אין קוראין את המגילה למפרע

חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע, מסירת הנפש בפועל ברוסיה באותם ימים מול הנסיונות היותר קשים בשמירת תורה מתוך הרחבה בארצות הרווחה, הנסיונות בחינוך הבנים והבנות מצד השפעת חיי הרווחה בגלות, ועוד, בהוראת הבעש"ט שאין קוראין את המגילה למפרע, כי פורים זה לא מה שהיה פעם, זה מה שקורה עכשיו. וידאו מתורגם.

אצל יהודים בכלל וע"פ תורה בפרט, העניין של "לבסומי", הענין של שכרות, שבזה גופא יש כמה שיעורים, כפי החילוקים בזה בנוגע לברכת המזון ותפילה, או לפסוק דינים וכיו"ב, שלא לדבר שענין "לבסומי עד דלא ידע ", אז במשך כל השנה כולה, זה לגמרי מופרך.

וכידוע דברי רבותינו נשיאינו, שהזהירו, וכמה פעמים,  שאפילו אלה שחושבים, שכדי שתהיה התוועדות, כדי שיהיו "דברים היוצאים מן הלב", לכן צריך הוא לקחת קצת יותר [יין] מן המידה, גם את זה שללו. עאכו"כ, שיש ספק בדבר. אפילו במועדים לשמחה שכאמור זה מצוות עשה מן התורה, אריכות שלמה ברמב"ם ובשלחן ערוך, ואדמוה"ז מביא זאת בשולחן ערוך שלו, עד כמה מופרך ענין השכרות, ואומר שם מילים חריפות בתכלית.

אעפי'כ מוצאים דווקא בפורים, ששם לא רק שיש חיוב לבסומי, אלא ב"לבסומי" גופא, שכאמור יכולות להיות בזה דרגות שונות, זה באופן של "עד לא ידע". וכמו שמסבירים את הטעם בנוגע ליו"ט, שאז אם זה לא שמחה של מצוה במילא גם אז, אם שותים בלי מדידה והגבלה, ואז זה מכונה לא בשם "שמחה של מצווה" אלא "שמחת כרסו", ומביא על זה מילים חריפות מפסוק, ומביא זאת כפסק בשולחן ערוך;

ואעפי"כ רואים שבנוגע לפורים, הורידו את מדידה והגבלה זו שנמצאת אפילו ב"מועדים לשמחה" ולא רק שהורידו את המדידה והגבלה, אלא שעוד נהיה מזה ענין של חיוב - "חיב איניש" מחויב – מחייב איניש, כפי שתי הגרסאות האמורות.

ומזה מבינים, שמכיון שיש לנו הבטחה, ש"שומר מצוה לא ידע דבר רע", אז בטוח, שלמרות שביום-טוב - צריך להזהיר על זה, כי יכול לצאת מזה דבר בלתי רצוי עד כדי כך ששוללים [את השתיה] מצד הספק שבדבר – לא בטוח, אבל יתכן שיהיה כך, אז כבר מצד הספק כבר [שוללים] להמשך ביין אפילו בחג, ושוללים בכל החריפות כפי שמוזכר שם הלשון.

ומזה מובן, שכאן התורה שומרת, הקב"ה דרך תורתו שהיא תורת חיים הוראה בחיים, [והיא מבטיחה שאם עושים כך [לבסומי] לא מצד שהוא "רודף אחרי היין" ח"ו, ולא בגלל שהוא רגיל בזה במשך השנה, במילא הוא ממשיך ברגילותו או מוסיף עוד טיפה; אלא הוא עושה כך כי תורה אמרה לו "מחייב איניש לבסומי עד דלא ידע", אז בטוח ש"שומר מצוה לא ידע דבר רע" בטוח שלא יהיו מזה דברים בלתי רצוים, ואדרבה, עי"ז הוא מקיים מצוה של הקב"ה;

ומצוה כזו, שהיא מצוה בלי מדידה והגבלה, ולכן כך היא מתבטאת בציווי שלה, שיהודי חייב לעמוד למעלה ממדידה והגבלה שלו.

ובזה בא דבר נוסף. כמדובר פעם בארוכה שישנו דין בתורה, על עפ"י תורה כשיש שטר חתום, אז עפ"י תורה יש חזקה שזה שטר כשר. אבל בשעה שנמצא אחד שמערער על השטר, ואחרי זה "קיימו" [אישרו] את השטר בבית דין, אז כשרותו היא באופן, שלא יכולה להיות יותר מציאות שאפשר לערער עליו. על ידי מה באה אותה כשרות בתוקף החזקה של כשרות שלו - דווקא בגלל שזה לא היתה כשרות "חלקה", אלא הגיעה ע"י ערעור, ואחרי הערעור אושר השטר בבית הדין, וזה העיד שמעיקרא זה היה שטר קיים, וחזק, וכשר, בתכלית השלימות, שלא שייך בו שום ענין של ערעור.

שעל דרך זה, גם בהנוגע לשמחת פורים: שאם היה דבר שמחה בלי ערעור; אז מכיון שכתוב כך בשו"ע אז בטוח שזה דבר כשר, ודבר ראוי, ודבר מצווה. אבל בשעה שזו כזו שמחה, שבשו"ע עצמו יש על זה ערעור, וערעור באופן של התבטאות הכי חריפה בהלכות יו"ט של מועדים לשמחה; ואחרי זה בא אותו השו"ע ומאשר ומקיים: שכשבאים ימי הפורים, אז הערעור בטל, ואדרבה, נהיית מזה מצווה, אז בזה יש יותר "לא ידע", יותר מאשר היה אם לא היה ערעור בדבר.

= = = =

וזו אחת מהדוגמאות וביאורים, ששואלים שאלה בנוגע לענין הגלות.  שענין הגלות הוא כדי להראות, ולהוכיח, שיהודים יכולים לעמוד בנסיונות שונים, ויכולים לעבור דרך מעמד ומצב של "עבודה קשה ובחומר ובלבנים ובכל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך", שכך היה בגלות הראשונה בגלות מצרים, וכדוגמתו כך, גם אחרי זה בגלויות שלאחריה עד גלות זה האחרון.

עד אפילו כשנמצאים במעמד ומצב שהקב"ה ברך יהודים, נמצאים במדינה [ארה"ב] ששם אין את כל הענינים בפשטות, חיים במעמד של חירות, על כל פנים חירות לגבי מצב של גלות. שאמנם "התפללו אל שלום העיר כי בשלומה יהיה לכם שלום", אבל בשעה שה"עיר" והמלוכה באופן כזה שהיא נותנת חירות "לכל משפחה ומשפחה ולכל עם ועם", שהם יתנהגו כפי דתיהם, אעפ"י ש"דתיהם שונות מכל עם";

לא כמו במדינות מאחורי "מסך הברזל", שיש על זה [יהדות] רדיפות ונסיונות וקשיים וכו'. אז אעפי"כ ישנה ה"עבודה קשה" "בחומר ובלבנים ובכל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך",  בהנוגע ליהדות, שלא יאבדו בין העמים שנמצאים מסביב אעפ"י ש"אתם המעט", ובא היצר ומתחיל לטעון ש"אחרי רבים", שצריך לחקות את הגוי ואפילו שהוא מבין שאצלו בבית, עאכו"כ שבבית הכנסת ובבית המדרש, ובבתי ספר של חינוך, אז בטוח אצלו שצריך להיות חינוך כשר, ועוד יותר – חינוך על טהרת הקודש של קדושת התורה;

אבל בשעה שיוצא לרחוב, ואומרים שגם שם צריך להיות "שם שמים שגור בפיו", ושם הוא צריך לזכור ולדעת שלא "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא רק ש"ברכת ה' היא תעשיר".

ואת זה צריך לדעת זאת לא רק במחשבה, וחקירה, ושכל, אלא שזה צריך להשפיע ולחדור להנהגתו בפועל, ומכיון שיודע ש"ברכת ה' היא תעשיר" וזה תלוי בקב"ה, אז מובן שמגיע יום שישי אחה"צ, אז איך שהוא אוחז באמצע המסחר, שמראה לו שהוא יכול להרוויח סכום גדול של כסף וזהב, ויכול להבטיח מזה חומש לצדקה, או עוד יותר לצדקה, אז אצלו בטוח שלא זה הרווח שלו, ולא זו הדרך שלו, כי פרנסתו באה ע"י ברכת ה', והקב"ה אמר שכשמגיע יום שישי אחה"צ הוא צריך לסגור את עסקיו, שיוכל ללכת לביתו בעוד מועד, שיוכל להתכונן בזמן לשבת, כדי שיכנס לשבת לא מיוגע ו"סחוט" וכו.'

שזה נסיון בפרט, דווקא במדינות של חירות, ולזה נוסף עוד נסיון יותר קשה: היות שהוא מעסיק בעסקים שלו עוד כמה וכמה אנשים, שביניהם יש גם יהודים, הוא חושב לעצמו, מילא על עצמו הוא יכול לדאוג, שהוא יקיים את כל הענינים של השולחן ערוך כמו שצריך להיות, במילא צריך לסיים את העסק באופן כזה, שיוכל להראות שבא הביתה שתהיה שמירת שבת וחג כהלכתה.

אבל הוא לא צריך לדאוג לאותו יהודי שנשאר אחריו בעסק, שצריך שם לארגן ולנעול ולהעמיד את כל הענינים של שמירה, שזה גם לוקח משך זמן, שבשביל זה אותו יהודי יוותר על הרווח גדול שיכול להיות לו ע"י שנשאר עוד כמה רגעים בעסק ונראה לבעל העסק שאינו חייב לדאוג שיהודי שני ימסור הנפש על שמירת שבת שאצל עצמו זה נחשב למסירות נפש.

ואחרי זה יש נסיון יותר קשה, שאפילו אם נשארים שם רק אינם יהודים שהם לא מחוייבים בשמירת שבת ויו"ט, אבל העסק נקרא על שמו, ויש דין בשו"ע שבגלל שזה עסק של פלוני בן פלוני שהוא יהודי, ושמו נקרא עליו, אז העסק צריך להיות סגור בשבת ויו"ט, כמו שכתוב בשו"ע;

אז בזה הוא חושב לעצמו שזה רק בגלל "מה יאמרו הבריות", שעסקי המסחר של  פלוני בן פלוני פתוחים בשבת, אבל הוא יודע, והקב"ה יודע, והתורה יודעת, שנשארים שם רק אינם-יהודים; אז מילא כשבדובר על סכומים לא גדולים, הוא יכול לעמוד בנסיון. כשמדובר בהכנסה רק בשביל עצמו לבד, אז גם הוא יכול לוותר על זה.

אבל בגלל שהוא רוצה לתת חומש או יותר מזה, לענין של צדקה, לישיבה ובית הכנסת וכיוצא בזה, אז שהוא יוותר על זה, ולישיבה לא יהיה את הכסף שלה, מצד מה - כדי שלא יהיה העניין של "קלא דלא פסקא", שזה היפך מקדושת שבת ושמירת שבת, בגלל שהעסק צריך להיות סגור בשבת; - עד כדי כך הוא לא יכול [ונדמה לו שאסור] לו לעשות.

במה דברים אמורים – כשהוא חושב שהעסק מונהג ע"י כוחו ועוצם ידו; במילא לכל לראש הוא צריך לדעת איך זה מתאים לו לפעול ע"י "כוחי ועוצם ידי", באמצעות שכלו; ומיד אחרי זה הוא יסתכל בשו"ע, איך צריך להתנהג אחרי מה ש"כוחי ועוצם ידי" אומר לו.

אבל מתי שהוא יודע ש"ברכת ה' היא תעשיר", אז לכל לראש כשהוא עושה עסק, אז לכל לראש הוא מסתכל מה הקב"ה אמר בשו"ע שלו, באיזה אופן הוא יתן לו את העשירות והברכה. ואם הוא רואה שכתוב בשולחן ערוך, שהוא צריך לנעול את העסק כי זה נקרא על שמו, אפילו אם נשאר שם רק אינו יהודי, אבל אין שטר מכירה במילא זה נקרא על שמו וכיו"ב, אז הוא חוסך לחשוב איך מתאים לו לפי "כוחי ועוצם ידי", כי בטוח שהקב"ה ישלח לשם את ברכתו.

ומכיון שזה אצלו ברור, אז אין לו יותר מה לחשוב, ומתנהג כמו שצריך להיות. ועל דרך זה, שכאמור זה "עבודה קשה אשר עבדו בהם בפרך ", לטעון טענות נגד היצר שלו והיועצים שלו, שאיתם הוא עושה ישיבות בנוגע לעסקיו האם הוא צריך להתנהג בהידור כזה, בשעה שהעסק מתנהל במדינה שבה ישנו "מנהג תגרי לוד" מנהג הסוחרים, שעם זה מתחשבים בשו"ע, עפ"י תורה, בכל הפרטים שלא נוגדים לתורה וליהדות, זו [גופא] אבל הוכחה שזה [העסק] דבר שכלי, ודבר שיש לו מקום בתורה, אעפ"י שזה "מנהג של תגרי לוד" מנהג הסוחרים של אינם יהודים;

= = = =

ולכן זו "עבודה קשה". ואחרי זה באה עוד עבודה קשה בענין זה, כשבאים לחינוך הבנים והבנות. שכאן מתחילים לעשות פשרות, שבגלל שצריך להיות איש בין אנשים, ואחרי זה הבן או הבת צריכים להיות באופן כזה שתוכל שתהיה להם פרנסתם, או לבד, או שתתחתן עם כזה (אם זו בת) שמתנהג כמו שצריך להיות - אחד שמתאים למנהגי המדינה דרכם יכול להיות לו פרנסה.

וכאן הוא מתחיל לחשוב איך תהיה לו פרנסה, שבשביל זה צריך את ה"כוחי ועוצם ידי", ואחרי שהבטיח ל"כוחי ועוצם ידי" שהוא מסכים איתו,  אחרי זה מתחיל להסתכל בשולחן ערוך, מה אסור מן התורה בחינוך, ומה זה בדיעבד, ומה מותר אפילו לכתחילה.

וכפי שרואים בפועל בנוגע להורים, שאפילו בנוגע אליהם עצמם, הם דואגים עד מידה מסויימת; אבל כשמדובר על ילדים, הם רוצים לדאוג ביתר שאת וביתר עז.

וכאן נהיית [האמא] משוחדת, מאהבת הבנים או אהבת הבנות, והיא מתחילה לחנך אותם באופן כזה, כשהוא יוצא לרחוב לא יעשו ממנו צחוק כמו שאומרים כאן, שלא יצחקו עליו, במילא צריך להיות "ככל הגוים בית ישראל ", שלא צריך להיות ניכר שהולך פה ילד יהודי, שרואים שהולך כל הזמן בכיסוי הראש, ועל דרך זה הילדה הולכת באופן של צניעות, מבלי הבט מה אומרת ה"מודה" אומרת ומה כותבים העיתונים וכו',

היא יודעת מה כתוב בתורת הקב"ה בנוגע להנהגת ילדה יהודיה, וזהו בשבילה המורה דרך היחיד בנוגע לבגדים שלה, ולהכנות שלה איך היא תצא לרחוב בין בני אדם; וזה לגמרי לא תופס אצלה מקום, הענינים של "מה יאמרו הבריות", אלה שהמעלה היחידה שיש להם, כמו שאדמו"ר הזקן אומר בתניא, שהפירוש של בריות הוא, שהמעלה היחידה שיש להם, שנבראו ע"י הקב"ה במילא מחוייבים בהם מצד פיקוח נפש, מצד צדקה וכו'.

אבל להתחשב בדעתם שילדה יהודיה תתלבש לא באופן יהודי, כדי שיוכלו לטעות ולומר שזו אינה ילדה יהודיה, אלא שכאן הולכת ילדה של עם לא זה, לא מהעם היהודי אלא מעמים אחרים וכיוצא, וכאן מתחילה ההתלבטות ו"עבודת פרך" שהאמא צריכה לעבוד על עצמה, ולפעמים קרובות שהאבא צריך "לעבוד" על האמא שהיא תוותר על עניני החיצוניות שיתכן שלפעמים "טיפ טיפה" מזה נקלט אצל הבת, שבגלל זה היא עלולה לוותר על הירושה של דורי דורות שיהודים קיבלו "מורשה קהלת יעקב" במעמד הר סיני, ומסרו נפשם ולקחו אתם והביאו בשלימות, עד לשנת תש"מ בכל מדינה ומדינה ובכל עם ועם!

וזו הגלות הגדולה, שיש עוד יותר דווקא באותן מדינות של ארצות הרווחה, שאין מחיצות והגבלות לכאורה, לעיני בשר בין יהודים ואינם-יהודים. ודווקא שם הסכנה, שיפעלו עם ילדים, ש"ככל הגויים בית ישראל", עוד יותר מארצות בה הועמדה מחיצה ע"י הממשלה בין ישראל לעמים בעניני הרשות. וזה בדוגמה, ובזה הגלות עוד יותר גדולה,  כי אצל כל בעל שכל, כששואלים אותו מה יותר חשוב אצל אדם, ומה יותר חשוב אצל ילד, האם הבשר והגידים והעצמות שלו, או שיותר חשובה הנשמה, עם רגש שבלב ומידות שבלב, עם שכלו שבמוח, כל אדם נורמלי יענה שבכלל אי אפשר להשוות, בין החשיבות של שכל שבמוח ורגש שבלב, והנשמה בכללותה; לגבי הבשר והגידים ועצמות.

ומזה מובן גם שגלות כזו שהיא סכנה לשכל שבמוח ומידות שבלב, היא גלות יותר קשה, מאותה גלות רק על בשר וגידים ועצמות. ולכן צריך בזה שיהיו גם שבאותם ענינים במעמד ומצב של "אכתי עבדי דאחשורוש אנן", שאז אחרי הנס של פורים, נהיה באופן שמרדכי היה ה"משנה למלך", "ושמעו הולך בכל המדינות ", ונתנו להיהודים להתנהג כרצונם, אז לכאורה אז אין צורך בשום מחיצות ושום הגבלות, ו"ככל הגויים בית ישראל", אז דואגים לכך שכאשר מגיעים ימי הפורים, דבר ראשון צריך לזכור אז ש"ליהודים" – זה "כלשונם", אפילו כשנמצאים במעמד ומצב זה,

וצריך להיות באופן ש"וזכרם לא יסוף מזרעם", לא רק שעם עצמו הוא חייב לפעול את כל הענינים, כמו שאבא וסבא שלו חינכו אותו, בבית הישן, אלא שכך הוא צריך לחנך את זרעו וזרע זרעו, שבהם יהיה ניכר, שלא רק שאינם מתביישים באבא של סבא, שהלך בלבושו ומראה חיצוני, ובהנהגה בלי להתבייש ובלי לפחד, ובלי רגש נחיתות לגבי אינם יהודים;

וכך צריך לעבוד ולפעול עם ילדיו בדרך זו, ועל זה אומרים "ברכת השם היא תעשיר", שזו היא הדרך שמביאה אתה את ברכת הקב"ה, שאז יש לו "די מחסורו אשר יחסר לו", יש לו כל מה שצריך, הן בגשמיות והן ברוחניות, ועוד יותר – "היא תעשיר" יש את כל הענינים באופן של עשירות, כמו שדובר קודם שמלמעלה שופכים עוד - מעל הכמות, עשירות הן ברוחניות והן בגשמיות, ועד להעניין גם כמו שהוא כפשוטו;

כמו שהיה אז ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", והפירוש הפשוט ב'יקר' הוא, שעמי הארץ שסביבם, יקרו אותם ונתנו להם כבוד, כי ראו שמבלי הבט על הגזירות שהם עברו, הם החזיקו מעמד באופן של "דתיהם שונות מכל עם", וכך חינכו גם את 'זרעו', באופן שלא יסופו מפי זרעם, וכשבאים ימי הפורים יושבים ביחד, אבות ואמהות ביחד, "משפחה ומשפחה", כל המשפחה באותו שולחן, הסבתא והסבא והאבא, והאמא, והבן, והבת, והנכדים;

וכולם ביחד מדברים וחוזרים על תוכן המגילה, ומסיימים בזה ש"לא יסופו מפי זרעם וזרע זרעם", כלומר שהילדים מקבלים על עצמם שבאופן זה הם יחנכו את הילדים שלהם, עד שהילדים יהיו כל כך חדורים  בהיהדות, עד שהם יחנכו גם את הילדים שלהם באותו אופן, שהאופן הוא הרי, ש"הגידו לו את עם מרדכי", שאפילו אינם-יהודים רואים, שהעם שמתנהג עפ"י מרדכי, ותורת מרדכי - ברוחו של מרדכי, הוא באופן של "לא יכרע ולא ישתחווה!"