חיה, אדם. ומותר האדם?

משחר התרבות האנושית מנסים בני-האדם להגדיר את מותר האדם מבעלי-החיים. ניסיונות אלו תקועים כבר למעלה ממאה וחמישים שנה בטעות הדרוויניסטית. תאוריה זו משערת כי מגוון המינים הביולוגי העצום התפתח מיצורים פשוטים יותר שחיו לפניהם, וההם- נוצרו מאלה שהיו שם קודם, עד שבסופו של דבר האריה והאדם מקורם באיזו אמבה/תולעת קדומה.. על פי תאורית התפתחות המינים זה מזה, ניתן "לזהות" את האדם כסוג של קוף תבוני, אי-שם על פני הרצף הזאולוגי של בעלי החוליות.

ככל שמתפתח מדע הגנטיקה, הולכת ומוכחת הטעות. מכל הניסויים הגנטיים שנערכו על פני האדמה (וישנם רבים מאוד) לא היה אחד (!) שהצליח לפתח מין חדש של חיה , ממין אחר.

מדוע אם-כן התזה הדרוויניסטית עודנה מודפסת בספרי הלימוד? – רק משום שאין תזה מדעית שתחליף אותה...

*

עד כאן מבחינה ביולוגית. השאלה היא אם גם מבחינה רוחנית אין מין האדם סוג של חיה? – וכאן התשובה איננה חד משמעית. כלומר, זה תלוי באדם עצמו.

קיומה של תבונה עדיין איננה מספקת כדי לצאת מהגדרתו הרוחנית של בעל-חיים. גם לחיות יש תבונה מופלאה משלהן, סדרים חברתיים, הנהגות משפחתיות. גם הן מגלות סקרנות, ואף יש להן אומנויות; המוזיקה הקלאסית הטובה ביותר עדיין לא הצליחה לחקות באמת את ציוצה השמח של ציפור-שיר קטנה.

היכן אפוא יתרון האדם? – כבכל דבר, נמצאת התשובה בתורה. שלמה המלך, המוגדר כ"החכם מכל האדם" - מודה: "מותר האדם מן הבהמה: אין". 'אין' הוא היכולת הנפשית (שאכן בלעדית למין האנושי) להתבטל ולהיות עניו באמת. לסדר מחדש את אותיותיה של המילה 'אני' – ולהפוך אותה ל'אין'. להבין שכל הישגיו של ה"אני" המנופח שלי, כל ייעודם הוא שאביט דרכם אל האלוקות שלמעלה ממני. שבאמצעותם אנסה לאבין למה ה' ברא אותי, מה הוא רוצה ממני – ולנהוג בהתאם.

היכולת להפוך את האני לאין – היא היא מותר האדם מן הבהמה. רק התהליך הזה מאפשר להתקדם מן האני האפסי, אל האנוכי האלוקי – ולדבוק בו; לקפוץ החוצה מהמעגל הזואולוגי הרוחני, הנברא – היישר לחיקו של הבורא.

כמו משה-רבנו, שמיצה את המותר הזה בהיותו "העניו מכול האדם אשר על פני האדמה", עד שיכול היה לומר, "המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך" – שכן האנוכי שלו הפך לדבר אחד עם האנוכי האלוקי.

התבטלות כזו תתרחש בשלמות אצל כולנו בגאולה האמיתית והשלמה. אז נחוש שחרור מכבלי ה"חייתיות" האגואיסטית, המבדילה, שאחזה בנפש האנושית. מה שלמעלה מן החייתי והאנושי גם יחד יבוא לידי ביטוי שלם: ה"חלק אלוקה ממעל ממש", הנשמה היהודית שבנו. ככל שנעמול על ההתבטלות הזו בפניו יתברך, על-ידי מיגור הגאווה והביקורתיות, וקיום תורה ומצוות בענווה, כיום – נגיע אל השלמות הזו מהר יותר. וכמו שאמרו חז"ל (ברכות יב,ב): "כל ימי חייך – להביא לימות המשיח".