ערבות הדדית: התמסרות למען יהודי - המביאה גאולה

בשבעה במרחשוון, מתחילים בארץ ישראל לומר בעת ברכת השנים שבתפילת העמידה, את הנוסח לימי החורף "ותן טל ומטר לברכה". בניגוד לימי הקיץ, בהם מתחילים להתפלל ולבקש את הברכות, "מוריד הטל" ו"ותן ברכה" באותו הזמן, הרי שבחורף אנו ממתינים חמישה עשר ימים, מעת שהתחלנו להתפלל על הגשמים ולומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" ועד שאנו מבקשים זאת בתפילה.

הסיבה להמתנה זו, נעוצה בסיבה, שעם ישראל כולם ממתינים עד שיגיע אחרון עולי הרגל לביתו אשר בנהר פרת (גבולה הרחוק ביותר של ארץ ישראל, כפי שהובטחה בתורה, כיום ממוקם בתוך שטח הנמצא בידי עיראק, ובקרוב ממש יועבר לרשות עם ישראל, מרצונם הטוב).

יש בהמתנה זו, של כל עם ישראל, לאותו יהודי הגר בקצה הגבול, עד שיגיע לביתו, משום אהבת ישראל גדולה.

ביום הכיפורים נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים. היתה זו כניסה המתבצעת רק ביום זה, היום הקדוש ביותר של השנה, והייתה מלווה במתח עצום - לא כל מי שנכנס בשלום, זכה לצאת בשלום. באם הכהן הגדול לא היה ראוי למעלה גדולה זו (ולצערנו בימי בית שני, לא חסרו כאלו שרכשו את כהונתם הבכירה בתשלום שוחד לשלטון הזר, שהשליטם בכח במשרה זו), הרי שהוא היה מת בעודו נמצא במקום הקדוש ביותר. 

אי לכך תיקנו חכמים, שבעת יציאתו של הכהן מקודש הקודשים, בעודו עומד בפתח המקום הקדוש, עליו לקצר בעת שהוא נושא את תפילתו בעבור עם ישראל: אחד מהדברים הבודדים אותם היה מזכיר הוא בעת אותה תפילה היה המשפט הבא: "שלא תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים" - מבקש הוא שלא ישמע הקב"ה לתפילתו של אותו עובר אורח, שבאמצע דרכו נפתחו עליו ארובות השמים והוא נרטב עד לשד עצמותיו, ופונה בתחינה אל הבורא שיעצור את המטר. והכהן מבקש שלא תיענה תפילתו, בזמן שכל העם כולו זקוק הוא לגשמים בשדות.

נקל להבין אם כך, את המעלה המיוחדת של יום ז' בחשון, המסמל את כל ענינו של החודש - אחריות כלל יהודית, של כל תושבי הארץ יחדיו, עד שהאחרון שבעם יגיע בשלום אל ביתו.

כל אחד מניח לעוד כמה ימים, את צרכיו האישיים, ואת רצונו בגשמים בהקדם, וממתין עד שהיהודי האחרון, מבין עולי הרגל לבית המקדש, בימי חג הסוכות, יגיע בשלווה לביתו.

כל העולם כולו

פעולה זו, והויתור האישי של כח אחד, הם הדוגמא לערבות ההדדית המצויה בקרב עם ישראל. כיום אנו יכולים לראות זאת, גם במפגש אקראי בין שני יהודים, משני מקומות שונים בעולם, המזדמנים למקום אחד, ומיד מגלים את הקשר הנשמתי המחבר את כל העם יחדיו.

ובימים אלו, כאשר ב-770 מתאספים שלוחי הרבי שליט"א מלך המשיח, מכל קצוות העולם, לכינוס השלוחים העולמי, הדבר אף מקבל ביטוי בולט יותר.

משפחות צעירות ומבוגרות, שבחרו לעזוב מאחריהן קהילות תומכות ומסגרות משפחתיות מורחבות, יוצאות למקומות נידחים, בהוראתו של הרבי שליט"א מלך המשיח. כל זאת למען הצלת עוד נשמה של יהודי, באיזה שהוא מקום בעולם, לסייע לו ולהגיש לו מזור וסעד, הן רוחני והן גשמי.

בעולם ההופך להיות קטן יותר ויותר, כאשר אנשים נעים במהירות ממקום למקום ומבקרים במדינות רבות, יותר משאי פעם יכלו בני האדם להרשות לעצמם, מצאו את עצמם השלוחים, ניטעים בכל מקום אליו מגיע יהודי, בכל מקום אליו הגיעה קהילה במהלך נדודיה לאורך הדורות, כשהם מפריחים את השממה.

לא דבר קל הוא להקים מקווה טהרה, בית כנסת, או בית ספר יהודי. גם במקומות מסודרים יחסית, נחשבות משימות אלו לגדולות במיוחד, הדורשות מאמצים גדולים ומשאבים כמעט בלתי נגמרים. אך השלוחים, בדאגתם ומסירותם לכל יהודי, בהתמסרותם המוחלטת לקיום השליחות שהוטלה עליהם, מצליחים הם להגיע למקומות שונים, ושם להקים מוסדות אלו ודומיהם, המספקים מזון רוחני וגשמי לכל אחד.

כמו אבינו הראשון, אברהם, אשר נטע את אוהלו, על מנת לספק לכל עובר ושב אוכל, שתיה ולינה, כשהוא מפרסם על ידי כך את שמו של הקדוש ברוך הוא בפיהם, כך גם השלוחים נכונים להעניק לכל מתדפק על דלתם, מזון, בגד ומקום חם, ללא ציפיה לקבלת תמורה, ומתוך הכרה בחשיבותו של כל יהודי.

הכינוס המתקיים בימים אלו, מציב את משימת העל בראש סדר העדיפויות של השלוחים. בשיחת קודשו, קובע הרבי שליט"א מלך המשיח, כי משימתם היא להכין את כל בני עירם, לקבלת פני משיח צדקנו, ולהחדיר את עניני המשיח וגאולה בכל פעולותיהם. ולא הם בלבד מצווים בזאת, אלא כל יהודי ויהודי בדורנו, הרי הוא שליח, עליו לפעול בתחום זה ככל יכולתו.

ההתכנסות השנתית הנערכת בימים אלו, מהווה תזכורת בולטת למשימה כבירה זו, ונתינת כח, עזר וסיוע לכל אחד, להמשיך בעבודתו ולהביא בפועל ממש את התגלותו של הרבי שליט"א מלך המשיח, בגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.

המבול והמקדש

בנין בית המקדש השלישי שייך במיוחד לחודש זה, חודש מרחשון. שמו של החודש כפי שנכתב בתנ"ך הוא - "בּוּל", אומר על כך המדרש ומבאר את שמו של החודש: "מהו בירח בול, בירח מבול חסר מ', כנגד ארבעים יום (בהם היה המבול בימי חודש זה), שאף על פי שנשבע הקב"ה 'כי מי נח זאת לי', אף על פי כן ארבעים יום בכל שנה היו אותם הימים עושים רושם בעולם, עד שעמד שלמה ובנה את בית המקדש, ופסקו אותם ארבעים יום, לפיכך כתיב חסר מ', כנגד ארבעים יום שפסקו".

עד שהגיע שלמה המלך ובנה את בית המקדש בימי חודש זה, "היו אותם הימים (שבהם התחילו גשמי המבול) עושים רושם בעולם", ורק לאחר שסיים שלמה המלך לבנות את בית המקדש הראשון בחודש זה "פסקו אותם ארבעים יום".

ֶאומר שם המדרש בהמשך הדברים: "משנעשה הבית בירח בּוּל, נעשה נעול שנים עשר חודש (למרות שסיימו לבנותו, עדיין עמד הוא סגור ולא השתמשו בו), והיו הכל ממלמלים על שלמה כו', והקב"ה חשב לערב שמחת בית המקדש בחודש שנולד בו אברהם, בירח האיתנים זה חודש תשרי כו' שנולד בו אברהם".

ענין זה מצאנו גם בחודש כסלו: "בכ"ה בכסלו נגמר מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן כו', והיו ישראל ממלמלין על משה לומר למה לא הוקם מיד, שמא דופי אירע בו, והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק".

ואומר המדרש: "ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה, אמר הקב"ה עלי לשלם, מה שלם לו הקב"ה - חנוכת חשמונאי [הקשורה עם חנוכת בית המקדש, ומשכן (שנגמרה מלאכתו בכסלו) אקרי מקדש]. וכן מרחשון עתיד הקב"ה לשלם לו" - בבית המקדש השלישי.

מכל זה מבינים אנו, את חשיבותו המיוחד של חודש זה, שבנין בית המקדש השלישי שייך לחודש מרחשון - שהרי "עתיד הקב"ה לשלם לו" (לחודש מרחשון) בבנין בית המקדש השלישי.

דווקא בחודש, המציין בכל שנה את הערבות ההדדית, את ההתמסרות למען יהודי אחר. דווקא בחודש, שזכה להיות זה, שבכל שנה מתאספים בו השלוחים יחדיו, כדי לטכס עצה כיצד אפשר להביא את העם כולו, לעמוד מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו, דווקא בחודש זה, זוכים אנו תיכף ומיד ממש, להשלמת הבטחת הקדוש ברוך הוא לחודש זה, לבנות בו את בית המקדש השלישי, בקרוב ממש, בהתגלות הרבי שליט"א מלך המשיח, לעיני כל, תיכף ומיד ממש, כך שכל השלוחים זוכים לסיים את שליחותם זו.

המערכת