איך אפשר לטפל בתופעת הנשירה

כמדובר פעם בארוכה, אחד הענינים שבהם תלוי קיומו של "עם" בכלל, ועם בני ישראל במיוחד, דבר שלדאבונינו הוזנח לחלוטין – הוא ענין קיום המשפחה.

אפילו אלו המשתדלים לחיות ע"פ דרך התורה והמצוה, ומתכוונים לזה באמת – השתדלותם היא לקיים שיעורים בתורה, לימוד התורה, קיום המצוות, הידור בקיום המצוות; עד אפילו אלו שאינם מוכנים לוותר אפילו על יהודי המצוי בריחוק הכי גדול ברוחניות, שמשתדלים לקרבו ג"כ, עד למסירת-נפש;

אבל חסרה – על כל פנים במדה חשובה, עאכו"כ שאין זה במדה הצריכה להיות – ההשתדלות לקיום המשפחה בישראל:

אפילו במדה וההורים והילדים הולכים כולם בדרך אחת, בדרך התורה והמצוה – חסר בזה הענין להשתדל שילכו בדרך התורה והמצוה גם בתור משפחה.

וכמדובר פעם בארוכה: בשעת מנין בנ"י, לבסוף כשמודיעה התורה את המנין, את סכום מספר בנ"י, "שש מאות אלף ושלשת אלפים ושלש מאות וחמישים", מס ַ פר החומש, וחוזר על כך כלפי כל שבט במיוחד, כי אופן המנין הי' "למשפחותיהם בית אבותם" – מנו אותם בתור "משפחה".

...ולא צריכים ראיות; "מעשה רב", ע"פ דין נחשב לראי' הכי גדולה, כאשר מביאים מעשה בפועל.

הרי רואים את הענין בפועל, רחמנא ליצלן את היפך הבנין שנעשה עי"ז שהבנים והבנות, האב והאם – הם ארבעה עולמות נפרדים!

אפילו במדה והולכים כולם (כאמור) בדרך התורה והמצוה – קורה שהאב הולך להתפלל בבית-כנסת אחד, והאם מתפללת בבית-כנסת שני, והבן והבת הולכים לבתי-כנסת אחרים, ועד"ז בנוגע לקיום המצוות, אשר אף על פי שלכאורה לומדים הם כולם את תורת השם, ומקיימים כולם את מצוות השם – אבל אינו בדומה כשנעשה הדבר בצירוף כולם יחד בתור משפחה בישראל, לעשיית כל אחד בפני עצמו.

וגם כפשוטו: כל הקשיים שמתהווים בין אבות ובנים, עם כל השמות "היפים" (או לא יפים...) שקוראים לזה בשפת-המדינה, הרי זה בגלל שאפילו כשנתנו לילד חינוך טוב, היתה חסרה ההדגשה, שצריך להסביר כי "כבד את אביך ואת אמך" ו"ושננתם לבניך" אינם ענין של "גזירה גזרתי וחוקה חקקתי"; אין זה ענין ששכרו יבוא לאחרי מאה ועשרים שנה, בעולם הבא;

ע"י "ושננתם לבניך" וע"י "כבד את אביך ואת אמך", מתהווית מציאות חדשה, מציאות של משפחה, ע"פ הלכה, שאז מקבל האב חשיבות גדולה ביותר לעומת היותו אב נפרד מבניו וביתו; ועד"ז בנוגע לאם, ועד"ז ביחס הבן ובת לאב ואם שלהם.

ואחת העצות בזה, דבר שהוא בלאו-הכי דבר גדול – להיות בשבּת ביחד:

ע"ד הרגיל, מצד הנהגת העולם, תמיד ישנם ענינים המבלבלים: העסק שהאב טרוד בו, אינו דומה להתעסקות שהאם טרודה בה, או הבן והבת; זוהי העובדה בדרך הטבע, ויש גם יסוד לדבר בשו"ע, משא"כ כשבאים לסעודה הראוי' לשמה, סעודת שבת –אז כולם יישבו ביחד, ואז הרי לא קיימים הענינים המפרידים של "עובדין דחול".

ועי"ז ולאח"ז, מתקבל צירוף חיבור ודביקות כל בני המשפחה ביחד בתור מציאות אחת, למשך כל ששת הימים שלאחרי זה – אף על פי שאז לאב תהי' הקביעות-עיתים שלו בתורה בתור "בעל עסק", ולבן תהי' הקביעות-עיתים שלו בתורה בתור בחור-ישיבה כל היום כולו, ועד"ז החילוק בין האם לבת, "כאמה בתה" – אעפ"כ, הענינים המצרפים ומחברים כולם יחד, יכריעו את החילוקים הקיימים בנוגע להתעסקותם הפרטית, כי לאחרי זה, ע"י אותם פרטים בצירוף כולם יחד ביום השבת, ובפרט בסעודת שבת – אזי כל פרט משלים ומוסיף בפרט של השני.

הדברים אמורים אפילו כלפי משפחות שגם האב והאם, וגם הבן והבת, הולכים כולם בדרך התורה והמצוה, בדרך הישר, רק שחסר הענין של "משפחה" בתור מציאות משפחה.

עאכו"כ כפי שרואים בפועל, שישנו החילוק האמור לא רק בנוגע ל"שיעורים בתורה" או בענינים של "במה הוי זהיר טפי", באיזו מצוה כו' – אלא ישנו חילוק גם בנוגע לכללות הגישה לתורה ומצוותי':

טוענים כי זהו "דור" בפני עצמו, בעל הנהגה ודרישה בפני עצמה, ובמילא זקוקים גם לפתרון בפני עצמו!

עד בנוגע לפועל (וכמדובר כבר פעם עכ"פ בקיצור): רואים (כפי שנקרא כאן) שדור-הנוער שלפני זה הלך (רחמנא ליצלן) לאיבוד מהיהדות, עד שהלך לאיבוד אפילו מהטוב והקדושה, כי "נבוכים הם בארץ", נבוכים ותועים והם אפילו לא יודעים מה הם מחפשים, דבר שנעשה כתוצאה מזה שנתנו להם "ללכת לבד",

במילא הם התחילו לתעות לבד, כי האב והאם היו טרודים, זה בעניני פרנסה וזו בעסקנות ציבורית, ובמילא הבן והבת נזקקו בעצמם "לגשש באפילה",
בגלות של חושך כפול ומכופל...

ובכן, צריכים לשים-לב למנוע זאת בנוגע לנוער של הדור הנוכחי, וגם, חס ושלום להתייאש אפילו מאחד מבני הנוער של הדור שלפני זה, כי עדיין ניתן, "אין לך דבר העומד בפני התשובה", "תשובה" כפשוטה – להשיב אותם חזרה לחיק משפחתם, שזהו"ע ד"משפחותיהם לבית אבותם", עד ל"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", אשר ההתחלה בזה היא, ע"י ההשתדלות כי מיום שישי לפנות ערב, עאכו"כ יום שישי בערב, יתכנסו האב והאם הבנים והבנות ביחד, בחדר אחד סמוך לשולחן אחד, ולראות שאחר כך ידברו באופן שבתי אודות ענינים שבתיים – שעי"ז, כשנעשית "משפחה בריאה" ביום השבת, הרי לאח"ז פועלים שנעשית משפחה בריאה במשך כל השבוע.

אם כל ענין אינו נפעל מאליו ומעצמו, עאכו"כ ענין כזה שנעשה ההרגל כמה שנים, לנהוג בדרך זו של אי שימת-לב לגמרי על ענין המשפחה, ולכן, עכ"פ מכאן ולהבא, יש לדעת כי הדבר דורש שימת לב, ולאחרי' יגיעה, ולאחרי' השתדלות פעם אחר פעם, ואז ישנה ההבטחה, כי לאחרי ש"יגעת" – בודאי
יהי' "ומצאת".

משיחת י' שבט ה'תשל"ד