועה בתחתונים

לפי זה מובן מדוע מזכירים בעת הבאת הביכורים דווקא את שני ניסים אלו, כיוון ששניהם קרו לעם ישראל בהיותם במצב קבוע, וששם - במקום הקבוע שבו הם היו, לא היה להם טוב אלא אדרבה - הם היו בסכנה ממשית של כליון ואבדון חס ושלום, אלא שהקדוש ברוך הוא הצילם ועשה עמהם חסד והביאם אל מצב קבוע של מנוחה בארץ ישראל.

כן היה בבית לבן, כאשר יעקב אבינו שהה שם באופן קבוע במשך עשרים שנה ושם הקים את רוב משפחתו, וכן היה בארץ מצרים כאשר עם ישראל ישבו שם מאתיים ועשר שנה.

ההוראה מכל זה היא שאל ליהודי להסתפק בעלייתו הרוחנית בשעת התפילה או לימוד התורה, אלא אפילו בענייני החול שבהם הוא מתעסק מתוך קביעות, גם שם עליו להמשיך את האור האלוקי, ולהפוך אותם לקדושה וטוב, שכך משלימים את תכלית הבריאה - "לעשות לו יתברך דירה" בעולם הזה - בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

(על פי לקוטי שיחות חלק יד עמוד 93)