מתן תורה באימה וביראה בלימוד תורה בכל יום. משמעות חג השבועות

התורה שהיא מצד עצמה "חמדה גנוזה" שייכת לקב"ה ולא לנבראים. אבל יהודי שהוא חלק אלוקה ממעל ממש, יש לו שייכות לתורה מצד נשמתו.
כאשר התורה יורדת, העולם לא שייך לגילוי, ולכן זה קורה "באימה וביראה וברתת ובזיע". נשמות העם, שכך מכונה ה"ערב רב" פחות שייכות לגילוי הפנימי, שפעל עליהם יראה באופן של "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק".
אבל בני ישראל שנשמתם שייכת לענין לא מתפעלים מהקולות וברקים וגילויים כמו שור לא געה כו', ומה תופס אותם? הגילוי של שהקב"ה עצמות ומהות הקב"ה כאשר הוא מוריד את התורה.
היות שבכל פעם שיהודי לומד תורה הקב"ה "קורא ושונה כנגדו", אם כן, לגבי הקב"ה שהוא למכלה מהגבלות זמן ומקום, התורה שיהודי לומד עכשיו זה אותו דבר כמו בפעם הראשונה, ולכן "אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע", לא הפחד, אלא ההתקשרות לעצמות ומהות.