חיים של קיבוץ

בשנת 1910 הוקם דגניה, הקיבוץ הראשון בארץ. תפיסת העולם של המייסדים שאבה את השראתה ממסורת התנועה הקומוניסטית. יוסף טרומפלדור הי"ד ניסח את מטרת התנועה כ"בניין מושבות קומוניסטיות בארץ ישראל, ושחרור משעבוד כפול, לאומי (הלאום היהודי)".

ה"יחד" הקיבוצי היה ניסיון להחליף את הקהילה היהודית התומכת, המיוסדת על התא-המשפחתי החם, המאוחד. בהמשך, סיפקה התנועה הקיבוצית משענת פוליטית למה שכונה אז "הכוחות המתקדמים" במדינה, שהתנגדו לכל מה שנגד את תפיסתם הקומוניסטית-אתאיסטית. באמצע שנות ה-80 החלו מסתמנים אותות ל"משבר הקיבוצים". ראשיתו הגלויה לעין של המשבר התחיל בהסתבכויות כספיות, אך בהמשך התפתחה מצוקה-חברתית, גברה עזיבת בנים ומשפחות צעירות, ובניית יישובים חדשים נעצרה. שנות ה-90 מצאו את רוב הקיבוצים במאבק הישרדות.

על רקע זה הלכו והתגבשו בקיבוצים עצמם רעיונות חדשים, שפירושם המעשי היה התנערות מפליגה מעקרונות הקיבוץ הקלאסיים, שבהמשך התפוגגו לחלוטין.

בימים אלו כבר השלימו רוב הקיבוצים את ה"מהפך" הקפיטליסטי על כל משמעויותיו. וילות מפוארות נבנות על אדמות הרפת והלול שנמכרות לכל המרבה במחיר. גם חדר האוכל, המרפאה ומוסדות-החינוך עומדים לרשותה של "התחדשות קהילתית" עירונית מבוססת שוחרת-נוף, וחברי הקיבוץ הפכו לספקי שירותים שונים תמורת תשלום.

אבל זה לא הכל. כי עדיין נותרו ילדים ואמהות שהוקרבו על מזבח "העבודה-העצמית", שאינם מסוגלים לסלוח.

כחלק מאידיאולוגיית השיתוף, לא התגוררו תינוקות וילדי הקיבוץ בבית הוריהם. הם שהו כמעט כל שעות היממה במבנים יעודיים שנקראו "בתי ילדים", ובלילות שמרו עליהם חברי קיבוץ מתחלפים בתורנות. רק שנים לאחר ביטול "הלינה-המשותפת" החלו נחשפים נזקים איומים שנגרמו לנפשות הילדים במסכת עדויות מזעזעת, מתועדת בתחקירים שנערכו מאוחר מדי. את רובן ניתן לסכם במספר משפטים כואבים שחוזרים שוב ושוב: "צלקות מבית-הילדים", "היינו חבורה של יתומים עם הורים", "ההורים היו קרובים אבל הרגשתי יתומה".

הילדים-המשותפים היו בודדים מאוד. הם חוו פגיעות וחיפשו נחמה וקירבה-הורית אינטימית בסביבה אנושית מזדמנת ומתחלפת (ולא תמיד אחראית). לאחרונה, נעשה ניסיון מחקרי על-מנת להבין גם כיצד השפיע הניסוי-החברתי הכפוי ורב השנים הזה על גורם מושתק נוסף. מושתק ומלא רגשות אשמה.

האימהות בפועל, נלקחו מהנשים הללו כל הכלים הטבעיים לביטוי אימהותן. רחצה, הלבשה, האכלה וקבלת כל ההחלטות הקטנות-גדולות הכרוכות בטיפול יומיומי בילד. ליווי הילד לרופא, השכבה לישון, הזכות להעיר את הילד ליום חדש. מסתבר שהקונפליקט בין התשוקה הטבעית להגשמת אימהות - הבוערת עמוק בנפש - לבין "חזון השיתופיות" המזוייף, פגע קשות באימהות, והשאיר אותן עם תחושות אשמה והחמצה אדירה של אחד מייעודי החיים הגדולים, אולי המשמעותי שבהם, תמורת תחליף עלוב ומכזב.

וזה מזעזע. עד שפתאום מגיעה ההבנה ש... בעצם? גם אנחנו לא כל כך רחוקים משם.

גם היום מרגישים רוב ההורים ככפויים לחיות בערך כך. פעוטות בני חודשים ספורים נמסרים ל"מעונות-יום" ו"משפחתונים", כאלה הפועלים עד שעות אחר-הצהריים המאוחרות. אחיהם ה"גדולים" ממשיכים את שגרת יומם בהיטלטלות מהגן - אל הצהרון. מהם שזוכים לראות את הוריהם רק בשעות אחר-הצהריים המאוחרות/ערב לזמן מה עד שנרדמים, וחזון "ארבע השעות" הקיבוצי (הזמן הקצוב לשהות הילדים עם הוריהם) - קורם עור וגידים למול עינינו.

וכאן תשאל הבת החכמה: "מה העבודה הזאת לכן?" ממתי תפקידנו לבכות את חוליי החברה, והלא אנו לא באנו אלא להכין את העולם לגאולה!

אכן אחותי היקרה, זה בדיוק העניין. "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותן ניגאל". ואם ננסה להתאים אותו למודל האמהות הכפוי על רובנו היום, נראה שנשות מצרים הצדקניות עמדו כנראה בפני אותה דילמה בדיוק.

מצד אחד, הן עבדו. ועוד איך. עבודות-פרך גבריות, ממש כמו אז בקיבוץ. סללו כבישים, סחבו בלוקים בחולות המדבר הלוהטים לכיוון הפירמידות. ולמרות הכל - המשיכו ללדת… אבל ללדת זה לא הכל!

וזכותה של אמא גם לטפל בתינוק שלה. להעניק לו אהבה כזאת שרק לאמא יש.

אז איך הגענו לאן שהגענו?! אידיאולוגיות זרות אינן חייבות להתבטא בתפיסת-עולם מוצקה ומובנית כקומוניזם. המודרניות שבהן מתקבעות דווקא בתת-המודע, ולא חייבות להסביר לאף אחד כלום. מהמוח האחורי, ככה בלי שאף אחד מרגיש, הן גולשות קדימה והופכות למוסכמת ה"ככה זה היום, אין ברירה". שהיא האימתנית שבכזבים.

כי איך שלא נצדיק את המוסכמה-החברתית שמאפשרת את המצב הזה (רמת חיים, יוקר מאמיר, תשלום חובות, לא רוצה להיות מורה, צריכה עניין בחיים/מימוש עצמי) - כל זה לא צריך לבוא על חשבון זמן-ילדים. "זמן איכות"? עצם הנוכחות של אמא בבית היא איכות ראשונית.

הרבי שליט"א מלך המשיח קורא לך עקרת-הבית. מבקש שתהיי העיקר של הבית. זה לא אומר לא לעבוד. אבל זה אומר לקחת אחריות, לעשות סדר עדיפויות נכון, ולהציב את הבית והילדים במקום הראשון. לפעמים להילחם על זכותך לוותר על משהו שאיננו כל כך חשוב.

ולא צריך לחכות שכ-ו-ל-ם יתפכחו ויצאו ל"מבצע טעינו". מהותה של חדשנות היא פריצת גדרי הלא-נכון, גם בעוד העולם כולו סוגד לו. והגאולה שאותה אנו מבקשות דורשת בדיוק את ההעזה הזו.