ב' ניסן • "צריך שהעם יכריז יחי המלך"

אחד משינויי התפיסה של ה"תקופה חדשה" בעניין גאולה ומשיח, שהעם צריך להמליך את המלך, (בשונה מההסבר הרגיל לגבי מלך, שהוא - המלך שהמלך מחיה את העם), זו תוכנה של הכרזת "יחי המלך" על ידי העם, שמוסיפה חיות במלך.

בהמשך בשנת תנש"א, לאחר קבלת הפסק דין שהוא הוא המלך המשיח, התקבל הנוסח המלא ההכרזה המלא "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד", כביטוי לקבלת מלכותו של הרבי שליט"א כמלך המשיח, על ידי העם, ועדיין כאשר רוצים לבטא את קבלת מלכותו בקצרה אזי מכריזים "יחי המלך".

ב"ה ניסן תשמ"ח, תמליל לשון הקודש, הנחה

בהמשך למה שאוחזים לדבר וגם להרעיש בענין של"והחי יתן אל לבו", ומזה מובן שכשנוספת עוד שנה באיזה ענין שיהי', כמדובר קודם בנוגע ליום הולדת וכיו"ב על דרך זה, מובן גם בשנה שנוספת מימי החתונה ואחרי זה פעולה נמשכת עם כל הדיון בזה, [=בראגאצ'אווער] אם זה פעולה נמשכת או פעולה מתחדשת בכל פעם ופעם, בכל רגע ורגע או בכל שנה ושנהאז על אחת כמה וכמה שאז נוסף גם בענין "יתן אל לבו", כי זה שני הדברים: עניין שקשור עם חיים, ובחיים גופא קשור, בעניין ההוספה בחיים.

שאעפ"י ש"כל ישראל בחזקת כשרות הם", עאכו"כ כשמדובר על נשיאי ישראל שב' ניסן הינו יום של "בא השמש ויצא השמש", כמדובר ש"עד שלא שקעה שמשו של זה כבר זרחה שמשו של הבא אחריו", וכך גם ראו בהנהגה בפועל, ויש על זה כמה וכמה ענינים של "מעשה רב", בהנוגע לנשיאים אלה שב' ניסן קשור עם שניהם:

יום ההסתלקות – ענינים שקשורים עם הסתלקות, ויום העליה לנשיאות, שבזה לא שייך שום ענינים [מחלוקת] כי מדובר הרי על בן יחיד, מובן גם שזה אותו יום שכולל בתוכו את השטורעם של ענין השישים שנה של הנשיאות לפני זה; ואחרי זה גם את הנשיאות של נשיא דורנו הרבי השווער.

וזה גופא בדיוק כמו על דרך שאומרים ש"אין מלך בלא עם", זה מראה, שביחד עם זה שהם נקראים בשם "עם" שזה מדגיש את הריחוק בין העם והמלך, עד ש"אימתך עליו" כל הענין של מלך הוא, שזה קשור עם ענין הייראה, לא ענין הקירוב.

ביחד עם זה נפסק בהלכה שנשיא ומלך זה "לב כל ישראל", שענין הלב הוא שאין קירוב יותר מזה בין איברי הגוף, עם איזה ענין אחר בגוף, כמו שהקירוב הוא [בין האיברים] ללב; אפילו יותר מאשר למוח, על אחת כמה וכמה מהכבד, שאלו "תלת שליטין שבגוף", שאלו "מח לב וכבד" ראשי תיבות "מלך" כמבואר בספרים, אבל הקירוב, בשעה שמדובר בין המוח והאיברים, הוא אמנם שליט, אבל זה באופן של שליטה ופקודה, וציווי וכו'

על דרך זה ענין הכבד שזה הרי "כולו דם", שגם קשור עם "הדם הוא הנפש", אעפי"כ הדם כמו שעומד בכבד, הוא נמצא בלי תנועה וחיות, אין ניכר בו חיות אלא אדרבה אין בו תנועה, ואין בו את כל הענינים ש"מרעישים" את עניין חיים.

משא'כ ענין הלב, כמדובר וגם מובן בפשטות, ומובן גם מאגרת הקודש קרוב לסיומה וחותמה, כפי שסדרו זאת "בני המחבר" ובפרט גם הצמח צדק שגם  מברר שם, שהלב ענינו הוא, שהוא שולח בכל רגע ורגע כשהוא ממשיך לדפוק ב"רצוא ושוב" ודופק את "הדם הוא הנפש" בכל איברי הגוף;

ושלימות החיות ושלימות הלב, עאכו"כ שלימות כל איברי הגוף תלויה בזה, שהם כולם יחזרו למקום ממנו נשלחו בה"דפיקה" של "רצוא ושוב" שזה ענין הלב, כמוזכר לעיל, שזה סימן החיות הגדול ביותר, שזו "תנועה תמידית", שתנועה תמידית - בין כל איברי הגוף רואים תנועה תמידית דווקא בענין הלב, ועד כדי כך זהו עיקר שבזה תלויה מציאות החיים של כל הגוף כולו, כל איברי הגוף, כולל גם המוח והכבד, כמובן וגם פשוט.

וזה עוד יותר מוסיף בעניין שמדובר ש"החי יתן אל לבו" בשנה זו בענין זה, [שבשעה שמתבוננים בב' סיון [ניסן] אפילו לפשוט שבפשוטים, אבל לעניין המנין, [ספירה] גם הוא שייך לזה, אפילו ילד קטן יש לו גם שייכות לזה כי שגם הוא יכול לספור, יש להם שייכות לענין המניין, והמנין בשנים, משנת תר"פ, שאז היתה ההסתלקות של הרבי נ"ע [הרש"ב], מאז עברו כבר "חיי"ם" שנה, ששים ושמונה שנים.

וגם בחילוק, כשמדובר על המילה "חיים" כפי שהאבא מאריך בכמה מקומות בנוגע ל"חייא", ומזה מובן גם בנוגע ל"חיים" זה עניין שני יודים, ועניין ה-מ"ח.

וכך גם המתבונן בדברי הימים, שעברו "חיים" שנה משנת תר"פ, רואה גם את החילוק שהיה בין עשר שנים הראשונות שנשיא דורנו, הרבי מו"ח, ועשר שנים השניות, ועשר שנים השלישיות שהם הרי נמשכו כפעולה נמשכת ועוד יותר, כפעולה בפני עצמה, במשך ה-מ"ח השנים, בגימטריא חי"ל, ובגימטריא שתי פעמים כ"ד "שמתי כדכד שמשותיך", כמובן הענין בזה מהדרושים בלקוטי תורה, ששמשם מובן גם שייכות הענינים שמדובר עליהם, ותן לחכם ויחכם עוד;

ובפרט עוד לפי הביאורים שכבר נדפסו על הדרושים "ושמתי כדכד שמשותיך", וגם בעניין "חיל" ועניין "חיים", שגם נאספו ביחד ב"ספר הליקוטים" של דרושי הצמח צדק, שנאספו שם ביחד דרושי הצמח צדק שכוללים דרושי הנשיאים שלפניו אדמוה"ז ואדמוה"א כפי שהוא עצמו מציין בכמה מקומות, עאכו"כ כפי שרואים בפועל שהם משמשים כיסוד, ונותנים חיים, בדרושי רבותינו נשיאינו שלאחרי הצמח צדק, עד נשיא דורנו, הרבי השווער.

שאעפ"י שכל אחד מהם הוא "מאור" בפני עצמו, ופועל עניין עצמי, עד "נקראת על שמו" אותו עניין החידוש, אעפי"כ זה נבנה כהמשך אעפ"י שזה המשך עם חידוש בפני עצמו וחידוש נפלא, עד "שלא בערך", על הדורות ונשיאים שלפני זה, עאכו"כ על התורה שלהם ובפרט פנימיות התורה שזה היה עיקר ענינם, אעפ"י שהחל מאז אדמוה"ז, כבר היתה ההדגשה על "חב"ד", שחייבים לקשור פנימיות התורה, בנגלה דתורה, ולקשור באופן דמוסיף והולך ואור,

שגם בזה היו שינויים בין נשיא אחד לנשיא שני, אעפי"כ היה בהדגשה כמו ששמענו שנשיא דורנו מספר, שקודם החתונה היה הדיוק ש[הרביים] יקבלו "סמיכה" [לרבנות], ואמר שעל דרך זה היתה ההנהגה בנשיאים שלפניו.

ויש ללמוד מזה כמה וכמה כאמור לעיל, שאעפ"י שזה "עם" בערך המלך מלשון "עוממות", יחד עם זה אומרים שמציאות המלך היא תלויה בזה [בעם] עד כדי כך שמובא בכמה מקומות, בפנימיות התורה ומבואר בנגלה דתורה עד ל"מעשה רב", ש"אין מלך בלא עם", שמציאות המלך היא, - איך שהפירוש בזה הוא, אבל בזה מספיק הפירוש הפשוט בהנוגע לענינינו, תלויה וקשורה במציאות העם, ועד כדי כך שצריך שהעם יכריז "יחי המלך",

כמו שמוצאים זאת בנוגע לדוד המלך ועל דרך זה מלכות בית דוד בכלל, עד למלכא משיחא; גם [הוא] צריך את "ההכרזה  [="יחי המלך];

וזו גם הסיבה מדוע מרעישים כל הזמן שצריך להכריז "עד מתי", והוא [המשיח] צריך כבר לבוא באופן שמראה באצבעו ואומר זה [שיצביעו עליו] שבא משיח בשר ודם כמו שפוסק הרמב"ם, ובא ומוציא כל אחד מאיתנו, אותי והשני והשלישי וכולם ביחד, ויוליכנו כל אחד מאיתנו כולנו יחד קוממיות לארצנו, באופן של "קהל גדול ישובו הנה";

וזה ההכרח כאמור, שיכריזו זאת [=יחי המלך!],  וידרשו זאת [=עד מתי] כמדובר כמה פעמים; ובפרט בימי חודש ניסן, שמכונה, מצד שהוא חודש הגאולה "כשבחר ביעקב ובניו, קבע להם חודש של גאולה", ו"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", אז הרי מובן שמצד ענין הזריזות לא שייך לעזוב את ניסן, חוץ מהעניין הכי הכרחי שבו שזה חייב לבוא, אז מיד נהיה אחרי זה ענין הזריזות,

שמיד אחרי שעברנו את ראש חודש ניסן, במילא נכנסים לימים שהם קשורים עם מעשה בפועל, משא"כ ראש חודש לא נקרא "יום המעשה", שזה [יום המעשה] מתחיל מ-ב' ניסן, ואז יש בהנהגה הטבעית, את העניין של שני נונין, לא רק הנהגה ניסית;

אלא "ניסי ניסים נעשו לו" בהנהגה טבעית, עד שלגמרי בטל עניין הטבע, וגם "ראו כל עמי הארץ", איך מתגלה אצל כל יהודי ניצוץ משיח, שישנו אצל כל יהודי ה"יחידה שבנפש" שזהו משיח שבכל אחד ואחד, ולכן כמדובר כמה פעמים, כתוב על כל יהודי "דרך כוכב מיעקב", וביחד עם זה פוסק הרמב"ם בהלכות מלכים והלכות משיח בסוף הלכות מלכים ומלחמותיהם, ששם הפסוק מדבר על המשיח

וזה לא סתירה אלא אדרבה דבר אחד מסייע לשני, כפי שאמרנו ש"אין מלך בלא עם" ה"דרך כוכב" שנאמר על העם, הוא [העם] מביא עם עצמו ביחד בגלוי ממש עם כל ה"שטורעם", את ה"דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל", של "מלכא משיחא", "יבוא ויוליכנו ויגאלנו קוממיות לארצנו", וכמדובר לעיל דווקא בזריזות הכי גדולה,

וזה גם הלימוד מהפרשה שלנו, שבשנה זו, הקביעות של ב' ניסן, בהתחלת פרשת צו, מפרש מיד רש"י, שזה מאחד את פשוטו של מקרא, יחד עם ה"נפלאות" כפי שהן כאן בפשוטו של מקרא ובתורה בכלל, שעניין "צו" הוא עניין הזירוז, וזה "זירוז מיד ולדורות". - בשעה שזה נאמר בפעם הראשונה למשה רבינו, ואחר כך זה נהיה גם זירוז "לדורות".

וזה הרי דבר פלא, בשעה שלומדים את הרש"י הזה לומדים בפשטות, לומדים מזה שבכל ענין של מצווה, צריך להיות ענין הזריזות. החל מאברהם אבינו, "וישכם אברהם בבוקר", וכפי שאדמוה"ז מאריך באגרת הקודש, בהנוגע למה שמעלת הזריזות עמדה לאברהם, ועד סוף כל הדורות עד גם לגאולת אדמוה"ז,

מזה מובן גם לזריזות שצריך כדי  [לגרש את הגלות], שזה מביא מיד את זריזות [=הקב"ה] ש"לא עכבן אפילו כהרף עין", בהנוגע לביאת משיח צדקינו, "יבוא ויגאלנו" כל אחד ואחת, האנשים והנשים והטף, ובפרט שהרי זו שנת הקהל, כמדובר בארוכה כמה פעמים.

וכאן יש לעמוד על דבר פלא, קושרים זאת עם "זריזים" בענייני מצוות, כמדובר על קרבן תמיד - הענין שבהתחלת פרשת צו, אבל כשמסתכלים בפשוטו של מקרא, לא מדובר שם על הקרבת קרבן תמיד!

לא מדובר אפילו על ההכנה לכבש, שיביאו אחרי זה כקרבן תמיד. מדובר שם רק על הכנה להכנה, הכשר מצווה - להכשר מצווה, היות שבשביל הקרבת התמיד צריך להיות מזבח, ועל המזבח צריכה להיות המערכה שעל גבי המזבח והכל צריך להיות מוכן בשביל זה, במילא צריך שיהיו גם העצים, אז במה מדובר פה בעניין הזריזות, ועם כל השטורעם שרש"י אומר "מיד - ולדורות", מדובר על העניין איך להכין להכין את העצים, כדי שאחרי זה תהיה מערכה, ואחרי זה במשך הזמן שלוקח משך זמן הרבה יותר מאשר "הרף עין", מאותו זמן שמתחילים להכין את העצים, ואחרי זה עורכים את המערכה על גבי המזבח עם כל המערכות, ורק אחרי זה מתחילים להתכונן לענין של קרבן תמיד, החל מ"האיר במזרח עד חברון", להזכיר זכות אבות.

וזו גם ההדגשה בנוגע לזריזות, שלא כדעת אלו האומרים שבשעה שבאים רק  התפלל, או רק לעשות מצווה, ולתת "מעות חיטין" מיד ליד של העני, אז עושים זאת בזריזות גדולה, אבל ההחלטה בנפשו שצריך לתת מעות חיטין, וכמה הוא צריך לתת, אז מה צריך "שטוערם", ומי אמר שגם בזה צריך זריזות!?  ובפרט שעוד מדגישים ש"זריזים מקדימים למצוות", אבל הרי כל זה מתחיל אחרי שיש את השכמת הבוקר "וישכם אברהם בבוקר", אבל לא לפני זה כמו שהדין פשוט בהלכה.

מה שאין כן אם לומדים זריזות מהפרשה שלנו, אז פשוטו של מקרא מדגיש, שיהודי צריך זריזות, וזה כתוב בתורה שבכתב, באופן גלוי, שאפילו הצדוקים מודים בזה. הם מתווכחים בהנוגע לפירושים מתורה שבעל פה, כאן כתוב בגלוי "צו" והפירוש הפשוט בזה, שזה באופן של זריזות, ועל מה מדובר, על ענין "וערך העצים", ולדאוג שהאש "לא תכבה", עם כל הפרטים האמורים בפשטות.

מילא חוסכים לטעון מה צריך ללמוד ב"והחי יתן אל לבו", ובפרט כאמור בעניינים שקשורים עם "חיי"ם שנה" מאז הסתלקות הרבי נ"ע, וחיי"ם שנה מאז הנשיאות של נשיא דורנו הרבי חמי, ולעשות בכל הענינים באופן של הולך ומוסיף בחיים, עד בפשטות בחיי הגוף ובריאות הגוף, על אחת כמה וכמה שזה הולך ומוסיף בחיי הנשמה עד שמגיע ל"מחיי חיים יתן לך חיים";

שזה יורד לחיי הנשמה שלו וגם לחיי הגוף, ועוד והוא העיקר, לפעול בכל הענינים בזריזות הכי גדולה, שהיא קשורה דווקא עם חיים ועם שמחה, ועוד בפרט שזו שנה של תשמח ותשמח כמדובר בארוכה כמה פעמים, וזו תהיה הכנה קרובה מלימוד הענין של צו, ואחרי זה לאסוף את העצים ולהכין את המערכה על גבי המזבח,

שיהיה "לא עכבן אפילו כהרף עין", כמדובר כמה פעמים שמקדש השלישי, הוא "מקדש אדני כוננו ידיך", מובן שהוא למעלה מזמן ומקום, אבל אחרי זה נמשך דווקא בזמן ומקום, ויכול להיות בלילה, ובאמצע הלילה, אפילו בתחילת הלילה, ובפרט שזה לילה שבא לאחרי ההכנות של "אותו היום שנטל עשר עטרות" והכנה של אותו היום של הסתלקות חיי"ם שנה לפני זה של הרבי נ"ע, והתחלה של חיי"ם [68] שנה של נשיאות של נשיא דורו הרבי חמי,

וזה הכל ממהר "ותחזינה עינינו", עינינו ממש נשמות בגופים, עיני בשר בגוף של בשר, וגם ביחד עם קיום ההבטחה שגם יהיה שנכנסים בזה שלא עכבן אפילו כהרף עין "ונתתי לכם לב בשר", לפני ה"הסירותי", וזה כבר נפעל - ההסרה שבדבר, ע"י כל הענינים של ב' ניסן,

 עאכו"כ שנשיא דורנו פסק בפשטות, שצריך לצחצח את הכפתורים והם כבר צוחצחו וצוחצחו, וכפתור, אם אתה מצחצח אותו יותר מידי זה מתחיל להוריד ממנו את היופי שבו, כמו שרואים זאת בפשטות בעיני בשר,

על אחת כמה וכמה כמדובר לעיל, שעניין הנשיאים - שזה בימים אלה, אז הפסוק מדייק שלא פחות ולא יותר, שצריך לצחצח ולצחצח עד שנהיה מצוחצח, ואז חל הציווי של זריזות על אלה שעד רגע לפני זה היו עסוקים בלסיים את צחצוח הכפתורים,

על אחת כמה וכמה מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, הזריזות של "אלוקיכם כהן הוא", ו"כהנים זריזים הם", עד לזריזות של "לא עכבן אפילו כהרף עין", אפילו באמצע הלילה ולפני כן מיד בתחילת הלילה, תחילת הלילה של ליל שלישי של ניסן, שגם קשור עם עם הנשיא של זבולון, שהענינים של זבולון באים ביחד עם יששכר, בדיוק כמו ש"שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך", שזה הולך ביחד ואדרבה, קודם זבולון ו[רק] אחר כך יששכר, שע"י העסק שלנו ב"מעשינו ועבודתינו",

שזה בערך הלימוד של "ישכר" לעתיד לבוא, והלימוד של כל אחד מאיתנו לעתיד לבוא, אז זה כמו הערך של הלימוד של זבולון, כמו הערך וההבדל בין הלימוד של זבולון שגם הוא מחוייב בקביעות עתים לתורה, לגבי הלימוד של יששכר

וזה גם קשור עם מה שהוזכר לעיל ש"מבני יששכר יודעי בינה לעיתים", שנהיה "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה", שכבר חידשו בראש חודש ניסן, זה כבר היה ביום השבת קודש ש"נטל עשר עטרות", ואחרי זה בא "ביום השני נשיא לבני יששכר", "נתנאל בן צוער";

וידוע הדרושים בזה, שעל ידי שיש את ה"צוער" הצער של ימי הגלות, שהיה כבר די והותר כמו שאדמור האמצעי מאריך בארוכה, שכבר יצאו ידי חובה עם הגזרות שהיו לפני אדמו"ר האמצעי, על אחת כמה וכמה בדור של אדמור האמצעי ולאחרי זה, עד בדורנו זה ו"לא תקום פעמיים" העניין הבלתי רצוי, ומ"בן צוער" שנולד מאותו צער שמוזכר לעיל גם בזוהר האמור, איך שמעניין הצער נהיה "לפום צערא אגרא" ועוד יותר, לא רק "אגרא", אלא שזה נהייה באופן של "מצאתי דוד עבדי", שנותנים את כל הענינים באופן של "מציאה", וזה גם הרמז ב"נתנאל", "שכל הנותן בעין יפה נותן", וזה בא משם א-ל שזו התחלת י"ג מדות הרחמים, לכמה דעות שזה השם הראשון מי"ג מדות הרחמים.

וזה נהייה גם באופן של "א-ל הוי' ויאר לנו", כמדובר בכמה מקומות וגם בקשר לאיך זה קשור עם מדת החסד, שחסד הקב"ה מתגלה תיכף ומיד ממש, על אחת כמה וכמה הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, באה גם באופן שרואים בגלוי איך זה בחסד העליון עד בחסד של י"ג מדות הרחמים, ומיד עוברים בריקוד מהעניין, ובפרט עוד שמסיימים את היום בדיוק כמו שהיה בהתחלה, עם תמיד של שחר, עניין נתינת הצדקה ושליחות הצדקה בתחילת היום, כך גם בסוף היום כנגד התמיד של בין הערבים, שזה גם קשור עם תפילת ערבית שהיא קשורה עם החלבים, עם השומן של התמיד של בין הערבים, אז גם התחלתו, וסיומו [של היום] בעניין של צדקה,

שיהודי נותן פה למטה ומספיק שהוא [רק] מחליט בזה, והקב"ה עושה מיד ונותן מיד את השכר, ושכר שלא בערך, שתיכף ומיד "הנה זה בא!" צמח דוד מלכא משיחא בפשטות, כמוזכר לעיל, ומוציא אותנו בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו, אותי וכל אחד מהמסובים פה בתוך כלל ישראל, כולל כל הדורות שיבואו, על אחת כמה וכמה כל הדורות שכבר היו, "והקיצו ורננו שוכני עפר", ועוד בפרט שיש את הזכות של "נשים צדקניות שבאותו הדור יצאו מארץ מצרים", כתוב בכתבי האריז"ל שכך זה גם בדור האחרון של הגלות, וזה הדור הראשון של הגאולה שבזכות נשים צדקניות שבאותו הדור, יוצאים מחדש מכל ד' הגלויות וגם מגלות מצרים עד לאופן שזה נקרא "נפלאות" בערך אפילו לגאולת מצרים, וכל הענינים בפשטות ממש, גאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש!