ו' תשרי - מבצע נש"ק

כתוב בספרי מוסר, וגם בסתם ספרים, שאחת הבחינות לדאת את חשיבות הענין, כשיודעים לא רק אם זה דבר טוב או הפכו, אלא שגם בדברים טובים יש כמה דרגות: לכחתילה, ובדיעבד, ועיקר, ועיקר גדול, וכלל, וכלל גדול וכו', עד כמה צריך להשתדל באותו ענין, אז אם אפילו מלכתחילה, יכול להיות שיש בזה כמה השערות, או רק השערה אחת, אז החלטה גמורה בענין לדעת עד כמה הענין חשוב וגדול וכו', - זה בשעה שרואים את התוצאות שלו במעשה בפועל!

בלשון הכתוב "אל יתהלל חוגר כמפתח", אפילו כשמדובר על גיבור גדול עם נשק טוב וכו', אין לו מקום להתהלל עד שיבוא "כמפתח" - כמנצח לאחרי המלחמה;

ועל דרך זה בכל ענין, אמת אמנם, היות שהענין נמצא בתורה, אז בטח שזה דבר טוב וכו', במילא צריך להיות כמדובר קודם, לא רק קיום הענין, בשמחה גדולה כמו שהרמב"ם אומר כמדובר לעיל, אלא שכאן יש ענינים שבהם לכאורה לא ברור האם על פי שולחן ערוך צריך לפעול בהם בהשתדלות הכי גדולה, אז בתחילה, ב"חוגר", יכולות עדיין להיות שאלות והשערות, ויש מקום לסברא לכאן וסברא לכאן, לאחרי שבא "כמפתח" אחרי שעובר משך זמן, ורואים את הפעולות והתוצאות, ואת ה"פירי-פירות", התוצאות מהתוצאות, ואז אין צורך להסתמך על השערות, אלא צריך להביט על התוצאות ולראות מה יצא מהענין!

על דרך זה ובהמשך למדובר לעיל, בנוגע להשתדלות של הדלקת נרות שבת. כי בנוגע לטהרת המשפחה וכשרות האכילה, קשה לבדוק את ההצלחה, היות ואלו ענינים שנעשים בתוך הבית פנימה, ולא ניכר מיד איך "נעשה דם ובשר כבשרו" מהמאכל הכשר, שנהיה "בשר יהודי", ואם חס ושלום חסר בכשרות, חסר גם ביהדות של הגוף וכו', (שבעשרת ימי תשובה [כל היהודים קרובים לבורא ו]אין את כל הענין);

בנוגע, אבל, לנרות שבת קודש, אחרי משך זמן שפועלים בזה, ויש כבר ידיעות בנוגע לתוצאות, ותוצאי- תוצאות, וידיעות, כאמור, מפורטות, עם שם, ושם העיר, ובלשון הגמרא "איש היה בארץ עוץ", שיודעים את שמו, ושם אביו, ומאיזה עיר, ואת שם הרחוב, ואת מספר הבית, וכו', אז המעשה –עיקר, והמעשה מוכיח, ה"בכן", שמוכיח מה הענין הוא, ומה הענין פעל.

ויש כמה סיפורים, ואפילו אם היה רק מקרה אחד ויחיד, אז גם, דרך מעשה אחד, מכריע עצמו וכל העולם כולו, כמו שהרמב"ם כותב בהלכות תשובה, בהמשך וביחד עם הענינים של עשרת ימי תשובה, ש"לעולם יראה האדם עצמו שקול, וכל העולם כולו שקול", ודרך מעשה אחד, מכריע עצמו וכל העולם כולו, לכף זכות ומביא להם הצלה וישועה, על אחת כמה וכמה שזה הרבה הרבה מקרים, כמו הסיפור הבא לקמן:

ונביא כאן שתים-שלוש דוגמאות, שכעת כבר מותר לספר, כי הבתים האלה כבר נהפכו, במילא, זה לא שמדברים ח"ו בעשרת ימי תשובה בגנותם של בית זה, כי הבית הוא כבר בדרגה של בעל תשובה, כל כל ההנהגה, הבלתי רצויה שהיתה פעם, כעת "נעשה לו כזכיות".

ולהתחיל, נתחיל עם סיפור שהיתה ילדה קטנה בת חמש – שש שנים, שהלכה לבית הספר, לבית ספר לא דתי, בארץ הקודש. ולבית הספר באה ילדה אחרת, וסיפרה שיש ענין כזה, ומצוה כזו של הדלקת נר שבת קודש, ואף על פי שהילדה שסיפרה היא עוד לפני בת מצוה, על אחת כמה וכמה הילדות שהיא דיברה איתן, שהן רק בנות חמש – שש, או יותר קטנות, אף על פי כן, גם הן יכולות מצד ענין חינוך, מצד שליחותו של הקב"ה, לקיים את אותה מצווה, לומר את הברכה על הנרות, ואם הן רוצות, שיתנו פרוטה לצדקה, ועל ידי זה הן מקיימות מצוה, ונכנסות ליום השבת.

שהילדה הגיעה הביתה וסיפרה לאמא שלה, אמרה לה אמא שלה שהיא לא יודעת מכל הענין, היא גדלה כ"תינוקות שנשבו בין העכו"ם", ולא יודעת מזה כלום, והיכן נשמע שמה שעקרת הבית לא עושה, תבוא הילדה הקטנה ותנהיג סדרים חדשים בבית!?

אז דרך הקטנים וקטנות, כפי שכתוב בחסידות שהם תיכף ומיד מתקצפים, וכשאמרו לה "לא", התחילה מיד לבכות! והיא התחננה לאמא מה מפריע לך, אני רק ביקשתי ממך רשות, וזה היה ביום רביעי (או חמישי או שישי), שאמא שלה תרשה לה להדליק. שתתן לה מצית, והיא יודעת את הברכות, היא לא צריכה ללמוד את השפה, שם זו השפה המדוברת מקטנותם. ??

והיות שהיא המשיכה בתלונות ובכיות, אז האמא אמרה, רק תפסיקי לבכות תעשי מה שאת רוצה, ותתני לי מנוחה!

הילדה נהייתה בשמחה גדולה ביותר, בבית הספר אמרו לה מתי הזמן של הדלקת נרות שבת קודש, והיה לה מצית משלה ונר שלה, והיא עצמה הדליקה, ואמרה לבד את הברכה, וזה היה בשבילה "לעילא ולעילא". והיות שאמרו לה שבשבת אסור לנגוע בנרות, להשתמש, להזיז אותם וכו', היא הסתובבה ואמרה לכולם לא להתעסק בנרות, ולא לנשוב עליהם, ולהשאיר את הנרות על השולחן שאוכלים וכו' וכו'.

האמא והאבא, או אחים ואחיות ראו שזה לא כל כך נורא, ויום שישי בשבוע אחרי זה, הרשו לה להדליק בלי בעיות. אבל היא עשתה זאת עם אותה חיות והתלהבות, שהשפיעה גם על שאר בני הבית.

אחרי שעברו כמה שבתות, הם הפסיקו להדליק את הטלוויזיה כל זמן שהנרות דולקים. (האמא שאלה את האבא, או האבא את האמא), הם אמרו שמשהו כאן לא מתאים: הילדה הקטנה מסתובבת בבית ושרה שזו שבת הקדושה, והנרות עוד דולקים, אז כל זמן שהנרות דולקים על השולחן הם לא ידליקו את הטלוויזיה!

אחרי זה הטלפון צלצל, והם לא הלכו לענות!

אחרי זה האמא התחילה לראות שמשהו לא מתאים, נכנסה שכנה, או שכן או אורח, וראה שדולק נר אחד, והילדה הקטנה מלאה שמחה, כי היא הדליקה נר שבת בטענה שזה נר קדוש, ויום קדוש וכו', והאמא הולכת בבגדי חול, וזה איפה שהוא לא כל כך מתאים!

אז האמא החליטה "יהי מה", וגם היא תדליק נר! וכשהיא התחילה להדליק, היא לא יכלה לפעול בעצמה ללכת למטבח להדליק אש!

כרגע היא הדליקה נר שבת קודש, ואמרה ברכה שזו שבת קודש, ואיך יתכן שאחרי זה היא תלך לחמם את האוכל, להדליק וכו', אבל הרי אי אפשר לאכול סתם כך אוכל קר, אז היא החלה לעשות "טשולנט"! (הרבי צוחק) ולטשולנט היתה השפעה גם על הסעודה למחרת!

אחרי זה עברו, כמוזכר קודם, שעכשיו מותר לספר את כל הסיפור, היות שכעת הם בדרגה של בעלי תשובה, כי עמדו בניסיון שילדה קטנה הדליקה ב"רעש וצילצולים" נר קטן אחד!

אחרי שעברו עוד כמה שבועות, והם החלו להישמר מלעשות מלאכה של חול, כל זמן שהנר עוד דולק, אחרי זה האמא, עקרת הבית, גם כן התחילה, להדליק נר שבת כדרך הנשים והחליפה בגדים בהתאם, במילא כבר לא התאים לה לעשות ענינים ש"יכתימו" [ברוחניות] את בגדי השבת ויום טוב וכו', וכך נהפך כל הבית!

ממה זה התחיל? מנר שבת של שבת שהודלק, אמנם, מצד חינוך, ומזה יצא לא רק החינוך של ילדה קטנה, שכאשר היא תגיע לגיל בת מצוה, אז היא תקיים את המצווה בשלימותה, אלא שעל ידי היא חינכה את כל הבית!!

ולא רק חינוך בהשערה, אלא כפי שדובר קודם, יודעים את העיר, והרחוב ומס. הבית, ואת שם המשפחה! וכאמור לעיל, שזה אינו מקרה יחידי, אלא כמה וכמה!

ואחרי זה היה מקרה שני, שגם הוא על דרך זה. אבל שם, זה היה מצד ענינים של תנועה הפכית. באותו בית עקרת הבית היתה מדליקה נרות שבת קודש. אבל היא רצתה שיהיה מצוות שבת עם שולחן שבת וכו', אז היא היתה מדליקה מתי שהבעל היה חוזר מהעסק! וזה היה בחוץ לארץ, באנגליה.

והיות שהעסק נסגר בחמש, במילא היתה רגילה שבשש היא מברכת על הנרות, ואחרי זה אוכלים, סעודת שבת ובלשונם "סאַפּער", כי בחמש הבעל סוגר את העסק, אחרי זה בא הביתה, מחליף בגדים, והיא מדליקה נרות, והוא עושה קידוש וכו'.

שינויי הזמנים בין קיץ לחורף – אין לזה שום שייכות לעסק! כי בעסק זה "לא ישבותו" על פי החוק, והמנהג, הוא נהג לסגור את העסק בחמש, הן בקיץ והן בחורף, היה הסדר שבשעה שש היא מברכת על הנרות, ואחרי זה עושים קידוש וכו'.

בפעם הראשונה שהבת באה מבית הספר, למרות שהיא רק בת ארבע, (או חמש או שש), ורצתה גם לקיים את המצווה האמא היתה מאד שמחה! זה מראה שהילדה כבר מבינה, והיא הולכת בדרכי האמא, ושומעת לעוד דברים, וכמה וכמה טעמים!

אבל כשהתקצרו הימים והגיע החורף, היא באה מבית הספר ב"רעש" שהיא לא יכולה לחכות עד שעה שש, זה אסור! אומרת לה האמא מה פירוש אסור?! - האבא עדיין בעסק!! אומרת הילדה – מה משנה אבא פה אבא שם, זו שבת קודש, כך למדנו! מי שלימד אותנו איך להדליק ומתי להדליק, שזה חייב להיות לכל הפחות כך וכך דקות לפני שקיעת החמה!! במילא בקיץ, לא משנה אם זה יהיה קצת (או הרבה) יותר מוקדם, אבל בחורף, זה חייב להיות לפני שקיעת החמה!!

אומרת לה האמא, למה הופכת את הסדרים?! עונה הילדה אני לא הופכת, רק תני לי להדליק מתי שמותר!! והיא אמנם הדליקה את הנר בזמן המותר!

אחרי זה, כשהגיע האבא מהעסק, ראה שדולק רק נר אחד, והוא הזדעזע, מה פירוש שהבת כן, והאמא עקרת הבית לא?! ונהיה מזה "ענין" שלם. על כל פנים, לאחר זמן קצר הבת שכנעה את האמא!! והיא החלה לברך על הנר "בעיתה ובזמנה"!

וכאן רואים מהצד השני: שיכול להיות שמקיימים מצווה וחושבים שבזה מהדרים שבשביל שלום בית, זה צריך להיות יחד עם בעל הבית כשהוא כבר לבוש בבגדי שבת וכו', ודרך זה מגיעים רח"ל להיפך הענין, לעונש, לדבר חמור ביותר, ומי תיקן זאת, וזה מחזיק מעמד עד היום הזה, על ידי אותה ילדה שבאה והפכה את הענין!

וכאמור לעיל, על דרך זה יש עוד כמה וכמה דוגמאות, שהן עצמן מראות מה הוא הענין ש"מצווה גוררת מצוה" זה לא רק דבר שכתבו בסידור, או ב"פרקי אבות" במשניות וכו', זה ענין שאפשר לראות במוחש, ולא צריך ללכת רחוק, וכאשר יחקרו באותה שכונה שפעלו בה בנוגע לעניני מצוות, יראו איך שמצווה אחת מביאה אחריה כמה וכמה מצוות, ובפרט דווקא מצוות שמתחילות עם קטנים, או בקטנות;

ואנו חיים בדור כזה שעליו אומרת הגמרא בסוף מסכת סוטה, "בת קמה באמה, כלה בחמותה, נערים פני זקנים ילבינו", במילא, אפשר לנצל זאת לטוב, בצד הקדושה, וכפי שרואים בצד ש"לעומת זה", שילדים לא מתחשבים בהורים, אפשר וצריך לנצל תכונה זו, ומנצלים אותה בצד הקדושה, לא להתחשב שההורים היו לא דתיים, ולעשות זאת בתקיפות, ביחד עם "כבד את אביך ואת אמך" בענינים שלא שייכים לקיום המצוות ולשולחן ערוך, ואז, סוף כל סוף מה"בת קמה באמה" האמא מתהפכת ונהית דתית יותר, ומעמידה מחדש את כל הבית, ועל דרך זה, "נערים פני זקנים ילבינו".

וזו המענה לספרי מוסר, שהלשון - סדר הכתוב הוא, והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם. ולכאורה, בטבע הדברים, "לב אבות על בנים" זה הרבה יותר קל לפעול. הרבה יותר חידוש זה, שבן שנתגדל, ש"לב בנים אל אבותם" יתקרב.

ועל דרך זה בנוגע למצב הדתי. ולכאורה זהו חידוש גדול ביותר שקודם ישוב "לב בנים על אבותם", שהבנים יהיו דתיים כמו האבא, ואחרי זה גם, אם ישנו "יוצא מן הכלל" אז יהיה גם "לב אבות על בנים". אומר הפסוק – לא! בעקבתא דמשיחא, זה סדר הדברים בהרבה בתים, שדבר ראשון הבנים, (וכך גם הבנות, הפסוק מתכוון לקטנים – לילדים), כפי שרש"י מפרש והשיב לב אבות על ידי בנים, ואחר כך גם בבתים אחרים, לב בנים על אבותם.

ויהי רצון, כאמור, שזו רק דוגמה אחת, שכל אלה שהיו להם חששות, מי יודע מה יצא מזה [=מה"מבצעים"] וזה רק ענין של חינוך; אז דבר ראשון אסור לזלזל בחינוך! ואדרבה, על זה עומד אחר כך כל ה"חֲנוֹך [לנער על פי דרכו] גם כי יזקין לא יסור ממנה", אז כדי להבטיח את ה"כי יזקין" צריך להתחיל בזמן שאפשר לחנך! בתקופה שצריך להיות ה"חֲנוֹך", ענין החינוך!

ובפרט עוד, כמסופר קודם שראו בפועל, שעל ידי שהילדה הקטנה קיימה בפועל את המצווה מצד חינוך, על ידי זה היא חינכה את האבות והאמהות והאחים והאחיות, שהתחילו ללכת ב"לשמור דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט". ויהי רצון שבקרוב ממש יקויים היעוד כפשוטו, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" על ידי אליהו הנביא מבשר טוב, ביאת משיח צדקנו, ובקרוב ממש ובשמחה ובטוב לבב!