מסכת סוטה ליום כ'"ח באייר: דף מ"ג

(סוטה מג,א)

מונחין בארון (היוצא עמהם במלחמה), וכן הוא אומר (במדבר לא,ו) וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס [בן אלעזר הכהן לצבא, וכלי הקדש וחצצרות התרועה בידו]; 'אותם' - אלו סנהדרין; 'פינחס' - זה משוח מלחמה; 'וכלי הקודש' - זה ארון ולוחות שבו, ו'חצוצרות התרועה' - אלו השופרות.

תנא: לא לחנם הלך פינחס למלחמה, אלא ליפרע דין אבי אמו, שנאמר (בראשית לז,לו) והמדנים מכרו אותו אל מצרים וגו' [לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים].

למימרא דפינחס מיוסף אתי? והא כתיב (שמות ו,כה) ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה [ותלד לו את פינחס; אלה ראשי אבות הלוים למשפחתם]?

מאי לאו דאתי מיתרו, שפיטם עגלים לעבודת כוכבים! לא, מיוסף שפיטפט ביצרו (זילזל וכבש אותו ולא חשבו).

והלא שבטים מבזין אותו: 'ראיתם בן פוטי זה בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים - יהרוג נשיא מישראל'? (כדאמרינן באלו הן הנשרפין (סנהדרין פב,ב) לפיכך הוצרך ליחסו שם פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.)

אלא: אי אבוה דאימיה מיוסף - אימיה דאימיה מיתרו, ואי אימיה דאימיה מיוסף - אבוה דאימיה מיתרו.

דיקא נמי דכתיב 'מבנות פוטיאל' - תרי משמע!

שמע מינה.

תרי פוטי. מדלא כתיב פוטאל [אולי כוונת רש"י: 1) פוטיאל חותן אלעזר, 2) וחותן משה: (בראשית מא,מה) ויקרא פרעה שם יוסף, צפנת פענח, ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן, לאשה; ויצא יוסף, על ארץ מצרים.]

משנה:

(דברים כ,ה) ודברו השוטרים אל העם לאמר: מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו וגו' [פן ימות במלחמה, ואיש אחר יחנכנו] - אחד הבונה בית התבן, בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות (לאוצר יין שמן ותבואה); אחד הבונה, ואחד הלוקח (בית בנוי שהרי אצלו הוא חדש; ובגמרא מרבינן ליה מקרא), ואחד היורש, ואחד שנ?תן לו מתנה.

(דברים כ,ו) ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו (בשנת הרביעית לנטיעתו: שחלל את הפירות במעות כדרך מעשר שני, ומעלה את המעות לירושלים, ואוכלן כדכתיב (ויקרא יט) 'קדש הלולים' וגמר 'קדש' 'קדש' ממעשר) וגו' [ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה, ואיש אחר יחללנו] - אחד הנוטע כרם ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל (דבהכי הוי כרם: שתים כנגד שתים, ואחת יוצאה זנב) ואפילו מחמשת המינין (מצטרפין); אחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב, ואחד הלוקח, ואחד היורש, ואחד שנ?תן לו מתנה.

(דברים כ,ז) ומי האיש אשר ארש אשה וגו' [ולא לקחה ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה, ואיש אחר יקחנה] - אחד המארס את הבתולה ואחד המארס את האלמנה, אפילו שומרת יבם ואפילו שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו.

כל אלו [ואלו] (ה"ג כל אלו) שומעין דברי כהן מערכי מלחמה (כמו 'שומעין דברי מערכי מלחמה של כהן', כלומר: שהכהן אומר להן) וחוזרין ומספקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים.

ואלו שאינן חוזרין: הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת; הנוטע ארבע אילני מאכל וחמשה אילני סרק (כגון ארזים ושקמים שאינן עץ פרי); המחזיר את גרושתו (ואירסה - אינו חוזר, שאינה חדשה לו, וקרא - אאשה חדשה קפיד, כדכתיב כי יקח איש אשה חדשה (דברים כד,ה)); אלמנה (ואירסה) לכהן גדול (כהן גדול אינו חוזר בשבילה דאימעוט מ'ולא לקחה': מדלא כתיב 'ולא לקח'), גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין - לא היה חוזר. רבי יהודה אומר: אף הבונה בית על מכונו (סתרו ובנאו במדה ראשונה) לא היה חוזר (דלאו 'חדש' הוא, הואיל ולא חידש להוסיף עליו, ואפילו אצלו אינו חדש; וגרע מהלוקח והיורש).

רבי אליעזר אומר: אף הבונה בית לבינים בשרון (מקום הוא ששמו שרון, ואין הקרקע יפה ללבינים, ולא הוי דבר קיימא, שפעמיים צריך לחדשה בשבע שנים) לא היה חוזר.

(הנך דלעיל הולכין עד לספר, ושם שומעין דברי כהן, וחוזרין מן המערכה לארץ ישראל, ואינם חוזרין לבתיהם אלא עוסקין בסיפוק מים ומזון להולכי מלחמה); (ו)אלו שאין זזין ממקומן (אפילו ללכת עד הספר ולשוב ע"פ כהן): בנה בית וחנכו (ולא דר בו עדיין שנה), נטע כרם וחללו (ועדיין לא עברה שנת רביעית עליו שלימה), הנושא את ארוסתו הכונס את יבמתו שנאמר (דברים כד,ה) [כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר] נקי יהיה לביתו (בשביל ביתו) שנה אחת [וש?מח את אשתו אשר לקח]: 'לביתו' - זה ביתו, 'יהיה' (רבויא הוא: הוסיף לך הויה אחרת להיות כזו) - זה כרמו, 'ושמח את אשתו' - זו אשתו, 'אשר לקח' - להביא את יבמתו - אין מספיקין <להם> מים ומזון ואין מתקנין את הדרכים.

גמרא:

תנו רבנן: (דברים כ,ה) ודברו השוטרים [אל העם לאמר: מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה, ואיש אחר יחנכנו] -יכול דברים של עצמן (יכול שהדברים הללו שהם אומרים 'מי האיש אשר בנה וגו' - של עצמן הן, ולא היה כהן אומרן אלא השוטרים)?

כשהוא אומר (דברים כ,ח) ויספו השוטרים [לדבר אל העם ואמרו: מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישב לביתו; ולא ימס את לבב אחיו כלבבו] ('ויספו' משמע שדבר זה הם מוסיפים משלהם) - הרי דברים של עצמן אמור (שהדבר זה לבדו הן מוסיפין על של כהן, מדעד השתא גבי נטע וגבי אירס אשה לא כתיב 'ויספו' והכא כתיב 'ויספו' – שמע מינה עד הנה דברי כהן, ואת זו הן מוסיפין); הא מה אני מקיים 'ודברו השוטרים' (בבנה ונטע ואירס)? בדברי משוח מלחמה הכתוב מדבר (שהכהן אומר והשוטרים משמיעין אותן); הא כיצד? כהן מדבר ושוטר משמיע

תני חדא: כהן מדבר ושוטר משמיע, ותניא אידך: כהן מדבר וכהן משמיע, ותניא אידך: שוטר מדבר ושוטר משמיע!?

אמר אביי: הא כיצד? מ'ונגש' ועד 'ודברו' (דהיינו שמע ישראל אתם קרבים וגו' עד להושיע אתכם) - כהן מדבר וכהן משמיע; מ'ודברו' עד 'ויספו' - כהן מדבר ושוטר משמיע; מ'ויספו' ואילך - שוטר מדבר ושוטר משמיע.

מי האיש אשר בנה בית חדש כו' [- אחד הבונה בית התבן, בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות; אחד הבונה, ואחד הלוקח ואחד היורש, ואחד שנ?תן לו מתנה]:

תנו רבנן [(דברים כ,ה) ודברו השוטרים אל העם לאמר: מי האיש] אשר בנה [בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו וגו' [פן ימות במלחמה, ואיש אחר יחנכנו] אין לי אלא אשר בנה, לקח וירש וניתן לו במתנה מנין? ת"ל: 'מי האיש אשר בנה בית' ('מי האיש' - ריבויא הוא, דמצי למיכתב 'מי אשר בנה' ומדלא כתיב 'אשר בית בנה' - דרוש ביה 'בנה מכל מקום; והאי דכתיב 'בית' - למעוטי בית שער אכסדרה ומרפסת, שהם עשוים לדריסת רגל ולא ראוים לדור בהם);

- אין לי אלא בית, מנין לרבות בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות? ת"ל: 'אשר בנה' - מכל מקום!

יכול שאני מרבה אף הבונה בית שער (בית כניסת שער החצר, להסתופף שם שומר הפתח), אכסדרה ומרפסת?

תלמוד לומר 'בית': מה בית הראוי לדירה אף כל הראוי לדירה. רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'בית' – כמשמעו.

'לא חנך' ו'לא חנכו' (מדלא כתיב 'חנך' הוי מיעוטא: חנכו לזה ולא לאחר:) פרט לגזלן (פרט לגוזל בית).

לימא דלא כרבי יוסי הגלילי (דמתניתין), דאי רבי יוסי הגלילי - הא אמר: 'ורך הלבב' - זה המתיירא

(סוטה מג,ב)

מעבירות שבידו (והאי אית ליה למיהדר, משום 'הירא ורך הלבב')!?

אפילו תימא רבי יוסי הגלילי: כגון דעבד תשובה ויהבי דמי.

אי הכי הוה ליה לוקח, וליהדר?

כיון דמעיקרא בתורת גזילה אתא לידיה – לא.

(דברים כ,ו) ומי האיש אשר נטע כרם כו' [ - אחד הנוטע כרם ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל (דבהכי הוי כרם: שתים כנגד שתים, ואחת יוצאה זנב) ואפילו מחמשת המינין (מצטרפין); אחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב, ואחד הלוקח, ואחד היורש, ואחד שנ?תן לו מתנה]:

תנו רבנן: [(דברים כ,ו) ומי האיש] אשר נטע [כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה, ואיש אחר יחללנו] אין לי אלא נטע, לקח וירש וניתן לו במתנה – מנין?

תלמוד לומר 'ומי האיש אשר נטע כרם'.

אין לי אלא כרם מנין לרבות חמשה אילני מאכל ואפילו משאר מינין?

תלמוד לומר 'אשר נטע' (מדלא כתיב 'אשר כרם נטע' - דרוש ביה נמי נטע מכל מקום, ואפילו אינו כרם, שהרי לא הזכיר כרם עדיין).

יכול שאני מרבה הנוטע ארבעה אילני מאכל וחמשה אילני סרק?

תלמוד לומר 'כרם' (דדמי לכרם; ופחות שבכרמים - חמשה גפנים הם);

רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'כרם' – כמשמעו (ולא שאר אילנות);

'לא חילל' 'ולא חיללו' (משמע מיעוטא: לזה ולא לאחר) - פרט למבריך (שכופף [הזמורה או היחור] בארץ) ולמרכיב (שנוקב האילן ונוטל מן הרך שבענפי האילן ותוחב לתוכו ועושה ענף בתוך הנקב ונושא ממין אותו אילן שנוטל ממנו וישראל מותר להרכיב משני אילנות שזה פירותיו גסין וזה פירותיו דקין דהוו ממין אחד זה בזה).

והא אנן תנן 'אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב '?

אמר רבי זירא אמר רב חסדא: לא קשיא: כאן (ברייתא) בהרכבת איסור (מין בשאינו מינו; ומעטיה קרא כדמעיט 'ולא חנכו' גבי בית - פרט לגזלן) כאן (דאוקמת מתניתין בה: היכי דמי דחוזר מפני חילול ההרכבה?) בהרכבת היתר.

האי 'הרכבת היתר' - היכי דמי? אילימא ילדה בילדה (שאף זו שבקרקע שהרכיב את הענף בה - נטיעה היא, ועדיין לא הגיעה לשנה רביעית לחללה) - (הא לאו משום הרכבה הדר דבלאו הרכבה נמי בעי למיהדר מן המלחמה) תיפוק ליה דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה! אלא ילדה בזקינה (שכבר נתחללה) - והאמר רבי אבהו: ילדה שסיבכה (לשון 'נאחז בסבך' (בראשית כב): שעשאה ענף בזקינה) בזקינה - בטלה ילדה בזקינה, ואין בה דין ערלה (ואינה חייבת בערלה ואין בה דין רבעי; וכי תנן במסכת ערלה דמרכיב חייב בערלה - [זקינה] בילדה תנן: שאף אותו ענף חייב בערלה, ואע"ג שקצצו מזקינה - נעשה עכשיו ילדה, שזו היא נטיעתו)!?

אמר רבי ירמיה: לעולם ילדה בילדה (ודקשיא לך 'בלא הרכבה נמי בעי למיהדר ממערכי המלחמה' - אקמייתא) - וכגון (שהיתה פרצה בגדר שדהו) דנטע להך קמייתא לסייג (ונטעה בפרצה לסתום; לשון 'סוגה בשושנים' (שיר ז): גדורה בשושנים) ולקורות (לקוץ ממנה קורות לכשתגדל), דתנן: הנוטע לסייג ולקורות - פטור מן הערלה.

ומאי שנא ילדה בזקינה, דבטלה - ומאי שנא ילדה בילדה (כי הך ילדה קמייתא, דכזקינה היא לענין ערלה (דלא) בטלה הרכבה בה להפטר מן הערלה כמותה) דלא בטלה?

התם (גבי זקנה) אי מימליך עלה (לאו בת אימלוכי היא לחזור ולהיות ילדה על שום מחשבה) - לאו בת מיהדר היא , הכא (אבל נטע לסייג) אי מימליך עלה (בתוך שני ערלה לקיימה לפירות) בת מיהדר היא (חייבת בערלה; הילכך: ילדה, דקא מרכיב בגוה לאכילה - חייבת בערלה, ואע"ג דלא אימליך אקמייתא - הא מיהא לאכילה הוא, ומהניא מחשבה דעיקר - דידה נמי: אי הוה חשיב עלה הוה מהני מחשבה, ואע"ג דבשעת נטיעה לאו להכי נטעה) [דהא מעיקרא לפירי קיימא] מידי דהוה א'עלו מאיליהן' (דבשעת נטיעה ליכא כוונה), דתנן: עלו מאיליהן - חייבין בערלה.

(למה לי לאהדורי אשינויא דחיקא בנוטע לסייג ולקורות?) ולוקמה (לוקמה בנוטע לאכילה; ודקשיא לך 'תיפוק לי משום דבעי למהדר משום ראשונה'? – לישני:) בכרם של שני שותפין (כגון שהנטיעה של ראובן, ובא שמעון והרכיב בה להיות פירות הרכבה שלו): דהאי הדר אדידיה והאי הדר אדידיה.

אמר רב פפא: זאת אומרת כרם של שני שותפין אין חוזרין עליו מערכי המלחמה.

ומאי שנא מחמשה אחין ומת אחד מהן במלחמה דכולן חוזרין (מפני שהיא שומרת יבם לכולם) (ברייתא היא לקמן בפרקין (מד,א))?

התם כל חד וחד קרינא ביה 'אשתו' (שמא לזה תתייבם), הכא כל חד וחד לא קרינא ביה 'כרמו' (המיוחד לו, שאין לך בה גפן שאין לשנים חלק בה).

רב נחמן בר יצחק אמר: (הא דקתני מתניתין מרכיב 'חוזר') - במבריך (במרכיב) אילן בירק (דלא בעי למיהדר משום קמא; ואם תאמר 'מין בשאינו מינו הוא, ואימעיטא לה הרכבת איסור מ'ולא חיללו' - פרט למבריך ומרכיב) - והאי תנא הוא דתניא: המבריך אילן בירק: רבן שמעון בן גמליאל מתיר משום רבי יהודה בן גמדא איש כפר עכו (כן שמה), וחכמים אוסרין.

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: הא מני (דקתני 'פרט למבריך ומרכיב' - לאו סתמא היא, אלא סיפא דמילתא) רבי אליעזר בן יעקב היא (ואפילו הרכבת היתר - לא הדר עלה): לא אמר רבי אליעזר בן יעקב התם 'כרם כמשמעו'? הכא נמי: 'נ?ט?ע' כמשמעו: נוטע אין, מבריך ומרכיב לא.

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: 'ילדה פחותה מטפח (שהיא שפל קומה ולא תגבה לעולם עד טפח) - חייבת בערלה (מדרבנן) כל שנותיה (כל הימים ערלה נוהגת בה)', דמתחזיא כבת שתא (והרואה שאוכלין פירותיה אומר שפירות ערלה מותרין); והני מילי שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, אבל כוליה כרם - קלא אית ליה (הכל אומרים 'כרם יש לפלוני משונה מכל הכרמים', ויודעין שהיא זקינה; להכי נקט שתים כו' - דסבר לה כמאן דאמר במסכת ברכות (לה,א) 'כרם רבעי' תנן, שאין ערלה נוהגת בנטיעה אחת אלא בכרם שלם).

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: 'מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע (שאסור לקרות בארבע אמותיו), דכתיב (משלי יז,ה) לועג לרש חרף עושהו [שמח לאיד לא ינקה] (שזה קורא וזה אינו יכול לקרות)'.

אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: 'חורגתא (בת אשתו) הגדילה בין האחין (בני הבעל מאשה אחרת) אסורה לינשא לאחין, דמתחזיא כי אחתייהו (מי שאינו מכיר בה ורואה אותה שגדלה אצלו כסבור שהיא אחותו, ואומר שנושא אחותו)' ולא היא: קלא אית ליה למילתא.

ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: 'לקט שכחה ופאה שעשאן (העני) [ב]גורן (שכינס הרבה כאחד ועשה מהן כרי) - הוקבעו למעשר (מדרבנן דמאן דחזי סבור שגדל בשדהו)'.

אמר עולא: לא אמרן אלא בשדה (שלא ידעו הכל שנכנסו מעט מעט, וסבורין שגדל שם), אבל בעיר - קלא אית ליה למלתא (כל שכיניו ראו שכינס על יד על יד, ויודעין שהן של לקט שכחה ופאה, ופטור מן המעשר, כדתניא בספרי: (דברים יד,כט) 'ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך [והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה]' - בדבר שאין לו בו חלק ונחלה עמך הוא בא ונוטל מעשר ראשון שלו, יצא לקט שכחה ופאה שיש לו חלק ונחלה עמך: שאף לעניים לוים הם מופקרים, כשאר עניי ישראל).

ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: 'ילדה הפחותה מטפח - אינה מקדשת את הזרעים (משום כלאי הכרם, דכתיב בהו 'תקדש המלאה הזרע' ונראה לי דקסבר כדאמרינן במנחות (טו,ב) 'קנבוס ולוף אסרה תורה, שאר זרעים - מדרבנן נינהו' ובכי האי כרם לא גזור רבנן אשאר זרעים)' והני מילי שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, אבל כולי כרם (גדול, שהיא שפלת קומה) – (הואיל וחשיבה) מקדיש (גזור עליה).

ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: