מסכת סוטה ליום ב' סיון: דף מ"ו

[המשך המשנה]

והכהנים (כדכתיב לעיל 'ונגשו הכהנים בני לוי' ולא פירש על מי הם נגשים) אומרים (דברים כא,ח) 'כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל'

לא היו צריכין לומר [סוף הפסוק] 'ונכפר להם הדם' (כלומר 'ונכפר' דכתיב בקרא לאו א'וענו ואמרו' קאי שיהא אף זה בכלל אמירה) אלא (מילתא באנפי נפשה היא:) רוח הקודש מבשרתן (בישר את ישראל ע"י משה רבינו) אימתי שתעשו ככה הדם מתכפר להם (לכשיעשו כן 'ונכפר להם הדם').

גמרא:

ויהא מום פוסל בעגלה מקל וחומר: ומה פרה (אדומה, אין שיעור לשנותיה), שאין השנים פוסלות בה - מום פוסל בה (דכתיב בפרה אדומה אין בה מום (במדבר יט)), עגלה, ששנים פוסלות בה (בת שנתה היא, ואם עברה שנתה – פסולה, דכל מקום שנאמר בתורה 'עגל' סתם - בן שנה הוא, דיליף מ'ועגל וכבש בן שנה')- אינו דין שיהא מום פוסל בה!?

שאני התם דאמר קרא 'אשר אין בה מום' - בה ('בה' - מיעוט) מום פוסל, ואין מום פוסל בעגלה.

אלא מעתה (דכל היכא דכתב 'בה' - מיעוטא הוא, ולא גמרינן מיניה בקל וחומר) לא יהו שאר עבודות פוסלות בה (בפרה, דהא 'עול' בלבד כתיב בה, אלא דגמר לה בק"ו מעגלה דכתיב (דברים כא) 'אשר לא עובד בה' - כל עבודות במשמע; ואי 'בה' מיעוטא - לא נגמר מיניה)!? אלמה א"ר יהודה אמר רב: 'הניח עליה (על פרה) עודה (אגודה) של שקין – פסולה (ואע"ג דלאו עול הוא, ובעלייה לחודיה מיפסלא, כדכתיב בפרה, במלאכת עול האמורה בה 'אשר לא עלה' - בעלייה לחודה, ואפילו שלא משכה), ובעגלה - עד שתמשוך' (שתטלטל המשא מעט, דבעגלה כתיב 'אשר לא משכה' ולקמן פריך: כיון דשאר עבודות בפרה לא כתיבי, ומעגלה ילפינן - אמאי מיפסל בעלייה לחודה דשאר משאוי שאינו עול ממש? מכל מקום שמע מינה דגמר פרה מעגלה בק"ו בשאר עבודות, ואע"ג דכתיב בה מיעוטא)?

שאני פרה, דילפינן (במדבר יט,ב) עול [זאת חקת התורה, אשר צוה ה' לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על] (דברים כא,ג) עול [והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל] מעגלה (וכיון דגזירה שוה מופנה היא - הוה ליה כמאן דכתיב בגופה, ומיעוטא ד'בה' דריש ליה לדרשא אחרינא כדלקמן).

עגלה נמי - תיתי 'עול' 'עול' מפרה (למום)?

הא - מיעט רחמנא 'בה'.

בעגלה נמי כתיב 'בה'!?

ההוא מיבעי ליה למעוטי קדשים, דלא פסלה בהו עבודה (מהקרבה אבל פרה לא ממעטא, דאתיא מג"ש): סלקא דעתך אמינא ליתי בק"ו מעגלה: ומה עגלה, שאין מום פוסל בה, עבודה פוסלת בה – קדשים, שמום פוסלת בהן, אינו דין שעבודה פוסלת בהן!

איכא למיפרך: מה לעגלה שכן שנים פוסלות בה.

אטו קדשים מי ליכא דפסלי בהו שנים (והרי פסח וחטאת דכתיב בהו 'בני שנתן')? כי איצטריך קרא ('בה') להנך קדשים דפסלה בהו שנים (למעטינהו מפסול עבודה להכי איצטריך דאי לא מעטינהו הוו גמרי בקל וחומר מעגלה).

וקדשים דלא פסלה בהו עבודה - מהכא נפקא? מהתם נפקא: (ויקרא כב,כב) עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה' [ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'] - אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה!

איצטריך: סלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דעבד בהן עבודת היתר, אבל עבודת איסור (כגון בשבת או כלאים בשור וחמור) אימא ליתסרו – צריכא.

והא נמי מהכא נפקא (ויקרא כב,כה) ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם' [מכל אלה, כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם] – 'מכל אלה' אלה אי אתה מקריב, אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה (עבודת איסור נמי מהאי קרא נפקא, דכיון דתרי קראי כתיבי - על כרחיך חד מינייהו לעבודת איסור)!?

איצטריך: סלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דעבד בהן כשהן חולין, אבל עבד בהן כשהן קדשים אימא ליתסרו -

צריכא.

גופא אמר רב יהודה אמר רב: הניח עליה [פרה אדומה] עודה של שקין פסולה, ובעגלה - עד שתמשוך.

מיתיבי (גבי פרה תניא): (במדבר יט,ב) 'עול' [זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על]] - אין לי אלא עול, שאר עבודות מנין? אמרת ק"ו: ומה עגלה, שאין מום פוסל בה - שאר עבודות פוסלות בה (דכתיב 'אשר לא עובד בה'), פרה, שמום פוסל בה - אינו דין ששאר עבודות פוסלין בה!

ואם נפשך לומר (ואם יש לך להשיב על ק"ו זה - צא ולמד בגזירה שוה): נאמר כאן 'עול' [במדבר יט,ב: זאת חקת התורה, אשר צוה ה' לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על] ונאמר להלן 'עול' [דברים כא,ג: והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל]: מה להלן [עגלה] שאר עבודות פוסלות בה אף כאן [פרה] שאר עבודות פוסלות.

מאי 'אם נפשך לומר' (מאי הוה לך למיפרך דשבקה תנא לאורחיה ויליף בגזירה שוה)? וכי תימא 'איכא למיפרך: מה לעגלה שכן שנים פוסלות בה, אי נמי קדשים יוכיחו שמום פוסל בהן ואין עבודה פוסלת בהן - נאמר כאן [בפרה] 'עול' ונאמר להלן [בעגלה] עול (והאי 'עול' יתירא הוא, דהא בכלל שאר עבודות הוא) מה להלן שאר עבודות אף כאן שאר עבודות.

וממקום שבאתה: מה להלן עד שתמשוך אף כאן עד שתמשוך?

('וממקום שבאת' לאו תנא קתני לה, אלא תיובתיה קא מפרש ואזיל גמרא: דקא מותיב לרב יהודה דאמר לעיל 'שאר משאות פוסל בפרה - בעלייה בעלמא' והא - כיון דשאר משאוי בפרה לא כתיב, ומעגלה יליף לה בגזירה שוה - וממקום שבאת משם יש לך ללמד נמי: דמה עגלה - עד שתמשוך, אף פרה - בשאר משאות דילפינן מעגלה - עד שתמשוך)!

תנאי היא: דאיכא דמייתי לה מעגלה, איכא דמייתי לה מגופה דפרה, דתניא: [בפרה] 'עול' - אין לי אלא עול, שאר עבודות מנין ת"ל (במדבר יט) 'אשר לא עלה עליה עול' - מכל מקום (דריש ליה בלא 'עול': מדלא כתיב 'אשר לא עלה עול עליה' ותו הדר כתיב 'עול' – לדרשא, כדדרשינא ואזיל).

אם כן מה ת"ל 'עול'?

עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה (ואפילו הניחו עליה להקל משא מידו ולא למשוך), שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה (כלומר: שעבודה זו לצורך היא, אבל אקראי בעלמא - שהניח שק עליה ולא להוליכו אלא אקרי ואותיב - לא פסלה).

ואימא 'אשר לא עלה עליה' - כלל, 'עול' – פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט: עול - אין, מידי אחרינא – לא!?

'אשר' - רבויא הוא.

ותניא נמי גבי עגלה כי האי גוונא: עול [דברים כא,ג: והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל] - אין לי אלא עול, שאר עבודות מנין? ת"ל 'אשר לא עובד בה' – מכל מקום. א"כ מה ת"ל 'עול'?

עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה.

ואימא 'אשר לא עובד בה' – כלל, 'עול' – פרט: כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט: עול – אין, מידי אחרינא – לא?

'אשר' - רבויא הוא.

א"ר אבהו: בעי מיניה מרבי יוחנן: משיכת עול בכמה (לפסול בעגלה)?

א"ל: כמלא עול.

איבעיא להו: לארכו או לרחבו?

אמר להו ההוא מרבנן, ורבי יעקב שמיה: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן: משיכת עול לרחבו טפח.

ולימא 'טפח'?

הא קמ"ל: שיעורא דעול טפח הוי.

למאי נפקא מינה?

למקח וממכר.

א"ר יוחנן בן שאול: מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל? אמר הקב"ה: יבא דבר שלא עשה פירות (עגלה בת שנתה לא ילדה), ויערף במקום שאין עושה פירות (נחל איתן קשה), ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות (שהרגוהו).

מאי 'פירות'? אילימא פריה ורביה - אלא מעתה אזקן ואסריס ה"נ דלא ערפינן?!

אלא מצות.

ומורידין אותה אל נחל איתן: 'איתן' כמשמעו: קשה:

תנו רבנן מנין ל'איתן' שהוא קשה? שנאמר:

(סוטה מו,ב)

(במדבר כד,כא) [וירא את הקיני וישא משלו ויאמר:] איתן מושבך ושים בסלע קנך (אלמא איתן הוא סלע), ואומר (מיכה ו,ב) שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ [כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח] ('מוסדי ארץ' הם הרים, וכל הר - של אבנים הוא).

אחרים אומרים: מנין לאיתן שהוא ישן (ולא שהובא קרקעיתו מחדש מקרקע אחריתי)?

שנאמר (ירמיהו ה,טו) [הנני מביא עליכם גוי ממרחק בית ישראל נאם ה'] גוי איתן הוא גוי מעולם הוא [גוי לא תדע לשנו ולא תשמע מה ידבר] ('גוי מעולם הוא' היינו ישן).

ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה:

מאי טעמא?

גמר עריפה עריפה מחטאת העוף (דכתיב בה 'ממול ערפו' (ויקרא ה)).

ומקומה אסור מלזרוע ומליעבד:

ת"ר (דברים כא,ד) [והורדו זקני העיר ההוא את העגלה, אל נחל איתן] אשר לא יעבד בו ולא יזרע [וערפו שם את העגלה בנחל] – לשעבר, דברי רבי יאשיה; רבי יונתן אומר: להבא.

רבא אמר: להבא, דכולי עלמא לא פליגי (דהא כתיב 'ולא יזרע' - משמע להבא, מדלא כתיב 'ואשר לא יזרע' דלהוי משמע לשעבר), דכתיב 'ולא י?ז??ר?ע?' כי פליגי לשעבר: רבי יאשיה סבר מי כתיב 'ולא יעובד' (אי הוה כתיב 'אל נחל איתן ולא יעבד בו' הוה משמע להבא, אבל השתא דכתיב 'לא יעבד' - משמע לשעבר, ד'אשר' לאו לשון צואה הוא)?;

ורבי יונתן?

מי כתיב 'אשר לא נעבד'?

ורבי יאשיה 'אשר' - לשעבר משמע (אע"ג ד'לא יעבד' - להבא משמע, הני מילי בלאו 'אשר', אבל השתא דכתיב 'אשר' - על כרחיך מוכח עלה דלשעבר הוא).

ורבי יונתן?

'אשר' - רבויא הוא (לא בא אלא לרבות כל עבודות, כדלקמן, דלא תדרשיה בכלל ופרט).

ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים:

ת"ר: (דברים כא,ד) [והורדו זקני העיר ההוא את העגלה, אל נחל איתן] אשר לא יעבד בו ולא יזרע? [וערפו שם את העגלה בנחל] - אין לי אלא זריעה, שאר עבודות מנין?

תלמוד לומר 'אשר לא יעבד בו' - מכל מקום.

אם כן מה ת"ל 'ולא יזרע'?

לומר לך: מה זריעה מיוחדת, שהיא בגופה של קרקע - אף כל שהוא בגופה של קרקע, יצא סריקת פשתן וניקור אבנים שאינן בגופה של קרקע.

ואימא 'אשר לא יעבד בו' – כלל, 'ולא יזרע' – פרט: כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט: זריעה אין, מידי אחרינא לא!?

'אשר' - רבויא הוא.

זקני העיר רוחצין ידיהן כו':

ת"ר (דברים כא,ו) וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל; שאין ת"ל 'הערופה' ומה ת"ל 'הערופה'? על מקום עריפתה של עגלה;

ואמרו 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו'

וכי על לבנו עלתה שב"ד שופכין דמים? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה.

תניא: היה רבי מאיר אומר: כופין (את מי שאינו רוצה ללוות את חבירו לדרך) ללויה (שילוהו), ששכר הלויה אין לה שיעור, שנאמר (שופטים א,כד) 'ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד', וכתיב (שופטים א,כה) ויראם את מבוא העיר [ויכו את העיר לפי חרב; ואת האיש ואת כל משפחתו שלחו].

ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו.

(שופטים א,כו) וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז היא שמה עד היום הזה' (סיפיה דקרא 'היא שמה עד היום הזה', ומיניה יליף דלא נתבלבלה ולא חרבה, כדאמרינן: כל מקום שנאמר 'עד היום הזה' - לעולם ולעולמי עולמים הוא).

תניא: היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה - בזמן שדעתן קצה עליהן - יוצאין חוץ לחומה והן מתים; והלא דברים ק"ו: ומה כנעני זה, שלא דיבר בפיו (דלא כתיב אלא 'ויראם' באצבעו או בעקמימות שפתים, כדלקמן) ולא הלך ברגליו - גרם הצלה לו ולזרעו (כדאמרינן שאין מלאך המות שולט בהם) עד סוף כל הדורות, מי שעושה לויה ברגליו - על אחת כמה וכמה.

במה הראה להם?

חזקיה אמר: בפיו עקם להם.

רבי יוחנן אמר: באצבעו הראה להם.

תניא כוותיה דרבי יוחנן: בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.

אמר רבי יהושע בן לוי: המהלך בדרך, ואין לו לויה - יעסוק בתורה, שנאמר (משלי א,ט) כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך.

ואמר רבי יהושע בן לוי: בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם שנאמר (בראשית יב,כ) ויצו עליו פרעה אנשים (וישלחו אותו) וגו' [וישלחו אתו ואת אשתו ואת כל אשר לו.] נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה שנאמר (בראשית טו,יג) [ויאמר לאברם: ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם] ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה.

אמר רב יהודה אמר רב: כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק (אותו היוצא לדרך).

בינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר. מטא לידיה היזיקא - ואיתציל.

ת"ר: הרב לתלמיד - עד עיבורה של עיר (שהוא יוצא ממנה, והוא בבית החיצון שבתוך שבעים אמה ושירים לבתי העיר); חבר לחבר - עד תחום שבת; תלמיד לרב - אין לו שיעור.

וכמה?

א"ר ששת: עד פרסה.

ולא אמרן אלא רבו שאינו מובהק, אבל רבו מובהק - שלשה פרסאות.

רב כהנא אלויה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי ציניתא דבבל (מקום הוא, ובו דקלים הרבה, כמו 'ציני הר הברזל' (סוכה כט,ב); כי מטו התם - אמר ליה: ודאי דאמריתו הני ציניתא דבבל משני אדם הראשון איתנהו! א"ל: אדכרתן מלתא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב (ירמיהו ב) בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם וכי מאחר שלא עבר - היכן ישב? <ומאחר שלא ישב היכן עבר>

אלא ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב - נתישבה ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון - לא נתישבה (והיינו 'לא ישב אדם שם' - לא גזר אדם הראשון יישוב שם; והיינו דאמרי אינשי 'איתנהו משני אדם הראשון' - שגזר עליו אדם הראשון יישוב דקלים ולא יישוב אחר).

רב מרדכי אלויה לרב אשי מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה עד בי דורא.

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: כל שאינו מלוה ומתלוה - כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע - לא גירה דובים לתינוקות, שנאמר (מלכים ב ב,כג) 'ויעל משם בית אל והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו "עלה קרח עלה קרח"' אמרו לו: עלה שהקרחת עלינו את המקום (שכשהיו המים הרעים היתה פרנסתינו להביא מים ולמכור).

מאי 'ונערים קטנים' ['נערים' אינם 'קטנים']?

אמר רבי אלעזר: שמנוערים מן המצות1 'קטנים' - שהיו מקטני אמנה (שהיו דואגים שפסקה פרנסתם בשביל שנתרפאו המים).

תנא: נערים היו, ובזבזו עצמן כקטנים.

מתקיף לה רב יוסף: ודלמא (קטנים ממש הוו) על שם מקומן (נקראו 'נערים' שהיו מן נעורן)? מי לא כתיב (מלכים ב ה,ב) וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה [ותהי לפני אשת נעמן], וקשיא לן: 'נערה' ו'קטנה'? ואמר רבי פדת [אביו של רבי אלעזר] 'קטנה דמן נעורן'.

התם לא מפרש מקומה, הכא מפורש מקומן (יריחו).

(מלכים ב ב,כד) ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' [ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים] - מה ראה?

אמר רב: ראה ממש, כדתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם - או מיתה או עוני;

ושמואל אמר: ראה שכולן נתעברה בהן אמן ביום הכיפורים;

ורבי יצחק נפחא אמר: בלורית ראה להן, כאמוריים;

ורבי יוחנן אמר: ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה.

ודלמא בזרעייהו ניהוה הוה?

אמר רבי אלעזר: לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות.

(מלכים ב בכד) [ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה'] ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים;

אי גמר - לגמרה לכולה מילתא מהתם (דהא רבי יהודה התם נמי חמשה קאמר, ויליף לה מקראי, (בפרק קמא דסנהדרין), 'זקניך' 'ושופטיך' למה לי?

אלא וי"ו 'ושופטיך' – (דריש רבי יהודה) למנינא (להביא עוד שנים)