צפו: שיחת מוצאי חמישה עשר באב תשמ"ט

בס״ד. שיחת מוצאי ט״ו מנחם-אב ה׳תשמ״ט
– אחרי תפילת ערבית –
הנחה בלתי מוגה ע"י המכון להפצת תורתו של המשיח (דברי משיח תשמ"ט ע' 109 ואילך).

א. אוחזים בסיום וחותם דחמישה עשר באב.
ובכל סיום, ועאכו״כ סיום ענינים של קדושה – ״נעוץ תחילתן בסופן״, היינו שהסיום כולל בתוכו את כל הענין מהתחלתו ועד סיומו וחותמו, והכל נעשה ביתר שאת וביתר עוז.
ואע״פ שגם ״נעוץ . . סופן בתחילתן״ – הרי ״בתחילתן״, ה״סופן״ הוא רק בכח ובהשערה כיצד זה ייראה (״ווי וועט דאָס אויסזען״); משא״כ זה ש״תחילתן״ נכלל ״בסופן״ הוא כשכבר מגיע הסוף, שאז כבר ראו כיצד עבר הענין מתחילתו ועד סיומו וחותמו, שאז רואים כיצד ״נעוץ תחילתן בסופן״, עד ש״מראה באצבעו ואומר זה״, ועד בראי׳ גשמית – אם מדובר בענינים גשמיים.
והרי כן הוא גם בנוגע לענין השמחה, ש״לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים״. וכמדובר גם אתמול, שישנו העילוי בחמישה עשר באב לגבי יום הכיפורים – שיום הכיפורים קשור עם שלילת אכילה ושתי׳, משא״כ בחמישה עשר באב, שהרי מצד הענין ד״ונשמרתם . . לנפשותיכם״ – על יהודי לשמור על בריאותו.

וע״ד כפי שראו במן, ״לחם מן השמים״, שהיו זקוקים לזה לכל הפחות שתי פעמים ביום, עבור שתי סעודות. ועאכו״כ כאשר ישנה עוד סעודה שלישית (ואין כאן המקום להאריך בענין דסעודה שלישית), כפי שזהו – לא רק ביום השבת, אלא – בימים טובים, שגם אז יש סברא לעשות סעודה שלישית (להיותו בדוגמת ובדומה ליום השבת), ואפילו בימי חול המועד, ועד – בימי חול ממש (לא חול המועד), שגם אז יש כאלו שמצד ״ונשמרתם . . לנפשותיכם״ אינם יכולים להסתפק ולשמור על בריאות הגוף מלבד כאשר אוכלים גם סעודה שלישית (מלבד כפי שנאמר בנוגע למן שהי׳ ״בתת ה׳ לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע״ – שתי סעודות בלבד, כנ״ל).
וכפי שרואים בפשטות בהנהגת העולם, שאע״פ שיש כו״כ שאולי יכולים להסתפק בסעודה אחת ביום – הרי רוב העולם אוכלים שתי סעודות, ובינתיים יש גם ענין דסעודה שלישית כדי להבטיח את ה״ונשמרתם . . לנפשותיכם״, כמבואר בספרי הרפואה ובספרי הבריאות, וכמובן גם מכמה סיפורים בש״ס. ואע״פ שסעודה שלישית קשורה עם שבת (שלכן כתובים שלושת הלשונות), ומעין זה נמשך גם ב״מקרא קודש״ – ימים טובים, משא״כ לימות החול אין לזה שייכות – הרי (כמדובר כמה פעמים) יש ענינים המיתוספים מצד ציווי אחר, ולכן מיתוסף גם בענין זה – שמצד הציווי הוא אמנם מעין זה, אבל במספר אחר או באופן אחר (שתי סעודות), ורק מצד סיבה צדדית מצטרפת סעודה זו (השלישית) לשתי סעודות האמורות בלאו הכי.

ב. ועד״ז גם בנוגע לעניננו, וע״פ המדובר לעיל (היינו אתמול) – באה ההתעוררות, שיש להשתדל לעשות התוועדויות בחמישה עשר באב, ושיהי׳ ניכר בהתוועדות שזהו באופן ד״נזכרים ונעשים״ – שבשעת מעשה נזכרים שההתוועדות צריכה להיות באופן כזה, שכאשר עוזבים ועוברים לעבודה שני׳ – יקחו עמהם מההתוועדות, שהיתה התוועדות כזו ש״לא היו ימים טובים לישראל״ כמו התוועדות מסוג כזה!

וזאת – נוסף על כללות המעלה שישנה בכלל בהתוועדות חסידותית, שהרי מובן ג״כ שיש לעשות ״לפנים משורת הדין״ (שזהו ענינה של חסידות), ועד״ז גם בענינים גשמיים.
אמנם, כפי שרואים בפשטות, הנה כדי שתהי׳ התוועדות צריכה להיות הזהירות בנוגע לשתי׳, שח״ו לא יהי׳ ענין שיוכל להביא לבלבול הדעת ובלבול המוחין, כמדובר כמה פעמים; אבל לאידך גיסא, צריך להיות גם דבר ״המשמח אלקים ואנשים״, כולל ״אנשים״ מלשון ״עקוב הלב מכל ואנוש הוא״, שגם אז זקוקים לענין דמשקה ״המשמח״ הן ״אלקים״ והן ״אנשים״, כמדובר כמה פעמים – אמנם עם ההגבלות, אבל צריך להיות גם המשקה הזה.
ואז, כשרוצים באמת, לגמרי אינו נוגע כמות המשקה, וגם כשהנפש הבהמית שלו רוצה יותר ממה שכבר קיבל – אין זה תופס אצלו מקום כלל. וע״ד המדובר בנוגע לכלי והדבר הנמצא בתוך הכלי, שאין נוגע שיעור וגודל הכלי, אלא רק הדבר המונח בכלי.
ועד״ז גם בנוגע להתוועדות: היות והיא נעשית מתוך כוונה ש״מכאן ואילך דמוסיף יוסיף״ (כדאיתא בגמרא), ולא סתם הוספה אלא הוספה בחיים, הנה אע״פ שגם עד אז חייו היו תורה ומצוותי׳ (כמדובר ומוזכר גם אתמול) – עליו לזכך את החיים שיש לו בלאו הכי, וכאשר נכנס לחמישה עשר באב, הוא כלי מוכן לקבל בתוכו את ה״יוסיף חיים על חייו״.

וזה מתקשר גם עם הוספה בלימוד התורה, שהרי מובן, שאע״פ שחיים כפשוטם קשורים עם אכילה ושתי׳ (כמבואר בהלכות שמירת הגוף) – הרי זה קשור גם עם התורה שהיא ״חיינו ואורך ימינו״. נוסף על הענין כפשוטו – שכאשר עושה סעודה, צריך שוב לבחון את עצמו, האם יודע וזוכר את ההלכות דאכילה ושתי׳, עם הברכות השייכות לזה, כמדובר כמה פעמים; ועאכו״כ כאשר מכוון את כוונת האכילה שבסידור האריז״ל (בנוגע לאכילה ושתי׳ ו״שבע ברכות״ ושבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל, המוזכרים בפרשת עקב), שאז מיתוסף אצלו גם ב״חיינו״ דפנימיות התורה ו״חיינו״ דנגלה דתורה, ועד ל״חיינו״ כפי שנמשך בפשטות – שמוסיף בחיותו של יהודי (״אַז דאָס מאַכט אַ אידן לעבעדיקער״), גם בבריאות הגוף שלו בפרט ובפשטות.
ואין צורך להסברה יתירה על כך, שהרי כאשר לומד תורה כדבעי – אינו זקוק להסברה שצרכי אכילתו ושתייתו צריכים להיות נמשכים מיד, כפי שהתורה גילתה וביארה בארוכה אודות היעודים הגשמיים בכלל, כולל היעודים הקשורים עם אכילה ושתי׳, עד ״לחם פנג״ שיהי׳ במהרה בימינו ממש בביאת משיח צדקנו (כמוזכר גם לפני זה).

ועד״ז בכללות – הענין דסעודת לויתן ושור הבר, שהיא ג״כ באכילה ושתי׳ כפשוטה, כמדובר כמה פעמים החילוק בזה בין הרמב״ן לכמה גדולים, שהרמב״ן פוסק שהגאולה העתידה קשורה גם עם גשמיות, עם אכילה ושתי׳ כפשוטן; וכמדובר כמה פעמים ש״אלו ואלו דברי אלקים חיים״, ע״ד שתי הדעות המובאות בגמרא בנוגע לאלף השביעי – שתחילה יש אלף הקשור עם אכילה ושתי׳, ואח״כ (או לפני זה, כפי הסברות שיש בזה) אלף הקשור דוקא עם שלילת האכילה ושתי׳, כי האדם מונח רק ברוחניות הענינים, עד כדי כך שאין לו קשר כלל עם גשמיות.
וע״ד שגם אצל הנשמה בהיותה בגוף יש זמנים, כמו ״אחת בשנה״, שאז אין לה שייכות לעניני הגוף, כמבואר בארוכה שביום הכיפורים בני ישראל דומים למלאכי השרת גם בפשטות; וביחד עם זה ישנו יום הפורים – שיום הכיפורים הוא ״כפורים״ – שבו צריכה להיות דוקא אכילה ושתי׳, ״חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע״, כמדובר כמה פעמים שבכדי שיהי׳ באופן שלא יזיק – צריך להיות בפורים גם ענין של אכילה, ועד כפסק דין הרמב״ם שזהו חיוב בפורים שתהי׳ סעודה עם אכילה בפשטות, וכמדובר בארוכה כמה פעמים.

וכנ״ל – עד״ז היא גם המעלה דחמישה עשר באב, דאע״פ שמיד משווים אותו ליום הכיפורים, הרי ישנו העילוי בחמישה עשר באב שזה קשור דוקא עם אכילה ושתי׳ (ובפרט ע״פ האמור), ורק אח״כ בא גם הענין ד״כפורים״, משא״כ חמישה עשר באב הוא מעין ודוגמת פורים (בלי הקדמת כ׳); ועאכו״כ (כמדובר, וגם נרמז בשיחה דאתמול) שלחמישה עשר באב יש גם שייכות ל״עד דלא ידע״, שלכן זהו בחמישה עשר בחודש, הקשור עם שם י-ה שבשם, וכפי שי-ה נעשה שם בפני עצמו – שזהו נעלה יותר מי-ה כפי שהוא חלק משם הוי׳, כמדובר כמה פעמים.

ג. ולהיות שחמישה עשר באב קשור עם הוספה, ו״כל המוסיף מוסיפין לו״, הנה להיות שאחרי השיחה הקודמת ניתן שקל אחד (מטבע אחד, או נייר אחד) – צריך להיות בזה עכשיו כפליים, ״כפליים לתושי׳״.
ויהי רצון, שכל אחד יוסיף מדילי׳ בהבנת והסברת הדברים, ובמילא זה ייעשה ״כפליים לתושי׳״, כפירוש הגמרא – שזה מחליש את הגשמיות, ע״ד מה שנאמר בנוגע לחמישה עשר באב שאז ״תשש כחה של חמה״ [לא ״כח השמש״, אלא דוקא ״כחה של חמה״, כמדובר בספרים ומבואר בארוכה החילוק בין קריאת ״המאור הגדול״ בשם ״שמש״, שזהו כפי שהיא קשורה עם אור הלבנה, לבין קריאתה בשם ״חמה״, שזה קשור עם חמימות בעולם הזה התחתון, וכמדובר כמה פעמים].

ולכן גם דבר ודאי שיוסיפו בהתוועדויות:
אלו שמאיזו סיבה שתהי׳ עדיין לא עשו התוועדות בחמישה עשר באב דשנת תשמ״ט – יעשו זאת מיד, עוד בהמשך לחמישה עשר באב;
ואפילו אלו שעשו התוועדות, אבל יש להם את ההרגשה, או שספק אצלם, שיתכן והי׳ צריך להיות יותר מכמה שהי׳ (אע״פ שזה הי׳ בריבוי) – הנה להיות שכל ענינו דחמישה עשר באב בנוגע לעבודת האדם הוא שיש להוסיף בכל הענינים, במילא מובן שכאשר מיתוסף עוד סברא מדוע יש להוסיף, שיהי׳ ״כפליים לתושי׳״ (וכמדובר גם לעיל ברמז), הרי מיד יש להכריע בפשטות (״פושט זיין״) שאין ספק, ומלכתחילה לעשות את ההתוועדות באופן ד״כפליים״!
וזה ממשיך ״לתושי׳״ – שמתיש (״שוואַכט אָפּ״) את גשמיות הענינים, כפירוש הגמרא בתיבת ״תושי׳״, ע״ד ״תשש כחה של חמה״ (כנ״ל).
ואח״כ נעשה הענין שישראל ״מונין ללבנה״ מפני שדומין ללבנה, ורואים גם בגשמיות כיצד ניתוסף בכל הענינים, אפילו בענינים אלו שאמנם דומין ללבנה, אבל לאידך הם גם מוכרחים שכל סדר ההשתלשלות יהי׳ תחת בעלותם (״זיי מוזן דאָך אָבער אויכעט האָבן דעם גאַנץ סדר ההשתלשלות אין זייער בעה״ב׳ישקייט״), ולנצל את כל סדר ההשתלשלות ללימוד התורה וקיום המצוות בהידור, ״אני נבראתי לשמש את קוני״; ולכן נברא האדם ביום השישי – המתחיל בלילה זה – כדי שימצא את כל הענינים מוכנים כבר לסעודה.
ועד״ז יש גם עוד טעם מדוע ינתנו דוקא שני ניירות – ע״ד שכללות הענין דיום שישי הוא ״לחם משנה״, וההכנה ליום השבת ש״כל עיסקא דשבתא כפול״.

ד. ויהי רצון, שכל אחד יכפיל עוד יותר בכל הענינים האמורים, וכהפירוש ב״כפליים״ – שזהו לאו דוקא שתי פעמים, אלא ריבוי פעמים ככה, וכמדובר לעיל ובמשך כל השנה, ביתר שאת וביתר עוז.
ושתיכף ומיד יהי׳ הסיום ד״היום לעשותם״, שזהו הפירוש הראשון ב״עקב״, שאוחזים כבר בסוף; וזה קשור גם עם ״אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו״, כמ״ש בנוגע לאברהם אבינו, שאצלו הי׳ גם ״עקב אשר שמע אברהם בקולי״, ועבודתו היתה ״יצוה את בניו ואת ביתו אחריו״ – שיתנהגו כרצונו (״ווי באַ עם קומט אויס״).
ועם כל הפירושים ב״עקב״, שלכל לראש יהי׳ זה בפשטות – ריבוי זמן של קע״ב שנים; ואח״כ היתה בזה ירידה מאיזו סיבה שתהי׳, ועד שבטלות כל הסיבות, ותיכף ומיד נמשך בריבוי בזמן ובמקום, והעיקר – ״המעשה הוא העיקר״ – במעשינו ועבודתינו דהאנשים והנשים והטף.
ומיד נעשה הפירוש השני ב״והי׳ עקב״ – שזה בא מיד, ומיד מתקיים ה״והי׳״ – ״אין והי׳ אלא לשון שמחה״, ובשמחה עצמה – באופן ד״כל המוסיף מוסיפין לו״, שבכלל לא שייכת שמחה גדולה יותר, ובדוגמת זה שלא שייכת שמחה גדולה יותר מימי הפורים – עד״ז גם בשמחה ד״לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב״; דאע״פ שהפירוש הפשוט ב״ימים טובים״ הוא ג׳ הרגלים – ישנו גם הפירוש כאן ש״ימים טובים״ הוא ענין של ריקוד, כמובן גם מהסיום ש״בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים״, שזה לא הי׳ לא בפסח ולא בשבועות ולא בסוכות, אלא דוקא בשני ימים אלו, ובעיקר – בראשון מביניהם (חמישה עשר באב), הכולל גם את השני, כנ״ל.
וענין זה (״יוצאות וחולות בכרמים״) נעשה מיד ההכנה הקרובה, עד תיכף ומיד ממש, לכך שהקב״ה עושה ״מחול לצדיקים . . בגן עדן״; אבל עיקר העבודה הוא שבני ישראל עושים את הגן עדן כאן למטה, ע״ד הפתגם ״מאַך דאָ (עשה כאן) ארץ ישראל״, ומקיימים זאת בפועל, שהרי הרביים הנשיאים נתנו על זה את הכח, ונעשה הענין דגן עדן כאן למטה, ותיכף ומיד ממש, ובמילא נעשה גם תיכף ומיד ממש שהקב״ה עושה מחול לצדיקים – ל״ועמך כולם צדיקים״, ואומרים את ה״כפליים לתושי׳״ – שתי פעמים ״זה״, עד ״נגילה ונשמחה בישועתו״, ו״בישועתך״, עד עצמות ומהות, הקשור עם ביאת משיח צדקנו.
וכל ענינים אלו נעשים – והוא העיקר – תיכף ומיד ממש, ואח״כ הולכים ״מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון״, ומתוך שמחה, ״שמחת עולם על ראשם״, הלוך והוסיף ושמח ואור.

[אח״כ נתן כ״ק אדמו״ר שליט״א לכאו״א מהנאספים שי׳ שני שטרות של דולר לתת אותם (או חילופם) לצדקה].