ו' תשרי פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון

האופן הנעלה ביותר של תשובה זה "תשובה עילאה" שלא קשורה לפגם וחטא, עליו נאמר הפסוק "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", והכוונה [לא שימות ח"ו, אלא] שיגיע למעלת הנשמה של אדם הראשון קודם החטא, (הרוח, דהיינו הנשמה, תשוב לגוף במצב בו היתה כאשר אלוקים נתנה לאדם הראשון לפני החטא) ויזכה לחיים נצחיים בגוף בעולם הזה כמו שהיה צריך להיות אצל אדם הראשון בגן עדן לפני חטא עץ הדעת, כי רק אחרי שאכל, "ביום אכלך ממנו מות תמות", נקנסה מיתה לעולם, וע"י תשובה עילאה שהופכת את הזדונות לזכויות מגיעים למעלת הנשמה בגוף יותר ממעלת הנשמה קודם ירידתה למטה.

אבל קודם לכן, מי שעבר ופגם, וצריך לתקן ע"י תשובה תתאה, הגם שנמצא במרירות כי מבין את מצבו שלרגע קטן השתלט עליו היצר והוא עשה היפך רצון הבורא, ביחד עם זה הוא נמצא בשמחה עצומה, שהוא זוכה לקיים את רצון הבורא ולתקן את הפגמים.

אפילו "פושעי ישראל" מלאים מצוות כרימון, וכל ענין של עבירה זה נדבק אליו באופן חיצוני.

= = = =

הטקסט המתורגם בסרטון:

= = =

ולכן בכל נשמה, אפילו צדיק גמור כמו שאומר זאת הרבי הזקן, צדיק גמור שאוהב את ה' באהבה בתענוגים, הוא לא יכול לעמוד במעלת הדבקות כפי שהנשמה היתה קודם ירידתה למטה. כי הגוף והעולם, לא יכול להכיל זאת.

ולכן, שייך בשלימות התשובה, באופן הכי נעלה ועמוק של תשובה, "הרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה", שבזמן שנמצאת בגוף עושה הנשמה ע"י עבודת התשובה ואחר כך ע"י [מעשים טובים [=מצוות], את הגוף יותר נקי וזך וקדוש, עד שהגוף כבר לא מפריע, ואפילו לא מעלים ומסתיר, והנשמה מתאחדת עם אלוקות בהיותה כאן בגוף למטה. שזה ענינה של תשובה נעלית.

אבל אף על פי כן, בגלל, כפי שכתוב בתניא, "מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך", מה שאין כן, מדת צדיקים, ש"ראה הקב"ה את הצדיקים שהם מועטים", כי אצל בינוני הסדר הוא שנופלות לו מחשבות הפכיות [מאלוקות בגלל] רצונות העולם, אלא שע"י עבודתו במלחמה נגד היצר הוא מיד דוחה אותן.

אבל זה גופא, שיכולה ליפול לו מחשבה שהיא היפך מנפש האלוקית, זה מראה שזו לא הנפש האלוקית שמושלת ושולטת בו. אלא שיש גם את הנפש הבהמית, "ולאום מלאום יאמץ", שלפחות לרגע אחד גוברת הנפש הבהמית, ומביאה לו מחשבה. ולכן צריך תשובה פחותה בדרגה מהתשובה הנעלית של "תשוב אל האלוקים", שבטוב עצמו גופא שתכלית השלימות שיכול נברא להגיע אליו זה "תשוב אל האלוקים", שהוא מתאחד ע"י התורה עד ש"כולא חד" עם הקב"ה.

לפני זה יש אופן תשובה קטן ופחות מזה, שזה אצל רוב העולם שאינם במדרגת צדיקים, אינם במדרגת צדיק אמיתי, כמבואר בתניא, ולכן הם גם צריכים את אותה תשובה לפני "תשוב אל האלוקים", תשובה על הפגם והחיסרון. לא רק על "ישות" [הגוף] אלא גם על פגם וחיסרון, כי יכולה להיות מציאות שלרגע נופלת לו מחשבה להרהר ברצון בלתי מתאים לרצון הבורא.

כי באמת, אם יהודי היה על פי טבעו, הטבע של יהודי הוא הרי "חלק אלוקה ממעל ממש", שעל זה לא שייך לומר שתיפול לו מחשבה, אפילו לרגע, ועל אחת כמה וכמה רצון ותאווה, שהיא היפך מהנפש האלוקית, שהיא הטבע שלו.

ולכן גם, הדין הוא, אפילו בנוגע לבהמה כפשוטה, אם היא קופצת לאש, זה סימן שהשומר פטור מכמה ענינים של שמירת בהמה זו, כי אפילו בבהמה, זה גם לא נורמלי. על אחת כמה וכמה מצד הנפש האלוקית, היא לא יכולה מצד טבעה לקפוץ לאש, עבור הנפש האלוקית "אש", זה כל ענין שאינו רצון הבורא ואינו מתאים לדביקותה באלוקים חיים, ל"ואתם הדבקים בהוי אלוקיכם חיים כולכם היום".

ולכן תשובה זו פחותה באופן של "לא בערך", זו אינה מעלה בתשובה, אלא פחיתות דרגה נמוכה "שלא בערך ", והחילוק [בסוג התשובה] האם הוא על פי טבע [הנשמה] כמו שיהודי שצריך להיות, או שהוא היפך הטבע מצד הנפש הבהמית, וגוף, והעלם והסתר העולם.

ולכן מובן, ש"תנועה" נפשית של תשובה, ענין התשובה, קשור עם "תנועה" [נפשית] של מרירות. על מה שירד ממדריגתו, ונפש האלוקית היא [רק] אחד משני השופטים, שלכן יכול לפעמים - להתערב השופט השמאלני - מחשבה בלתי רצויה, כי יש לו אליו אותה שייכות כמו השייכות של השופט מצד הימין, היצר טוב.

אבל, ביחד עם זה שזה קשור עם מרירות, זה מביא גם תנועה נפשית של שמחה, ואדרבה, שמחה גדולה ביותר.

ומכל שכן, וקל וחומר. ומה אם כל מצוה ומצוה ישנו חיוב שעבודת וקיום המצות צריכה להיות מתוך שמחה וטוב לבב, כפי שהרמב"ם כותב על זה בסוף הלכות לולב, שזו "עבודה גדולה", ואף על פי כן אם חסרה לו שמחה בשעת קיום המצות, מובן שם מהרמב"ם שחסר אצלו בנתינת החשיבות הנכונה לציווי הקב"ה ומילוי רצונו של הקב"ה. כי אילו היה מתבונן לשעה קלה שיש לו כאן הזדמנות לקיים את ציווי של הקב"ה, ובהתחשב במעמדו ומצבו, שאפילו אם הוא היה בתכלית השלימות של הנבראים גם אז זה "אין ערוך" בין נברא ובורא, על אחת כמה וכמה, אם חסר לו בשלימות הנבראים, וכמדובר לעיל, שרוב העולם הם במדריגת "בינוני ", ולא במדריגת צדיקים אמיתיים.

וכאשר יש לו הזדמנות לקיים את ציווי הבורא, ולגרום ע"י זה נחת רוח לבורא עולם, שאצל הקב"ה אי אפשר לחלק בין הנחת רוח שלו, ובין כל שאר הענינים שלו, ולכן על ידי "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", ע"י זה פועלים אצל הקב"ה את כל הענינים עד המשכת הברכה והצלחה למקיים המצוה ולכל אלה שקשורים איתו.

ואז, כשהוא מתבונן בזה, כאמור, אפילו לשעה קלה, הוא צריך להיות בשמחה עצומה.

ואם חסר לו בשמחה זו, זה סימן שהוא לא התבונן בזה, והרי זה גופא "קלות ראש" דהיינו, שיש לו ציווי מ"מלך מלכי המלכים הקב"ה", והוא לא מתבונן בגדלות הענין על עצם האפשרות שלו לקיים את הציווי, על אחת כמה וכמה אם הוא התבונן בזה, וזה לא פעל עליו שהוא יהיה שמח וטוב.

ולכן, כמו שהרמב"ם אומר שם, וזה הרי "יד החזקה", שזה פסקי דינים לכל אחד ואחת, שצריך ללמוד זאת ממה שדוד המלך היה "מפזז ומכרכר" בכל עת, ומזה לומדים על כל מצוה ומצווה שבתורה. דהיינו, שצריכה להיות שמחה כזו גדולה ביותר בכל מצוה ומצוה, ומזה מובן, כמה צריכה להיות גודל השמחה בקיום מצות התשובה. שהרי לתשובה יש עילוי על שאר המצוות, שהיא מסוגלת לתקן מצוה;

המצווה היחידה שכל ענינה הוא, ועיקר ענינה, למלא חסרונות ופגמים של מצות אחרות זו מצות התשובה. שהרי כל ענינה הוא, שאם רח"ל היו "זדונות", להפוך אותם ל"שגגות", שגם זה הוא תיקון גדול "שלא בערך" במצוה, על אחת כמה וכמה, שממצב של "תשובה מיראה" עוברים מיד ל"תשובה מאהבה", כמבואר בגמרא מסכת יומא, שאז "זדונות" נעשו לו כ"זכיות" והוא מהפך ממהות למהות, שתמורת זה שהיו "זדונות", נהיה מזה לא רק "שגגות", אלא נהיה מזה ענין של "זכיות". שזה עיקר ענין התשובה ותכונתה, שהיא ממלאת חסרונות, ואדרבה, היא הופכת עברה ועושה אותה למצווה.

ומזה מובנת השמחה שצריך להיות בשעה שמקיים מצות תשובה, הגם שאמנם, מסטרא חדא, יש לו מרירות על המעשים הבלתי טובים, על המעמד ומצב "שלא כדבעי" שהוא עמד בו, שזה מעורר בו מרירות עצומה, כשהוא מתבונן ש"נשמה שנתת בי טהורה היא", ו"אתה בראתה, יצרתה, נפחתה, ואתה משמרה בקרבי". ובשעה שהוא עשה את הענין הבלתי רצוי, ובשעה שהנשמה נמצאת במעמד ומצב בלתי רצוי, וגם אז, אתה משמרה בקרבי!

ולפני מלך מלכי המלכים הקב"ה הוא עומד במעמד ומצב כזה, ועושה ענין בתי רצוי! אז זו מרירות עצומה שאין למעלה הימנה.

בבת אחת עם זה, יש לו אבל שמחה עצומה ביותר, כאמור עוד יותר משמחה של כל המצות כולם, כי זו שמחה כנגד כל המצות כולם, כי זו אותה מצוה שיכולה לפעול את מילוי הפגמים והחסרונות של כל המצוות, ואדרבה, במקום שבעלי תשובה עומדים, אז אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם, זה עוד נעלה יותר ממה שניתן להשיג ע"י מעשה המצות, שזה עבודת הצדיקים.

אז שני הענינים, גם מצד שתשובה ממלאת את החסרונות של כל המצוות, אז זו שמחה כנגד כל המצוות; אחרי זה יש ענין בתשובה, ולכן יש את אותו ענין גם בשמחתה, שהיא "שלא בערך" מכל המצות, וההוכחה, שהיא מעמידה במעמד ומצב שאפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם.

ולכן, ביחד, עשרת ימי תשובה בכללותם הוא כשמם, ענין ימי התשובה. שתשובה באופן כללי מעוררת בנפש "תנועה" של מרירות, אבל זה לא סתירה שבבת אחת עם זה, הוא יהיה חדור בשמחה גדולה ביותר, שהקב"ה נתן ליהודים כח שהם יהפכו זדונות לשגגות, ואחרי זה לזכויות, ולזכות להיות בדרגת בעלי תשובה, יותר גבוה אפילו מצדיקים גמורים. שזה יותר גבוה מדרגת הנשמה קודם שירדה למטה!

ואת זה, פועלת הנשמה ע"י ירידתה למטה. כפי שהיתה למעלה היא, הרי שייכת וקשורה תחת כסא הכבוד, ושם לא שייך עניין בלתי רצוי, במילא עבודתה שם היא "חי הוי' אלוקי ישראל אשר עמדתי לפניו", פסוק זה נאמר על הנשמה קודם שירדה למטה, בדיוק כמו שזה נאמר על אליהו הנביא, זה מובא על נשמות כל ישראל, שקודם ירידתן למטה עומדות ב"דיוקנאה קמיה מלכא קדישא", שזהו כללות המצב של צדיקים גמורים, שאין שם שום מציאות של עבירה, אפילו דקות של עבירה, וזה הענין שהנשמה יש לה עליה בירידתה למטה, שהיא מגיעה לדרגה של בעלי תשובה, שזה "שלא בערך" יותר מהדרגה שהיתה מקודם. "במקום שבעלי תשובה עומדים, אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם".

ולכן, כללות הירידה למטה, אף על פי ש"בעל כרחך אתה חי", זה מחדיר בו שמחה עצומה על שזכה להיות השליח של הקב"ה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, שזה עיקר השמחה, שיש לו אפשרות לקיים את רצון הבורא, ביחד עם זה, הרי "אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה", נוסף עילוי "שלא בערך" גם לנשמה עצמה, והענין הוא, שהיא מגיעה לעמוד במעמד ומצב של בעלי תשובה.

ועל זה דובר בכל שנה ושנה שב"תנועה" נפשית של תשובה בבת אחת מרירות עצומה, וביחד עם זה בשמחה גדולה ביותר.

אצל יהודי, בכלל, אפילו "פושעי ישראל" הרי הם "מלאים מצוות כרימון", והיות שהם כבר מלאים בדברים טובים, אז איפה נשאר אצלו מקום שיוכל לדחוף [עבירה], "כלי מלא אינו מחזיק". אין איפה לשים ענין בלתי רצוי, כי הוא מלא עם מצוות כרימון. במילא כל זה נשאר מבחוץ, זה דבוק אליו באופן חיצוני. אבל במה הוא מלא מקודם, אומרת הגמרא, שהוא מלא מצוות כרימון.

וזה נותן לו את הכח, שהיות ותוכו מלא ממצוות כרימון, אז אפילו ע"י העבודה באופן של ראש השנה, ושבת שובה, שאז העבודה היא ע"י להרבות באור, שזה ידחה וישליך החוצה את החושך, שבלאו הכי היה אצלו במיעוטו, באיכות, כי זה רק בחיצוניות שלו, - תוכו הוא מלא מצוות, וכך זה גם בכמות, שהרהור תשובה מהפך אותו שמההיפך הוא נהיה לצדיק גמור, כמו שהגמרא פוסקת לדינא במסכת קידושין.

ולכן, גם בעשרת ימי תשובה עבודתו בתשובה היא מתוך מרירות וביחד עם זה, בשמחה גדולה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!!