כל הקוואנטים ערבים זה לזה!

אחד הפרדוכסים שמציגה מכאניקת הקוואנטים נקרא פרדוכס איינשטיין-פודולסקי-רוזן (EPR), וככה הוא אומר: שני חלקיקים שנפלטים ממערכת שבה הם חלקו תכונה משותפת, ממשיכים לקיים ביניהם יחסי גומלין ומושפעים כל אחד ממצבו של האחר. וגם אם יתרחקו זה מזה כל אחד לקצה האחר של היקום, עדיין ניתן יהיה להתייחס אליהם כאל מערכת אחת. וזאת בשל אותה תכונה שעודנה משותפת לשניהם, לא משנה כמה רחוקים פיזית הם זה מזה. בניסוי שהוכיח זאת, שינו המדענים את התכונה המשותפת בחלקיק אחד מהשניים, וראה זה פלא – החלקיק השני הושפע מכך מידית, וכך יהיה גם אם הוא ימצא בקצה האחר של היקום. התכונה הזהה "מתעוררת" ומתפעמת גם בו, בהתאם לתוצאות השינוי שהתרחש אצל חברו. עד כאן זה נשמע די מוכר. והיכן הפרדוקס?

בכך שאחד מחוקי היחסות הכללית הבסיסיים ביותר, קובע ששום דבר אינו יכול לנוע מהר יותר ממהירות האור. המעבר המיידי של אינפלציה מחלקיק a לחלקיק B, מוכיח שיש כאן מעבר אינפורמציה מהיר יותר ממהירות האור! והשאלה היא- מה/מי היא התקשורת שמסוגלת להעביר את האינפורמציה/לנוע במהירות כזו?!

***

בספר התניא (פרק י"ח ועוד) מוסבר על קיומה של תכונה משותפת לכל היהודים – הכוח למסירות-נפש על אמונה בה'. זו תכונה מהותית הנובעת ממציאותה של הנפש היהודית. נפש שמוגדרת כ"חלק אלוקה ממעל ממש".

כל יהודי הוא כביכול חלקיק ("ניצוץ") מאותה מערכת אלוקית, ולכן לא משנה לאן הוא "נפלט" והיכן הוא נמצא בעולם – תמיד ישאר חלק מאותה מערכת אחת.

בעומק יותר, זו לא רק מערכת אחת כי אם עצם אחד, שנמצא מעל מימדי המרחב-זמן, אינו "מורכב" מחלקים וממילא ואינו מתחלק לחלקים. לכן נמצאותה של הנפש האלוקית בקירבם של כל היהודים כולם באשר הם, איננה פרדוקס. בהיותה אלוקית, הנפש הזו ותכונותיה קיימים למעלה ממגבלות זמן ומקום. כך שאין לה שום בעיה להימצא בו-זמנית ב"מקומות" שונים. "חוקי" המימדים של מרחב-זמן אינם מחייבים אותה.

תכונת הערבות וההשפעה ההדדית מסבירה את מסירות הנפש והערבות ההדדית שיש לכל היהודים זה על זה, ("כל ישראל ערבים זה לזה"), פשוט כי לאמיתו של דבר, כולנו מהות אחת. וממילא, מעבר ה"אינפורמציה" האלוקית מחלקיק יהודי לחלקיק יהודי הוא מיידי, כי האינפורמציה שנמצאת בעצם ביחס לעצמו, משותפת לכל "חלקיקיו".

המשמעות המעשית של הדברים היא, שאף לא אחד מהיהודים יכול להתנער מהאחריות לגורלו הישיר של חברו. במודע או שלא במודע, רחוקים זה מזה ככל שנהיה – אנו משפיעים זה על זה וערבים זה לזה.

היטיב לתאר זאת רבי עקיבא במשלו הידוע: חבורת אנשים הפליגה יחד בספינה. בלב ים החליט לפתע אחד מהם לקדוח חור בתאו הפרטי. לא הועילו הנזיפות והתחנונים של כולם, "מה אתה עושה?!", כולנו נטבע!" והוא בשלו: "די עם הכפייה! אינני חושב כמותכם, שילמתי עבור התא הזה וזכותי לעשות בו כרצוני".

את הצד החיובי של המיידיות הזו, מתמצת הרמב"ם במשפט קצר: "עשה מצווה אחת – הכריע את העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה". כלומר- גאולה אמיתית ושלמה.