בלי השני אי אפשר להסתדר

סוכות הוא חג של אחדות, כולם בסוכה אחת. אבל לא רק הסוכה מראה אחדות, אלא גם המצווה השניה של החג - מצוות ארבעת המינים.

אם תברכו על ארבעת המינים בבית, או אם יפגוש אתכם איזה חב"דניק ביפן, בהודו או בתל אביב ויציע לכם לברך על ארבעת המינים, טוב שחוץ מלמלמל את מילות הברכה, גם תדעו משהו על המשמעות הפנימית של המצווה הזו.

במדרש כתוב, כי ארבעת המינים מייצגים ארבעה סוגים בעם ישראל.

אתרוג - יש בו טעם ויש בו ריח, אלה הם חבר'ה ממש מושלמים, גם תורה, גם מעשים טובים.

הלולב (מעץ התמר) - יש לו טעם ואין לו ריח. זהו יהודי, שהצד החזק שלו זה לימוד תורה. יש לו "טעם", כי כשהוא מבין בשכל את הענין, יש לו מזה טעם ותענוג. אבל מה, "ריח" אין לו ללולב, הוא לא ממש רץ לעשות טובה למישהו.

"ריח" מסמל את המצוות, כי לפעמים, דווקא בקיום המעשי, אין טעם והבנה, ואתה מקיים אותן, רק כי כך ציווה הא-ל.

להדס יש ריח – הוא "בקטע" של מעשים טובים, אבל "טעם" - לימוד תורה - זה לא הצד החזק שלו.

והערבה, נו, היא לא בראש שלה לא זה ולא זה.

עם כל הכבוד לאתרוג, התלמיד החכם ובעל המעשים הטובים מבית הכנסת, כדי לקיים את המצווה אי אפשר להסתפק רק בו! כדי לקיים את המצווה, לוקחים את הלולב, קושרים אליו את ההדס ואת הערבה, מצמידים אל הכל את האתרוג, ורק ככה, ביחד, אפשר לברך. והרבי שליט"א מלך המשיח מוסיף ומדגיש: המיוחד בהתאחדות הזו, הוא, שלוקחים כל אחד, כמו שהוא, שונה, ורק ככה, מכולם ביחד, עושים אגודה אחת!