סוף המאה האמריקאית?

אמריקה יודעת יותר טוב

עם סיום "המלחמה הארוכה ביותר" של ארה"ב (עשרים שנה בפקיסטאן) נסתם הגולל גם על היוזמה האמריקאית -המגלומאנית ששאפה "לייצר מדינות דמוקרטיות" בכל מקום בעולם. בכל מחיר, בכוח ומתוך חוסר הבנה תהומי של מערכות המוסר של ציוויליזציות שונות באופן קיצוני ממנה. 

אך אלה סרבו לאמץ את המודל שלה. 

מאז סוף מלחמת-העולם השניה, משמשת ארה"ב בתפקיד השוטר של העולם. תוך שהיא משתמשת באידאולוגיית ה"הגנה על העולם החופשי" ככיסוי לאינטרסים של צורת השילטון שלה, לקחה על עצמה לבלום את התפשטות הקומוניזם, בחסדי השם אכן עשתה זאת.

גם הפסקת מרוץ-החימוש בעידן הגלאזנוסט שהחל בבריה"מ, נתן תחושה שארה"ב ניצחה גם ב"מלחמה הקרה". ועם קריסת בריה"מ לפני כשלושים שנה, הוכרזה ארה"ב למעצמת-העל היחידה.

בשנים הבאות שררה אופוריה בעולם המערבי. נראה כי המאבק הוכרע אחת ולתמיד לטובת הדמוקרטיה הקפיטליסטית, שליחת החופש המערבי על מגוון משמעויותיו.

דמוקרטיזציה

גם היציאה למלחמה בסאדם חוסיין ב 2003 נולדה בהשראת תכנית אב ל"דמוקרטיזציה של העולם המוסלמי". זה לא הלך להם בלשון המעטה, ובעצם – היחידים שהרוויחו מהמהלך הצבאי ההוא היינו אנחנו. מה שלא מפריע להם להמשיך ולנסות לכפות את ה"אני מאמין"(?) שלהם, שנתמך בצבא החזק בעולם, ועליונות פיננסית ומדעית מוחצת.

ובמה שנוגע לנו: ה"חזון" האובססיבי מכולם, איוולת ה"שתי מדינות לשני עמים" בארץ הקודש. ניסיון אמריקאי נוסף לכפות על מדינה ריבונית (ודווקא דמוקרטית למהדרין) את החלום שלה, תוך אילוץ חסר שחר שמתעלם בעקשנות מהקטסטרופה הבוערת בשטח. 

ועדיין - שום מעצמה איננה מסוגלת להציב בפניה משקל נגד.

מעצמה - לא, אבל כנופיית טרור איסלמית קטנה ופרימיטיבית אי שם בהרי אפגניסטאן, דווקא כן הצליחה. להחזיר את אמריקה הביתה. 

אם תגביה כנשר

הנשר-האמריקאי מזכיר את הנשר-הרומאי (ו-כן, גם את הנשר של נפוליאון).

העוף ששימש משחר ההיסטוריה כסמל למזיגה של עוצמה-צבאית שאין לה מתחרים, עם פיתוי תרבותי ייצרי חסר מעצורים. ועוד לפני אלה, מייצג את עשיו הוא אדום שחי על חרבו. מהר שעיר דרך הקוליסאום הרומאי, אל נשפיו שלוחי הרסן של נפולאון ועד הוליווד, הם תמיד ניסו להחריב את כל מה ששונה מהם. שחי על פי קודים אמוניים שמעל לסיפוק צרכים מיידי, ומצליח להחזיק מעמד למרות עוצמתם. מיהודים כבולים שהגיעו לרומי בנחושתיים לפני אלפיים שנה, ועד להבדיל בין האור לבין החושך, האיסלמיסטים של דאעש והטאליבאן (תיכף נראה למה)

כאן – הם לא הצליחו.

משעיר נותרו הרי אדום השוממים, רומי נפלה בידי הברברים בשנת 452, נפוליון מת על אי בודד, וארה"ב מתחילה לשקוע... אבל הפעם – לא יהיו להם ממשיכים. כי:

"אם תגביה כנשר, ואם בין כוכבים שים קינך, משם אורידך נאום השם"*

וזה קורה עכשיו. מאיפה אנחנו יודעים? רבי יהושוע בן לוי מתועד בגמרא כשהוא משוחח עם המשיח. מצוייד במידע מודיעיני שסופק לו על ידי אליהו הנביא, מזהה רבי יהושוע את משיח בפיתחה של העיר רומי. 

השיחה נסובה על תיזמון גילויו ותחילת שילטונו הטוטליטרי של משיח על הפלנטה כולה.

מעולם לא היה המידע הזה כה אקטואלי, שכן מיקומו של משיח בפתח העיר רומי (ניו יורק של היום) דווקא, מרמז על הזמן בו תסיימנה כל אימפריות הנשר על גילגוליהן במהלך הדורות - את תפקידן בעולם, וההגמוניה שלהן תישקע בפני מלכותו הניצחית של מלך המשיח. 

אה – כמעט ושכחנו.. שבין לבין, יש עוד עניין קצרצר, וגם הוא אקטואלי להפליא:

"והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכון"** 

הנבואות

נבואתו של דניאל ותורתו של רבי שמעון בר יוחאי בזוהר-הקדוש מוסיפים ומתארים עוד "מלכות" מוזרה שתופיע בעולם בזמן הזה, והיא מפוררת כחרס נשבר. היא תתפשט בעולם לתקופת-ביניים קצרה מאד בסוף מלכות רומי.

הזוהר הקדוש מבאר כי הכוונה ל"מלכותו" המסוכסכת של ישמעאל ש"הוא יהיה פרא אדם (אצלו כולם נלחמים בכולם) ידו בכל ויד כל בו (כמה אקטואלי) ועל פני כל אחיו ישכון(!)" - זרם הפליטים הישמעאלים שגולש היום מאסיה ואפריקה ומציף את ארצות המערב הדמוקרטיות (וישכון, כולל כל הזכויות הסוציאליות המופלגות שלהן...) על אפן ועל חמתן מבלי שאלה תצלחנה לעצור בעדו.

כאשר דווקא היות "מלכות ישמעאל" כה שבורה מפורדת ומרוסקת (פליטי מלחמה ובצורת ומהגרי-עבודה חסרי כל בספינות גומי מנוקבות) – דווקא שיברונה האמיתי פתח בפניה את שערי רומי, וכיבוש דמוגרפי חי ובועט ברומי נמצא כעת בעיצומו. סוס טרויאני ששום מדינה דמוקרטית איננה יכולה לעוצרו בכוחה הצבאי.

מעולם לא היה כה ברור על מה מדברות הנבואות הללו, כמו בימים אלה ממש. גם למי שאיננו לומד נביא או פותח זוהר, כי עכשיו זה כבר מזדעק מכל הכותרות.

הנבואה הפכה לעובדה גיאופוליטית. ועוד איזו. הם קוראים לזה "סוף המאה האמריקאית".

ואנחנו - יודעים. זו תחילת זריחת מלכותו של המשיח.  

* עובדיה א' ד. עובדיה היה גר צדק אדומי שניבא את קיצה של מלכות ומהות אדום, שמסתיימת בד בבד עם עליית מלכותו הנצחית של משיח. מנהיגות מלוכנית כלל עולמית שתבטא את מלכות השם עלי אדמות.

** בראשית ט"ז, יב.