מדוע לא הסכים רבי יוסף יצחק לצאת מבית הכלא?

חג הגאולה ג' תמוז מציין את העמידה הבלתי מתפשרת של הרבי הריי"צ על קיום התורה והמצוות.

לאחר שהרבי נאסר ב"עוון" הפצת יהדות נגזר עליו עונש מוות (רחמנא ליצלן). בניסים גדולים העונש הקשה בוטל, ובמקומו הוחלט לשלוח את הרבי לגלות מרוחקת למשך שלוש שנים. ביום ג' בתמוז שוחרר הרבי מבית המאסר ונשלח לגלות, ולאחר עשרה ימים, שוחרר לגמרי ומאז נקבעו ימים אלה ל"חג הגאולה" לדורי דורות.

למרות שבאותם ימים איש לא העלה בדעתו שהשחרור של הרבי מהכלא והיציאה לגלות הוא התחלה של גאולה, אך מכיוון שלמפרע כך התברר, נקבע גם יום זה ל"חג הגאולה".

במהלך כל סיפור המאסר והשחרור נהג הרבי הריי"צ בקו ברור ומוחלט שלא להתחשב כלל בסוהרים ובהנהלת בית הכלא.

הנהגה זו לא הייתה רק בנוגע לקיום תורה ומצוות, אלא אפילו בנוגע לדברים פשוטים, כמו סדרי ההתנהגות בכלא, לא ציית הרבי ולא התחשב בהם כלל. ולכאורה נשאלת השאלה, מדוע נקט הרבי בקו זה תוך שהוא מעמיד את עצמו בסכנת נפשות?

לא אסע בשבת!

שאלה זו מתעוררת במיוחד לגבי סיפור שחרורו של הרבי בג' תמוז: ביום חמישי ל' סיון, כאשר הודיעו לרבי על שחרורו מהכלא ונסיעתו לגלות, שאל הרבי מתי יגיע לעיר המרוחקת והשיבו לו כי הוא יגיע בשבת.

בעקבות כך סירב הרבי ודחה לחלוטין את השחרור והתעקש לצאת מבית הסוהר רק ביום ראשון (ג' תמוז). אחד הסוהרים הבכירים הודיע לרבי שבאם הוא לא יסכים לנסוע עכשיו לגלות הוא לא ישוחרר כלל מהכלא, אך הרבי לא התרשם והשיב שהוא מוכן להישאר בכלא כמה שיידרש והעיקר שלא לנסוע בשבת.

נצחון הרוח

ונשאלת השאלה: כל רגע שהרבי נותר בכלא הרי זה מצב של פיקוח נפש וסכנה ממשית, וכיצד מסתכן הרבי ומעמיד את עצמו במצב שכזה? ובפרט שהיה זה ביום חמישי ולא היה זה חילול שבת מיידי, ומה גם שייתכן מאוד שבשבת היו עוצרים את הנסיעה, ואם כן מדוע התעקש הרבי כל כך?

אלא שהסיבה לכך לא הייתה רק בגלל חילול שבת אלא בגלל החילול ה' שייווצר מכך, שכן כל מטרת המאסר הייתה מלחמה בהפצת היהדות, ולכן אם הרבי היה מסכים לנסוע לגלות, היה זה "נצחון" עבורם, שכביכול הרבי "הסכים" לנסוע בשבת, ולכן הרבי לא ציית להם בשום אופן, אפילו אם לבסוף לא היה נגרם מכך חילול שבת.

כשזה חקוק בנפש

ג' בתמוז חל לעולם בסמיכות לפרשת חוקת ומוכרחים לומר שיש קשר ביניהם: חוקת זה מלשון חקיקה. ההבדל בין אותיות הכתובות בדיו על הקלף לבין אותיות החקוקות בסלע הוא, שדיו על הקלף הוא חיבור בין שני דברים שונים, ולכן הם יכולים להיפרד או להימחק. מה שאין כן אותיות החקוקות באבן הם דבר אחד ממש עם האבן והם אינם יכולות להימחק לעולם.

כך הייתה עבודת ה' של הרבי, במסירות נפש ללא שום חישובים, כי עבודת ה' הייתה חלק מעצם מציאותו (כמו אותיות החקיקה) ולכן לא היה ניתן להפריד ביניהם בשום מצב. זו הסיבה שהרבי מסר את נפשו על כל פרט ופרט במהלך המאסר, כי בעצם מהותו לא יכל הרבי 'להיכנע' בפני האנשים שנלחמים בהפצת התורה והיהדות.

(על פי לקוטי שיחות חלק כ"ח ע' 124)