מסכת סוטה ליום ז באייר: דף כ"ב

שקרא (מקרא) ושנה (משנה) ולא שימש תלמידי חכמים (ללמוד סברת הגמרא בטעמי המשנה מה הם - רשע הוא, שאין תורתו על בורייה, ואין ללמוד הימנו, שע"י הטעמים - יש חילוק באיסור והיתר, ובדיני ממונות לזכות ולחייב, ובטהרות לטמא ולטהר, כדאמר בכמה דוכתי: 'מ"ט אמר מר הכי ומר הכי'? ואמר 'מאי בינייהו? איכא בינייהו כך וכך', וערום הוא שהשומע את קולו שונה משניותיו, כסבור הוא שבקי בטעמיהם ונוהגין בו כבוד כתלמידי חכמים).

אתמר: קרא ושנה ולא שימש ת"ח: רבי אלעזר אומר: הרי זה עם הארץ (שחשוד על המעשרות ועל הטהרות).

רבי שמואל בר נחמני אמר: הרי זה בור (גרוע מעם הארץ).

רבי ינאי אומר: הרי זה כותי (ואסור לאכול פיתו ויינו, דכיון שלא שימש חכמים - אינו מקפיד על דברי חכמים לדעתם, ולא שנה אלא להראות עצמו כת"ח).

רב אחא בר יעקב אומר: הרי זה מגוש (מכשף האוחז את העינים וגונב את הלבבות ואף זה כן).

אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא כרב אחא בר יעקב, דאמרי אינשי 'רטין מגושא ולא ידע מאי אמר (תרגום 'חובר חבר' (דברים יח) הוא 'מגוש': לוחש המכשף את לחשיו ואינו מבין מה הם ומה פירושם, אלא כך מעשיהם, שהמכשפות בא ע"י אותם הלחשים)' - תני תנא ולא ידע מאי אמר (ואף זה: תנא, שלא שימש בתלמוד - שונה משנתו ואינו יודע מה היא).

ת"ר: איזהו עם הארץ (שנחשד על הטהרות ועל המעשרות ומוחזק מגעו טמא)?

כל שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית בברכותיה (דהא ודאי אינו יודע כלום אבל יודע לקרות וקורא - לא ע"ה הוא) - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: כל שאינו מניח תפילין;

בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו.

רבי יונתן בן יוסף אמר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלן ללמוד תורה.

אחרים אומרים: אפילו קורא ושונה ולא שימש ת"ח - זהו עם הארץ. קרא ולא שנה - הרי זה בור; לא קרא ולא שנה - עליו הכתוב אומר (ירמיהו לא,כו) [הנה ימים באים נאם ה'] וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה.

(משלי כד,כא) ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב: אמר רבי יצחק אלו ששונים הלכות (שלא שימשו לתלמידי חכמים ולא הקפידו על טעמי המשניות; 'הלכות' - משניות).

פשיטא (דהכי הוא, אלא במאי נדרשיה אי לאו בהכי)?

מהו דתימא שונין בחטא, וכדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו (דומה בעיניו היתר) - קמ"ל.

תנא: התנאים מבלי עולם.

'מבלי עולם' סלקא דעתך (ומה הם גורמין לאחרים)?

אמר רבינא: שמורין הלכה מתוך משנתן.

תניא נמי הכי א"ר יהושע: וכי 'מבלי עולם' הן? והלא מיישבי עולם הן, שנאמר (חבקוק ג,ו) [עמד וימדד ארץ, ראה ויתר גוים, ויתפצצו הררי עד, שחו גבעות עולם -] הליכות עולם לו' (השונה הלכות עולם שלו בזכותו); אלא שמורין הלכה מתוך משנתן (קאמר שמבלין עולם בהוראות טעות, דכיון דאין יודעין טעמי המשנה - פעמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה; ועוד יש משניות הרבה (במשניות) דאמרינן 'הא מני פלוני הוא', ויחידאה היא ולית הלכתא כוותיה; ועוד שאינן יודעים במחלוקת תנאים הראשונים הלכה כדברי מי - הלכך מורין הוראות טעות).

אשה פרושה וכו':

ת"ר: בתולה צליינית (בעלת תפלה) ואלמנה שובבית (בעלת שכינות הולכת ומבקרת שכינותיה תמיד) וקטן שלא כלו לו חדשיו (לקמן מפרש) - הרי אלו מבלי עולם (שאינן אלא נואפות ומכשפות ומראות עצמן כצדקניות שלא יבדקו אחריהן).

איני! והאמר רבי יוחנן: למדנו יראת חטא מבתולה וקיבול שכר מאלמנה (שהיתה טורחת עצמה יותר מן הצורך כדי לקבל שכר, כדמפרש ואזיל - למדנו שיטריח אדם עצמו במצוה לקבל שכר יותר): יראת חטא מבתולה: דרבי יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה, וקאמרה "רבש"ע בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים (לנחול גן עדן) ובראת רשעים (לירש גיהנם) - יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם (להפסיד חלקם על ידי מגן עדן, ולירש גיהנם)"; קיבול שכר מאלמנה: דההיא אלמנה דהואי בי כנישתא בשיבבותה, כל יומא הות אתיא ומצלה בי מדרשיה דרבי יוחנן; אמר לה: "בתי - לא בית הכנסת בשיבבותך?" אמרה ליה: "רבי - ולא שכר פסיעות יש לי?"?

כי קאמר (מבלי עולם) - כגון יוחני בת רטיבי (אלמנה מכשפה היתה; וכשמגיע עת לידת אשה - היתה עוצרת רחמה במכשפות, ולאחר שמצטערת הרבה היתה אומרת: "אלך ואבקש רחמים אולי תשמע תפלתי", והולכת וסותרת כשפיה והולד יוצא; פעם אחת היה לה שכיר יום בביתה, והיא הלכה לבית האשה היולדת, ושמע השכיר קול הכשפים מתקשקשין בכלי כמו שהולד מקשקש במעי האם, ובא ופתח את מגופת הכלי והכשפים יצאו והוולד נולד וידעו כי בעלת כשפים היא).

מאי 'קטן שלא כלו לו חדשיו'?

הכא תרגימו: זה תלמיד חכם המבעט ברבותיו (וקרי ליה 'קטן שלא כלו לו חדשיו' על ידי שימיו מתקצרין, כדאמרינן בפרק קמא דחגיגה (ה,א))

רבי אבא אמר: זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, דא"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב: מאי דכתיב (משלי ז,כו) 'כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה' (באשה זרה משתעי; ותלמיד שאינו נוהג עצמו כשורה קרי ליה נמי הכי)? 'כי רבים חללים הפילה' - זה ת"ח שלא הגיע להוראה ('הפילה' - לשון נפל שלא כלו לו חדשיו) ומורה; 'ועצומים כל הרוגיה' - זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה ('ועצומי' לשון עוצם עיניו (ישעיה לג) שסוגרים פיהם ואינם מורים לצורכי הוראה).

(סוטה כב,ב)

ועד כמה (הוי ראוי להוראה)?

עד ארבעין שנין.

איני! והא רבה אורי (וכל שנותיו אינן אלא ארבעים, כדאמרינן בראש השנה (יח,א) רבה ואביי מדבית עלי קאתו כו')!?

בשוין (אם שוה לגדול העיר בחכמה - מותר להורות, או שאין זקן ממנו בעיר).

ומכות פרושין וכו':

ת"ר שבעה פרושין הן: פרוש שיכמי ,פרוש נקפי, פרוש קיזאי, פרוש מדוכיא (כולהו מפרש להו), פרוש 'מה חובתי ואעשנה', פרוש מאהבה, פרוש מיראה:

'פרוש שיכמי' - זה העושה מעשה שכם (שמלו שלא לשם שמים - אף זה מעשיו להנאתו: שיכבדוהו בני אדם - ולא לשם שמים);

'פרוש נקפי' - זה המנקיף את רגליו (מהלך בשפלות, עקב בצד גודל, ואינו מרים רגליו מן הארץ, ומתוך כך מנקף אצבעותיו באבנים);

'פרוש קיזאי' - א"ר נחמן בר יצחק: זה המקיז דם לכתלים (עושה עצמו כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים, ומתוך כך מכה ראשו בכותל והדם יוצא).

'פרוש מדוכיא' - אמר רבה בר שילא: דמשפע (הולך כפוף) כי מדוכיא (בוכנא עשוי כמקבת וראשו כפוף).

'פרוש "מה חובתי ואעשנה" (למדוני מה עלי לעשות ואעשה)' – הא מעליותא היא (אם אינו בקי באיסורין ודקדוקי מצות ובא ללמוד)!

אלא דאמר "מה חובתי תו ואעשנה" ('מה לעשות עוד ולא עשיתי', ומראה עצמו כאילו קיים את הכל).

'פרוש מאהבה (מאהבת שכר המצות, ולא לאהבת מצות הבורא) פרוש מיראה' (של עונשין) (אלא מה על האדם לעשות מאהבת השם יתברך? כאשר צוונו ה' אלהינו, וסוף השכר לבא) - אמרו ליה אביי ורבא לתנא: לא תיתני 'פרוש מאהבה פרוש מיראה', דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

אמר רב נחמן בר יצחק: דמטמרא מטמרא (הנסתרות נסתרות מבני אדם), ודמגליא מגליא (והגלויות גלויות); (ומכל מקום) בי דינא רבה (לב"ד הגדול כולם גלויות) ליתפרע מהני דחפו גונדי (והוא יפרע מן המתכסים בטליתות ומראין עצמן כפרושין ואינן פרושין).

אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין (שהפרושין היו שונאין אותו לפי שהרג מן החכמים הרבה, ונהפך להיות צדוקי, כדאמר בקידושין (סו,א), וכשמת היתה אשתו יראה מהן שלא יעבירו המלוכה מבניה, והיתה אומרת לו לבקש מלפניהם עליה ואמר לה: 'אל תתיראי מן הפרושין' שצדיקים הן, ולא יגמלוך רעה ולא לבניך שלא חטאו להם) ולא ממי שאינן פרושין (שהם אוהביי), אלא מן הצבועין (כלומר שאין מראיתם כתולדותם, אלא צבועין מבחוץ ואין תוכן כברם) שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי (שהן רשעים) ומבקשין שכר כפנחס (אומרים לבריות לכבדן כפנחס; ואיכא דמפרש לה לענין צניעותא).

משנה:

רבי שמעון אומר: אין זכות תולה במים המרים; ואם אתה אומר הזכות תולה במים המאררין - מדהה אתה את המים בפני כל הנשים השותות, ומוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו, שאומרים "טמאות הן, אלא שתלתה להן זכות"!

רבי אומר: הזכות תולה במים המאררים, ואינה יולדת ואינה משבחת, אלא מתנוונה והולכת; לסוף היא מתה באותה מיתה.

נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות (שנטמאו עד שלא קדשה בכלי), ותפדה (ותצא לחולין ומהמעות יקנה אחרת); ואם משקדשה בכלי - הרי היא ככל המנחות ותשרף (שקדשה קדושת הגוף ואינה יוצאה עוד לחולין).

ואלו שמנחותיהן נשרפות: