כשחלום הופך למציאות

היא יושבת, מתנערת מחלום בהקיץ. מסביבה חברות מדברות. "אני רק מדמיינת את זה... תחשבו שהרבי מגיע, ואנחנו שומעות שופר וכולן בדרך לירושלים... אמן שיגיע. אמן". "כשחושבים על זה, זה יכול לקרות ממש עכשיו." היא מקשיבה. שותקת. מהורהרת.

חברות שלה משולהבות. היא יושבת ביניהן דוממת. חושבת. ברור שהיא רוצה גאולה. היא מבינה שזה טוב, היא יודעת.

אבל...

יש לה חיים משל עצמה. היא אוהבת אותם. חיה אותם. מי אמר שהיא רוצה לוותר עליהם בשביל גאולה? מי אמר שהיא מוכנה שהם יימחקו, ישתנו ויתעצבו מחדש? היא לא אוהבת את המחשבה הזו. היא לא אוהבת שהיא מרגישה ככה. ולא מעזה לבטא את זה בקול. מי בכלל שמח לחשוב שהוא ימצא את עצמו מרחף בחלל רוחני טהור, חף מהגשמיות המוכרת? רחוק מכל הדברים שהוא יודע ומכיר? ולמה, למה חברות שלה מדברות על גאולה בעיניים כל כך בורקות? כל מילה שלהן שורפת לה את הלב מחדש.

למה, למה היא לא כמוהן, רוצה גאולה בפשטות וזהו?

***  

תופעת המילים התאומות היא תופעה לשונית המתארת צמדי מילים הדומים בצליליהם ובמשמעותם, למרות שהמילים לא נגזרות מאותו השורש. לדוגמא: אפר-עפר; תעה-טעה; המסקנה היא שדמיון בהגיה מעיד על שדה סמנטי זהה. המילים הללו יכולות להוות כמעט מילים נרדפות. עוד מהסגנון הזה: השהיה-השעיה; שאיבה-שאיפה; גולה-גאולה?!

מה פשר הדמיון בין ההפכים הגדולים ביותר בעולם – גולה וגאולה? מדוע יש קשר בין המילים? אם נתבונן בנושא מזווית שונה מעט, נגלה דבר מעניין נוסף. המילה גאולה מורכבת בדיוק מאותן אותיות של המילה גולה, אך בשינוי קטן. הוספה של האות א'. איך יכול להיות שההבדל בין גולה לגאולה הוא זעיר כל כך, ומסתכם באות אחת בודדה? גולה משמעה סבל, צער וייסורים. גולה משמעה החיים המוכרים לנו. גאולה היא כוכב אחר. היא אוטופיה, שלמות.

האם ההבדל ביניהן קטן כל כך?

בשיחת ה"דבר מלכות" לפרשת כי תשא, הרבי שליט"א מלך המשיח מסביר שבכל תהליך בעולם ישנם שלושה שלבים. שלב ראשון – קביעת מטרה, שלב שני – ביצוע, והשלב השלישי – גמר התהליך. ולא רק שכל תהליך בעולם נחלק לשלושת השלבים האלו, אלא גם העולם עצמו מתנהל לפיהם. התורה, שקדמה לעולם ובשבילה הוא נברא, היא השלב הראשון, העולם עצמו, על ששת אלפי שנותיו, הוא השלב השני, דרכו מתבצע רצונו של הקב"ה, והגאולה היא השלב השלישי. התכלית. המטרה.

כאן רואים בבירור שהגאולה לא מנותקת מהגלות. היא המשך ישיר שלה. כל מהלכי הגלות חותרים לנקודה אחת: לגאולה, לייעודו של העולם. ואם הגאולה היא ייעודו של העולם, לא יכול להיות שהיא תסתור את מציאותו. להיפך.

כדי לענות על שאלת הקשר בין גולה לגאולה, יש צורך להגדיר מחדש את המושג גאולה. וההגדרה היא פשוטה: גאולה היא שחרור וגילוי. שחרור של העולם מרוע ומקליפה מצד אחד, וגילוי מציאותו האמיתית, האלוקית, של כל הסובב אותנו מצד שני. ומה שההגדרה הזו אומרת הוא שהגאולה לא מבטלת את המציאות. היא לא מַעבר לעולם רוחני נעלה שאין לו קשר לגשמיות. ה'קאטש' בגאולה הוא שהיא מתחוללת בעולם המוכר לנו. לא הורסת אותו ולא מוחקת אותו בשום פנים ואופן.

בגאולת מצרים, נתנו המצרים לבני ישראל את כספם ואוצרותיהם. לא רק בני ישראל עלו מהגלות, אלא גם רכושו של העם המצרי, שניתן להם מרצון – לא רק העם היהודי נגאל, אלא גם מצרים עצמה. כלומר: הגאולה לא משפיעה רק על בני ישראל, שואבת אותם אל מציאות מושלמת, אלא גם על העולם. גם אותו היא מעלה לקדושה, מחדירה בו אלוקות. גואלת אותו. מרצון. ללא כפייה או התנגדות.

 ***

מסופר על אדמו"ר הזקן ונכדו שישבו יחד. "מה אתה רואה שם?" שאל הסב. "קוֹרָה," ענה הנכד, ובקולו תמיהה. "אני איני רואה את הקורה", אמר הסב, "אלא את דבר ה' שמחייה ומהווה אותה."

הגאולה תחולל בעולם שינוי אחד: תגלה בו את אלופו של עולם. את הקב"ה שמחייה כל פרט. בגאולה העולם יישאר עולם, אך יהיה ניתן לראות – לראות בעיניים, לא רק להבין! – את מציאותו האמיתית, האלוקית, של הסובב אותנו. המושג הידוע "אבן מקיר תזעק" ממחיש זאת היטב: האבן תישאר גשמית, אבל ישמעו, בגלוי, את זעקתה לשמש את קונה. יראו שזו כל מהותה.

זה יהיה העולם שאנחנו מכירים, בסגנון גאולתי. עולם מתוקן, שלרע אין בו מקום. עולם בו כל אחד מכיר את מקומו ותפקידו. עולם עם גילויים אלוקיים שאנחנו יכולים רק לדמיין. עולם של אמת. של טוב. של שקט נפשי. אחד כזה שכל אחת חלמה עליו אי פעם בלי לדעת על מה היא חולמת, אבל בתוך המסגרת של המציאות המוכרת. הקוֹרָה לא תיעלם. היא תהיה, כמו שהיא, קוֹרָה של ביטוי לאלוקות. חוּמה, עבה וקשה. ואלוקית. בגאולה זה ילך יחד. זוהי גאולה.

עם מעט דמיון והשראה אנחנו יכולות לדמיין, בערך, מעט מזעיר, איך תיראה הגאולה. היא מתחילה לדבר במושגים שלנו. באותה שפה. היא עדיין נשארת במסתורין. תעלומה. איך ומה. אבל קווי מתאר ראשוניים מתחילים להתבהר, להצטייר. ציפייה של אלפיים שנה מתעוררת, מתמתחת, קורעת חבלי שינה אחרונים. כוכבים נכבים. השמש נדלקת. חלום נגמר. מסתיים. הופך למציאות. שכבת שקר מתקלפת. מתאיינת. מגלה מהות.

אותה יראו עין בעין, בשוב ה' ציון.

***

מקורות: שיחות הדבר מלכות לפרשת כי תשא, לפרשיות אחרי קדושים ולפרשת אמור.

במסגרת חידון ה"דבר מלכות" של "אחות התמימים" השנה התקיים גם מסלול יישומי במסגרתו התקיימו גם תחרויות כתיבת מאמרים. מאמר זה של חיה מושקא גבירץ הינו אחד מהם.