יחידות כללית י"ד תמוז תנש"א | וידיאו עם כתוביות

שיחת אור לי״ד תמוז ה׳תנש״א - ב״יחידות כללית״ לאורחים שיחיו

א. פותחים בשלום (כרגיל), ובפרט בעמדנו מיד למחרת יום הגאולה של נשיא הדור, כ״ק מו״ח אדמו״ר, ש״הנשיא הוא הכל״¹, ושמו ופעולותיו היו קשורים עם הכנסת שלום בין בני ישראל, ועוד יותר – לפעול גם שלום בעולם ע״י הפצת התורה והיהדות, ותורת החסידות במיוחד, וכפי שמביא הרמב״ם² (מהספרי³) ש״התורה ניתנה לעשות שלום בעולם״; וכל ענינים אלו יחדיו מדגישים את הענין לפתוח פגישתנו עתה בתיבות ״שלום״ – ומיד גם לפרש במיוחד – ״שלום עליכם״⁴, והכוונה בזה היא לכל יהודי ולכל בני ישראל במיוחד, החל מהיהודים הנמצאים כאן, אנשים נשים וטף. 

וכמדובר, יש לקשר זאת גם עם פרשת השבוע; והרי בשבוע ישנם שבעה ימים, והיום נמצאים ביום הרביעי בשבוע, שקשור (בפרשה זו עצמה) לחלק הפרשה שמ״רביעי״ עד ״חמישי״: 

בחלק זה של פרשת השבוע (של יום הנוכחי בשבוע), נמצא ג״כ הפסוק המדבר במיוחד אודות בני ישראל: ״כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו״⁵ [וראי׳ זו בבני ישראל היא אפילו כפי שנראים ע״י אינו-יהודי; אם כי הי׳ זה אחד ש״מחזה שד-י יחזה״⁶, היינו שהי׳ לו ענין הנבואה, עד כדי כך שזה נעשה הודעה בתורה וגם הוראה בתורה]. והיינו, שכאשר הביטו (״מ׳גיט אַ קוק״) על בני ישראל כפי שהם מפוזרים בשטח גדול (ג׳ פרסה, או יותר – וכמדובר ומסופר בכמה מדרשים⁷), והיו צריכים אח״כ למסור זאת באופן שיישאר זכרון לדורי דורות, ועד גם ענין של הוראה – אומרים ש״מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו״, שהן ״אראנו״ והן ״אשורנו״ הם בלשון יחיד. 

ומיד לאחר מכן ממשיכים: ״מי מנה עפר יעקב״⁸ (וההמשך בזה), שזהו הענין שהם בריבוי עצום, שלכן נקראים בשם ״עפר יעקב״ (ע״ד שעפר מובא בכמה מקומות⁹ בתורה כדוגמא לענין הריבוי, דכאשר מדמים משהו לעפר, הכוונה היא ל״עפר הארץ״, היינו הפירורים והחלקים של העפר שהם בריבוי עצום; ועד״ז בעניננו, שכאשר ראו את בני ישראל בשטח זה המסויים ומוגבל, ראו ג״כ (במצב זה) שהם בדוגמת עפר). ומיד מפרשים, שאע״פ שכל אחד מהם הוא דבר חשוב ביותר, מכיון שהתורה פוסקת ש״קבוע לא בטל״¹⁰ – שזהו בנוגע לכל אדם¹¹, ועאכו״כ עם ישראל שהם ״אדם״¹² מלשון ״אדמה לעליון״¹³, והם ״חלק הוי׳ עמו יעקב חבל נחלתו״¹⁴ – ביחד עם זה הרי הם ריבוי גם בגדר, וכל אחד מהם בפני עצמו תופס מקום חשוב ביותר. ולכן כל אחד מהם הוא דבר שבמנין¹⁵ (ובמנין גופא יש ״כל שבמנין״, ויתירה מזו – ״את שבמנין״¹⁶, שזהו דבר חשוב ביותר), שלכן מובן אשר – כמו כל דבר חשוב – יש לכל אחד מהם חשיבות מיוחדת. 

ב. והנה, עד״ז מצינו בנוגע לכוכבים, כמ״ש¹⁷ ״מונה מספר לכוכבים״: כוכב הוא דבר הכי חשוב, בריאתו של הקב״ה הנמצא ״בשמים ממעל״¹⁸, וביחד עם זה הרי הוא גם מאיר ״בארץ מתחת״¹⁸; ואפילו בלילה שאז השמש איננו, וגם הלבנה אינה נמצאת תמיד, כמדובר כמה פעמים – הרי כוכבים נמצאים בשמים תמיד, ובאופן שכל העומד בארץ ורק ״אשא אל שמים״¹⁹, היינו שמתרומם ומביט לראות מה מתרחש מעליו בשמים – רואה מיד ריבוי עצום של כוכבים. 

ואע״פ שיש גם ״מספר לכוכבים״ (וכמובן גם מהפסוק ״מי מנה עפר יעקב״, שמדמים זאת למנין הכוכבים²⁰), הרי מיד מפרש במדרש²¹ שענין זה שישנו ״מספר לכוכבים״ (ועד שבספרים²² מובא המספר בדיוק) – אין זה כי אם כאשר מונים וסופרים את הכוכבים הנראים בעין גשמי ובעיני בשר, אבל יש עוד ריבוי כוכבים שאינם נראים (מצד כמה סיבות: ריחוק המקום, או מפאת קטנותם, וסיבות כיו״ב), שלא בערך יותר ממספר הכוכבים הנראים לעין. 

ונוסף לכך, אומרים ג״כ שישנו משל ודמיון (״אַ פאַרגלייך״) הכתוב בתורה (ובמילא זה נכון בכל הפרטים) – שעד״ז הוא אצל כל יהודי. דאע״פ ש״אתם המעט מכל העמים״²³, ע״ד כוכבים שהם קטנים ביותר (משא״כ שמש וירח וכיו״ב, ועאכו״כ כל כדור הארץ או חלק ממנו²⁴), יחד עם זה אומרים שהאמת היא – ו״תורת אמת״ מגלה ומספרת זאת בפרטיות – שהם במספר הכי גדול, עד כדי כך שהם בדוגמת עפר הארץ, שבזה רואה כל אחד (אנשים, ואפילו נשים, ואפילו טף) כיצד פירורי וחלקי עפר הארץ הם ריבוי עצום, ועד״ז גם עם בני ישראל, הנמשלים לעפר הארץ, וביחד עם זה – ל״כוכבי השמים לרוב״ (וכלשון הכתוב²⁵ הידוע ומובא בכמה מקומות). 

ג. ולזה יש גם שייכות מיוחדת להמוזכר לעיל (ס״א), שנמצאים ב״מוצאי״ והמשך הגאולה של נשיא דורנו, שראו בגלוי איך שהוציאו אותו ממדידות והגבלות דבית האסורים, וזה הי׳ גם התחלה ליציאתו ממדידות והגבלות דכל המדינה שבה נמצא אז, ואח״כ נסע לארץ חופש, שבה לא היו מדידות והגבלות בנוגע לפעולותיו, והי׳ יכול לעשות הכל כפי העולה על דעתו וכפי העולה ברצונו, וכפי חפצו, וכמדובר כמה פעמים. 

ואז נתגלה שענין זה הי׳ תמיד בשלימות, וכפי שאמר גם ביציאתו (ועוד לפני זה – בג׳ תמוז, שזהו עשרה ימים לפני יום הגאולה י״ג תמוז, וי״ד תמוז בו אנו נמצאים עתה), והביא את הפתגם והתורה (שהיא הוראה²⁶) מאביו (שהוא הי׳ בנו יחידו וממלא מקומו), שרק הגוף נמצא בגלות, משא״כ הנשמה מלכתחילה לא היתה בגלות²⁷; ועאכו״כ בכל יום שהנשמה נמצאת בגוף, ועסוקה בענינה ובמילוי שליחותה, שהיא – לעשות כאן למטה דירה לו יתברך בתחתונים²⁸. 

וזוהי שליחותו של כל יהודי, ועאכו״כ השליחות של נשיא בישראל, הנקרא בשם ״נשיא״ (גם) על שם שהוא מנושא מכל המדידות והגבלות, שהרי זהו הפירוש הפשוט בתיבת ״נשיא״ – דלא רק שהוא מנושא לגבי העם והאנשים שסביבו, אלא הוא מנושא לגבי כל הסביבה, עד שהוא מנושא אפילו לגבי שמים וארץ וכל צבאיהם! שהרי, גם מצד היותו יהודי, הוא המושל ושולט עליהם, עד שכל יהודי אומר ״(חייב אדם לומר) בשבילי נברא העולם״²⁹, ש״העולם״ כאן פירושו שמים וארץ וכל צבאיהם, עם כל סדר ההשתלשלות, שכל זה נברא ״בשבילי״ לשון יחיד, עבור יחיד בישראל – ועאכו״כ כאשר היחיד הוא נשיא. 

וענין זה מרומז במיוחד גם בשמו: חלקו הראשון של שמו הוא ״יוסף״, והיינו, שכאשר רק מזכירים שמו, נזכרים כבר שענינו הוא – להוסיף, ולא סתם להוסיף, אלא להוסיף דבר שיהי׳ גם באופן של ״בן״, ״יוסף הוי׳ לי בן״³⁰, ועד ״בן״ לשון יחיד – באופן של בן יחיד, ויתירה מזו – יש בו גם את המעלה של ״בן אחר״, שנתהפך מן הקצה אל הקצה, עד שהמציאות שהיתה לפני זה היא בדוגמת ״אחר״ לגבי ה״בן״³¹, והיינו, שאף שגם ה״אחר״ יכול להיות אדם חשוב ביותר, אין זה מגיע לחשיבות ותפיסת מקום שיש לבן אצל אביו; ועד לחשיבות שיש לכל יהודי ולכל בני ישראל, שעליהם (הן אנשים, הן נשים והן טף, ועד לקטני קטנים ועד לגדולי גדולים) נאמר³² ״בנים אתם להוי׳ אלקיכם״, וכאו״א מהם הוא כמו בן יחיד, וכידוע המשל והתורה וההוראה מהבעש״ט בזה³³, שנמסר ע״י נשיא דורנו, בעל הגאולה די״ג תמוז. 

ד. ומי״ג תמוז הולכים מיד להמשך שלו – י״ד תמוז, שהוא בדוגמת ״אסרו חג״, והיינו שי״ד תמוז הוא גם אסרו חג הגאולה (שחג הגאולה הי׳ בי״ג תמוז – בגלוי ממש³⁴, וההתחלה בזה בי״ב תמוז³⁵, שהי׳ (והינו) יום ההולדת של בעל הגאולה³⁵, ואח״כ נמשך ונעשה ה״אסרו חג״), ובאופן ד״אסרו חג בעבותים״³⁶ – שהוא קשור בחוזק עם היום דחג הגאולה. 

וזהו גם הקדמה ליום הבא לאחרי זה – חמשה עשר בחודש תמוז, שבו ״קיימא סיהרא באשלמותא״³⁷, שזהו גם רמז על כל יהודי וכל בני ישראל, כמו שנאמר שישראל ״מונין ללבנה״³⁸ ודומין ללבנה³⁹. 

והרי הן המנין ללבנה והן הדמיון ללבנה נאמר גם ובעיקר על כל יהודי בתור יחיד, או על אשה בתור יחידה, ועד – על ילד קטן בתור ילד קטן, שגם זה הוא ענין של ״קבוע״ וגדלות וחשיבות; יחד עם זה שיש בו הענין ד״ונפשי כעפר לכל תהי׳״⁴⁰, שזוהי התכונה של בני ישראל שנמשלו לעפר הארץ, כי יחד עם זה שעיקר המשל הוא לענין ש״לא ימנה . . מרוב״⁴¹ (כנ״ל ס״ב) – הרי זה מורה גם על כך שע״י עבודתם, נמצאים במעמד ומצב של ביטול אמיתי. 

וביטול אמיתי זה הוא לענין ה״אמת״ (״דעם אמת׳קייט״) של העולם, ש״אמת״ זו בכל העולם וסדר ההשתלשלות הוא הקב״ה עצמו – ״ואמת הוי׳ לעולם״⁴². ובפרט בהתאם להתחלת הרמב״ם⁴³, שמצוה הראשונה (״יסוד היסודות ועמוד החכמות״) היא ״לידע שיש שם מצוי ראשון . . וכל הנמצאים . . לא נמצאו אלא מאמתת המצאו״, ולאחר מכן ממשיך ״והוי׳ אלקים אמת״⁴⁴ – שאמת זו נמשכת אח״כ בכל עניני העולם, לא רק במין המדבר, אלא גם במין החי ומין הצומח ומין הדומם, ועד שכאשר זקוקים למשל על בני ישראל עם כל (או כמה) הפרטים שבדבר, מדמים אותם דוקא למין הדומם, ובמין הדומם עצמו – לענין של ״עפר״, כנ״ל. 

ומשל זה ל״עפר״ הוא גם אצל היהודי הראשון – ״אחד הי׳ אברהם״⁴⁵, שאמר ״ואנכי עפר ואפר״⁴⁶, והוא הי׳ הראשון מג׳ האבות, הקשור עם הראשונה מד׳ האמהות – שרה אמנו; והרי זהו גם הפירוש ב״כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו״ – ש״צורים״ ו״גבעות״ קאי על ג׳ האבות וד׳ האמהות⁴⁷. וכאשר בני ישראל נמצאים במצב ד״אראנו״ לשון יחיד, נמשך ענין זה – ועד שמתגלה – בכל יהודי, הן אנשים, הן נשים והן טף, שלכאו״א מהם נמשך ענין זה מכל אחד מהאבות וכל אחת מהאמהות, ובאמהות עצמן – הן רחל והן לאה, דאע״פ שאח״כ נחלקו לשבטים נפרדים, הרי לפני זה ולאחרי זה הם כולם ביחד כעם אחד ו״גוי אחד״⁴⁸. 

וההדגשה היא ״גוי אחד בארץ״⁴⁸, שאפילו כפי שנמצאים בארץ הלזו הגשמית, גם שם הם ״(גוי) אחד״, וכאו״א הוא באופן ד״אחד״. ויתירה מזו – הרי ב״גוי אחד בארץ״ ישנו גם הפירוש⁴⁹ שכל יהודי (הן אנשים, הן נשים והן טף) ממשיך את האחדות שיש לו בתוכו גם ״בארץ״ בפשטות – בכל ענין וכל פרט בארץ הלזו הגשמית, והופך את הארץ החומרית באופן שבמקום חומרית תהי׳ גשמית, והגשמיות תהי׳ ״כעפר״, שיש בו הביטול האמיתי, עד לביטול דעפר ממש; והביטול הוא ל״אמת לאמיתו״⁵⁰ – הקב״ה, דמזה מובן, שזהו ביטול המביא את התוקף והחשיבות הכי גדולים, וכמדובר כמה פעמים. 

ה. וענין זה מתגלה בכל יהודי ובכל בני ישראל, שהרי זה נאמר בתורה ומתגלה ע״י התורה. 

ואף שזה מוזכר בשם אומרו (בלעם) שאמר זאת בפעם הראשונה, הרי אח״כ זה נעשה פסוק בתורה, ובפרשה (פרשת השבוע) שבה הובאו גם כמה נבואות הקשורות לגאולה האמיתית והשלימה (כנזכר ברמב״ם⁵¹ ובמדרשים⁵² הרמזים בכמה פסוקים וענינים בפרשתנו); כולל גם הנבואה האמורה ״כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו״, שמיד לאחר מכן בא ההמשך – ״הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא״⁵³, שזה קשור עם הגאולה האמיתית והשלימה⁵⁴ (המובאת גם אח״כ בפירוש בפסוק⁵⁵), שאז יקויים גם פסוק זה בשלימותו. 

ויקויים ג״כ ״הקיצו ורננו שוכני עפר״⁵⁶, ונשיא דורנו בראשם, ועד״ז גם ה״שוכני עפר״ של כל הדורות שלפני זה, עד לדור דג׳ האבות וד׳ האמהות, והדור שלאחרי זה – הדור של י״ב השבטים (או י״ג השבטים, כולל גם שבט לוי), וכולל גם ״דינה אחותם״⁵⁷; ואח״כ גם ההמשך שלאחרי זה – עם ישראל כפי שהיו במצב (כנזכר ג״כ בנבואה זו) ד״א-ל מוציאם ממצרים״⁵⁸, שיציאת מצרים היא הכנה והתחלה לגאולה האמיתית והשלימה [ולהעיר שבפסוקים האמורים מובא ״הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא״ (שיהי׳ בגאולה, כנ״ל) יחד עם הענין ד״א-ל מוציאם ממצרים״], שהרי זהו ג״כ האופן דגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש – שהיא תהי׳ באופן ד״כימי צאתך מארץ מצרים״⁵⁹. 

וזאת, אע״פ שאח״כ רואים – ועד באופן ד״אראנו״, שהקב״ה מראה זאת – שזהו רק ״כימי צאתך מארץ מצרים״, כי הם ״נפלאות״ אפילו בערך ל״ימי צאתך מארץ מצרים״⁶⁰, וכמבואר גם בנבואות דפרשה זו כמה ענינים שלא היו ביציאת מצרים, ויהיו רק בגאולה האמיתית והשלימה – תיכף ומיד ממש, ו״לא עיכבן אפילו כהרף עין״⁶¹. 

ובזה מיתוסף (כמדובר), שענין זה קשור גם עם חג הגאולה, יחד עם הגאולה דיציאתו מבית האסורים – שזה הי׳ כבר בג׳ בתמוז, ואח״כ היתה הגאולה די״ב, ובאופן רשמי – בי״ג תמוז, שאז גם יצא מ״עיר מקלטו״⁶² – מהגלות בעיר שלימה; ומיד לאחר מכן הי׳ (כנ״ל) ה״אסרו חג״ די״ב-י״ג תמוז, ואח״כ גם יום השבת שלאחרי זה, שאז⁶³ היתה ג״כ הברכה ד״הגומל לחייבים טובות״⁶⁴, וכל העולם (החל מבני ישראל) ענה ״מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה״! 

ו. וכמו כן, בקרוב ומיד ממש, יוצא כאו״א מישראל (אנשים נשים וטף) מ״בית האסורים״ של הגלות, שאז ישנם גם כל ד׳ הענינים (״ארבעה צריכים להודות״⁶⁵), כמבואר בדרושי בעל הגאולה נשיא דורנו (ומודפס בקונטרס הגאולה⁶⁶) – כיצד כל ד׳ ענינים אלו ישנם בגלות; ואח״כ נעשה גם ״יודו להוי׳ חסדו״, וכן ״ונפלאותיו לבני אדם״⁶⁷ – הענין ד״נפלאות״, ועד שזה נמשך אח״כ ב״מזמור״, הקשור עם ״נעים זמירות ישראל״⁶⁸ – דוד מלכא משיחא, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, תיכף ומיד ממש. 

ו״הקיצו ורננו שכני עפר״ – כל הנזכרים לעיל, ועאכו״כ שאלו הנמצאים עתה נשמות בגופים זוכים לגוף בריא ונשמה בריאה, והם מוסיפים עוד יותר בבריאות הגוף ובריאות הנשמה, עי״ז שמוסיפים עוד יותר בלימוד התורה וקיום המצוות; וע״ד מה שנאמר⁶⁹ שעיקר הפצת המעיינות חוצה החל בגאולת י״ט כסלו, גאולתו של נשיא הראשון דנשיאי חב״ד – אדמו״ר הזקן. ובו נכללים גם המגיד ממעזריטש, ולפני זה הבעש״ט – שכולם נכללו באדמו״ר הזקן, באופן דבית המקדש השלישי הכולל את כל בתי המקדש – מקדש ראשון ומקדש שני⁷⁰, ונעשה ״מקדש אדנ-י כוננו ידיך״⁷¹, עד ״הוי׳ ימלוך לעולם ועד״⁷², שזה יהי׳ בקרוב ממש. 

ובמיוחד ע״י קבלת החלטות טובות (במיוחד) בקשר עם חג הגאולה, להוסיף עוד יותר בלימוד התורה, הן נגלה והן פנימיות התורה, ולהוסיף בהידור בקיום המצוות – ד״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״⁷³, ובאופן שזה ממהר עוד יותר, שמחג הגאולה י״ב-י״ג תמוז זוכים מיד ל״אסרו חג״ דהגאולה ״בעבותים עד קרנות המזבח״ – קרנות המזבח דבית המקדש ש״כוננו ידיך״. 

ומיד זוכים ל״קיימא סיהרא באשלמותא״, ועוד לפני שנכנסים ליום חמשה עשר בחודש – ישנו כבר ה״מקדש אדנ-י כוננו ידיך״, ושם נמצא המזבח ו״קרנות המזבח״ וכל הענינים הקשורים בזה, החל מהענין העיקרי – הגאולה האמיתית והשלימה ע״י דוד מלכא משיחא. 

ו״גואל ראשון הוא גואל אחרון״⁷⁴, וכל הגואלים, ועד לגאולה האמורה בנוגע לנשיא דורנו, הקשורה לכל ישראל, כמו שאמר אח״כ במאמר בקשר עם גאולתו (ומיד בהתחלת המאמר)⁷⁵: ״לא אותי בלבד גאל הקב״ה . . כי אם גם את כל מחבבי תורתינו הקדושה, שומרי מצוה, וגם אשר בשם ישראל (רק) יכונה״⁷⁶. 

והמאמר⁷⁷ קשור גם ל״עשרה שיושבים ועוסקים בתורה״⁷⁸, אשר הענין ד״עשרה״ קשור במיוחד לגאולה העשירית, שזוהי הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי׳ ״יושבים״ – התיישבות האמיתית, שהרי זה יהי׳ דוקא בבוא הגאולה האמיתית והשלימה, ועד ש״ישבו ישרים את פניך״⁷⁹ בבית המקדש ש״כוננו ידיך״. 

ושם נעשָה ״ועוסקים בתורה״, היינו שפועלים בתורה את הענין ד״לאפשא לה״⁸⁰, שהרי זהו הענין ד״עסק״, כמבואר⁸¹ בנוגע לברכת השחר (שכאו״א מאיתנו אמר היום בבוקר): ״לעסוק בדברי תורה״. ומיד נעשה ההמשך לאחרי זה – כל ההמשכות הנמנות בברכת כהנים (הנאמרת ג״כ בברכות השחר), ובאופן ד״עד מהרה ירוץ דברו״⁸², שזה נפעל ע״י ברכת כהנים, שבה יש מעלת התפילה ומעלת הברכה וחיבור שניהם יחד⁸³, ועד לברכה ד״ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם״⁸⁴. 

ולאחר מכן – כההמשך במשנה⁸⁵ שלאחרי זה ״אלו דברים שאין להם שיעור״ – זוכים לגאולה האמיתית והשלימה ש״אין לה שיעור״, וביחד עם זה, הרי זה נעשה באופן ד״אלו״, ש״מראה באצבעו ואומר זה״⁸⁶, הנה הענין (״אָט איז דער ענין״) ש״אין לו שיעור״ (ע״ד הנזכר לעיל שלעם ישראל ״אין לו מנין״ כמ״ש ״מי מנה עפר יעקב״, וביחד עם זה ישנו ג״כ הענין ד״ככוכבי השמים לרוב״ ו״כעפר הארץ״ לרוב); וזה נעשה בפועל למטה מעשרה טפחים, ותיכף ומיד ממש, כמדובר כמה פעמים. 

ז. ובמיוחד כאשר עומדים ב״אסרו חג״ דחג הגאולה, ומתכוננים ל״קיימא סיהרא באשלמותא״ ביום שלאחרי זה, ולקיום כל הנבואות, הן בקשר עם יציאת מצרים – ״א-ל מוציאם ממצרים״, והן הנבואות בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה, כמרומז ומפורט גם בפסוקים דפרשת שבוע זה; ומיום רביעי, אסרו חג, עוברים ליום החמישי, ומיד אח״כ – יום הששי, שבו נאמר ״טוב מאוד״⁸⁷, ומיד אח״כ – ל״יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים״⁸⁸. 

ובדוגמת יום השבת, הבא רק בעוד שנים-שלשה ימים לערך, זוכים לכל ענינים אלו עוד ביום רביעי זה, וכמדובר ומרומז לעיל, ובכל הפרטים ופרטי פרטים. וביחד עם זה – זוכים ל״תורה חדשה מאתי תצא״⁸⁹, וביחד עם זה – ל״א-ל מוציאם ממצרים״, שהרי אופן יציאתם של בני ישראל ממיצרים וגבולים הוא ע״י שלימוד התורה שלהם הוא כך – למעלה ממדידה והגבלה, ומכיון שלימוד ״מביא לידי מעשה״ – הרי זה מביא שקיום המצוות שלו (גם בנוגע לכוונת המצוה) הוא למעלה ממדידה והגבלה, ובמילא הרי זה ממשיך את הלמעלה ממדידה והגבלה גם במצוה שהוא מקיימה כהלכתה, דוקא בהתאם לשיעורים הנזכרים בשולחן ערוך בנוגע לכל מצוה⁹⁰. 

אלא שבמצוות גופא ישנה גם מצות הצדקה, שבנוגע למצות הצדקה נאמר (כפי שמביא אדמו״ר הזקן באגרת הקודש⁹¹) ש״כל אשר לאיש יתן בעד נפשו״92, שזהו למעלה אפילו מ״עשר אעשרנו לך״⁹³, ואפילו מחומש, ואפילו מ״הכל״. 

ובדוגמת המוזכר לעיל (ס״א) בנוגע ל״הנשיא הוא הכל״, דלכאורה הי׳ צ״ל הלשון ״הנשיא הוא כולם״ [כיון שנלמד מכך שאף שמשה (שהוא הי׳ איש אחד ויחיד) שלח את השלוחים, מכל מקום נכתב ״וישלח ישראל״⁹⁴], אלא שלשון זה הוא להורות שגם כאו״א בפני עצמו הוא דבר הכי חשוב, ועד שהוא אומר ש״בשבילי נברא״ כל העולם כולו (כביכול), וכל הסביבה שבה עליו לפעול בהפצת היהדות, הן נגלה דתורה והן פנימיות התורה, והן קיום המצוות בהידור. 

ועוד והוא העיקר – ובפרט ע״י שעושים כאו״א מכם כשליח לתת לצדקה, ובודאי יוסיף כאו״א מדילי׳, ובהוספה חשובה, כדי שיתוסף עוד יותר בענין נתינת הצדקה – שההחלטה בזה כבר תביא מיד את התוצאות, ש״גדולה צדקה (שמזרזת את הגאולה ו)מקרבת את הגאולה״⁹⁵, ומכיון שנעשית גדלות בצדקה (״גדולה צדקה״), הרי זה לא רק זירוז וקירוב, אלא תיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, ותיכף ומיד ממש. 

[כ״ק אדמו״ר שליט״א נתן לכאו״א מהנכנסים ליחידות שיחיו שטר של דולר, לתת אותו (או חילופו) לצדקה, ובהוספה מדילי׳].

---------- 

1) פרש״י חוקת כא, כא. 
2) הל׳ חנוכה בסופן. 
3) הובא במגיד משנה שם. וראה ספרי נשא ו, כו. וראה לקו״ש ח״ח ס״ע 349 ואילך. וש״נ. 
4) ראה גם לקו״ש חכ״ה ס״ע 165-6. 
5) בלק כג, ט. 
6) שם כד, ד; טז. 
7) ראה ברכות נד, ב. ובכ״מ. 
8) בלק כג, י. 
9) לך לך יג, טז. ויצא כח, יד. ובכ״מ. 
10) ראה כתובות טו, א. זבחים עג, ב ובתוד״ה אלא שם. וראה עט סופר (להרא״ז סופר) על סוגיות הש״ס כלל קבוע. וש״נ. 
11) ראה גם שיחת ש״פ בא (לעיל ח״ב ריש ע׳ 206). 
12) ראה יבמות סא, רע״א. 
13) ע״פ ישעי׳ יד, יד. ראה עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר אכ״ח ח״ב סל״ג (קצג, ב). של״ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. ועוד. 
14) האזינו לב, ט. 
15) ראה טושו״ע יו״ד ר״ס קי ובנו״כ. 
16) ראה ערלה פ״ג מ״ז. ביצה ג, ב. וש״נ. 
17) תהלים קמז, ד. 
18) ל׳ הכתוב – ואתחנן ד, לט. 
19) ל׳ הכתוב – האזינו לב, מ. וראה ואתחנן שם, יט. 
20) אולי הכוונה, דמכיון שהלשון ״מי מנה גו׳ ומספר״ מורה שיש לזה שייכות למספר (ראה המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳נג. ועוד), עד״ז מובן שענין המספר שייך גם בכוכבים, שהרי במ״א מדמים את מנין בנ״י גם לכוכבים (כדלקמן בפנים). המו״ל. 
21) ראה רד״ק ישעי׳ מ, כו (הובא בהוספות לספר החקירה להצ״צ קא, ב. וש״נ). ״פירוש״ לרמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ג ה״ח. לקו״ת פ׳ ראה כז, ב. וראה בכ״ז גם שיחת ש״פ בלק, י״ד תמוז תש״נ (התוועדויות ח״ד ע׳ 26). 
22) ראה (נוסף למקומות שבהערה הקודמת) זח״ג רטז, ב. רעג, א אגה״ק סוף הביאור לסכ״ז. תו״ש בראשית א, טז (אות תרמז). וש״נ. 
23) ואתחנן ז, ז. 
24) ראה רמב״ם הל׳ יסוה״ת שם.
25) דברים א, י. עקב י, כב. תבוא כח, סב. 
26) ראה רד״ק לתהלים יט, ח. ס׳ השרשים שלו ערך ירה. גו״א ר״פ בראשית (בשם הרד״ק). וראה זח״ג נג, ב. 
27) שיחת ג׳ תמוז תרפ״ז (סה״ש תרפ״ז ע׳ 169. סה״מ תרפ״ז ס״ע קצה-ו. קונטרסים ח״א קעה, ב. לקו״ד ח״ד תרצא, ב). 
28) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו. 
29) סנהדרין לז, א (במשנה). 
30) ויצא ל, כד. 
31) ראה אוה״ת עה״פ (ויצא רכ, א). סה״מ תרח״ץ ע׳ ל. ועוד. 
32) פ׳ ראה יד, א. 
33) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סקל״ג (קג, א). וש״נ. 
34) ראה ״היום יום״ יג תמוז. ובכ״מ. 
35) ראה ״היום יום״ יב תמוז. ובכ״מ. 
36) תהלים קיח, כז. סוכה מה, ריש ע״ב. 
37) ראה זהר ח״א קנ, רע״א. ח״ב פה, רע״א. רטו, א. ח״ג מ, ב. ועוד. וראה שמו״ר פט״ו, כו. 
38) סוכה כט, א. ב״ר פ״ו, ג. 
39) ראה חדא״ג מהרש״א סוכה שם. וראה ד״ה ויאמר לו יהונתן במאמרי אדה״ז תקס״ז ע׳ מח ואילך. ועם הגהות – אוה״ת בראשית ד, סע״ב ואילך. 
40) תפלת ״אלקי נצור״ (ברכות יז, א). 
41) ל׳ הכתוב – מלכים-א ג, ח. 
42) תהלים קיז, ב. 
43) הל׳ יסוה״ת פ״א ה״א. 
44) שם ה״ה (מירמי׳ י, י). 
45) יחזקאל לג, כד. 
46) וירא יח, כז. 
47) במדב״ר פ״כ, יט. פרש״י עה״פ. וראה גם שמו״ר פט״ו, ז. 
48) שמואל-ב ז, כג. דברי הימים-א יז, כא. 
49) ראה אגה״ק ס״ט (קיד, רע״א). ״היום יום״ כז אלול. ובכ״מ. 
50) ל׳ חז״ל – שבת י, א. וש״נ. וראה סה״מ תרכ״ז ע׳ רפב ואילך. ע׳ רצא ואילך. המשך תרס״ו ע׳ תלא. 
51) הל׳ מלכים פי״א ה״א. 
52) ראה מדרש הגדול בלק כד, יז. זח״ג ריב, ב. וראה גם פרש״י, רמב״ן ובחיי עה״פ. ועוד. 
53) בלק כג, כד. 
54) ראה לקח טוב (פס״ז) ויחי מט, ט. וראה גם שיחת ש״פ בלק תשט״ז (שיחות קודש (ברוקלין, תשס״ז) ע׳ 424-5). 
55) שבהערה 52. 
56) ישעי׳ כו, יט. 
57) ל׳ הכתוב – וישלח לד, יג. 
58) בלק שם, כב. 
59) מיכה ז, טו. 
60) ראה אוה״ת נ״ך עה״פ (ע׳ תפו ואילך). וש״נ. סה״מ תש״ח ע׳ 159. ובכ״מ. 
61) ראה מכילתא ופרש״י בא יב, מא. 
62) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ב ע׳ פ. ח״ג ע׳ עט. ועוד. 
63) ראה לקו״ש חכ״ח ע׳ 149-50 הערה 9. שיחת ש״פ בלק תש״ל (שיחות קודש ח״ב ע׳ 405). 
64) נוסח ברכת הגומל (ראה ברכות נד, ב. רמב״ם הל׳ ברכות פ״י ה״ח. טושו״ע או״ח סרי״ט ס״א. סדר ברכות הנהנין לאדה״ז פי״ג ס״ב. סידור אדה״ז במקומו). 
65) ראה מקומות שבהערה הקודמת. 
66) סה״מ תרפ״ז ע׳ ריא ואילך. וראה גם חדא״ג מהרש״א ברכות שם. אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ תיט. סה״מ י״ב-י״ג תמוז ס״ע שכח. שם ע׳ שמג. ועוד. 
67) תהלים קז, ח; טו; כא; לא. 
68) שמואל-ב כג, א. וראה שהש״ר פ״ד, ד (קרוב לתחילתו). 
69) ראה סה״ש תורת שלום ס״ע 112 ואילך. 
70) ראה זח״ג רכא, א. 
71) בשלח טו, יז. וראה פרש״י עה״פ. 
72) שם, יח. 
73) קידושין מ, ב. ב״ק יז, א. 
74) ראה שמו״ר פ״ב, ד. זח״א רנג, א. שעה״פ להאריז״ל פ׳ ויחי. תו״א משפטים עה, ב. לקו״ש חי״א ע׳ 8 ואילך. 
75) אולי הכוונה, שהמכתב נשלח בצירוף (ובתור הקדמה) להמאמר (שבהערה 77). המו״ל. 
76) אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ב ע׳ פ. וש״נ. 
77) ד״ה עשרה שיושבים תרפ״ח (סה״מ תרפ״ח ע׳ קמח ואילך). 
78) אבות פ״ג מ״ו. 
79) תהלים קמ, יד. 
80) זח״א יב, ב. וראה הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ב ה״ב. אגה״ק סכ״ו (קמה, א). 
81) ראה ב״ח לטואו״ח סמ״ז. 
82) תהלים קמז, טו. וראה לקו״ת ס״פ קרח. 
83) ראה אוה״ת נשא ע׳ ער ואילך. ובכ״מ – נסמנו בסה״מ במדבר ח״א ע׳ קלח הערה 2. 
84) נשא ו, כז. 
85) ריש פאה. 
86) ראה תענית בסופה. שמו״ר פכ״ג, יד. 
87) בראשית א, לא. 
88) תמיד בסופה. וראה המשך תרס״ו ע׳ תקמב. המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳קכז. ועוד. 
89) ישעי׳ נא, ד. ויק״ר פי״ג, ג. 
90) ראה אגה״ק ס״י (קטו, א). 
91) שם (קטז, רע״א). סוסט״ז (קכה, רע״א). וראה גם אגה״ת פ״ג (צג, א). 
92) איוב ב, ד. וראה לקו״ש חכ״ז ע׳ 217 ואילך. וש״נ. 
93) ויצא כח, כב. 
94) חוקת שבהערה 1. 
95) ב״ב י, א. תניא פל״ז (מח, ב ואילך). ובכ״מ.