מסכת סוטה ליום ח' באייר: דף כ"ג

(סוטה כג,א)

[המשך המשנה:]

האומרת "טמאה אני לך", ושבאו לה עדים שהיא טמאה, והאומרת "איני שותה", ושבעלה אינו רוצה להשקותה, ושבעלה בא עליה בדרך;

וכל הנשואות לכהנים - מנחותיהן נשרפות (ואפילו קרב הקומץ כהלכתו ולא נטמאו - נשרפין שירים בבית הדשן כדמפרש בגמרא). בת ישראל שנשאת לכהן מנחתה נשרפת, וכהנת (בת כהן) שנשאת לישראל מנחתה נאכלת (ד'כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל' כתיב (ויקרא ו); אבל כהנת הנשואה לישראל - נאכלת וכן כהנת אלמנה וגרושה שהביאה מנחתה - נאכלת).

מה בין כהן לכהנת?

מנחת כהנת נאכלת, ומנחת כהן אינה נאכלת; כהנת מתחללת (מן התרומה ומן הכהונה אם נבעלה לפסול), וכהן אין מתחלל (אם נשא גרושה זונה וחללה; וטעם דכולה מתניתין מפרש בגמרא);

כהנת מטמאה למתים ואין כהן מטמא למתים;

כהן אוכל בקדשי קדשים ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים (חטאת ואשם ומנחה: בכולם כתיב 'כל זכר בכהנים' [יאכלנו]).

מה בין איש לאשה (בישראל נמי קמיירי)?

האיש פורע ופורם (כשהוא מנוגע פורע ראשו ופורם בגדיו) ואין האשה פורעת ופורמת;

האיש מדיר את בנו (קטן) בנזיר (וחלה הנזירות עליו אפילו לכשיגדל) ואין האשה מדרת בנה בנזיר;

האיש מגלח על נזירות אביו (אם נדר אביו בנזירות והפריש קרבנותיו ומת, והיה בנו נזיר - הבן מגלח ביום מלאת, ומביא קרבנות שהפריש אביו) ואין האשה מגלחת על נזירות אביה;

האיש מקדש את בתו (מקבל קידושי בתו קטנה שלא מדעתה) ואין האשה מקדשת את בתה;

האיש מוכר את בתו (לאמה כשהיא קטנה) ואין האשה מוכרת את בתה;

האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה;

האיש נתלה ואין האשה נתלית;

האיש נמכר בגניבתו ואין האשה נמכרת בגניבתה.

גמרא:

ת"ר: כל הנשואות לכהונה - מנחותיהן נשרפות (אחת מנחת סוטה ואחת מנחת נדבה).

כיצד?

כהנת לויה וישראלית שנשאת לכהן - אין מנחתה נאכלת מפני שיש לו חלק בה (שהוא מקריבה משלו, וכתיב 'כל מנחת כהן וגו'), ואינה עולה כליל מפני שיש לה חלק בה (שלכפרתה היא באה; ואין מנחת זר ובת כהן קריבין כליל [?] בלא קמיצה), אלא הקומץ קרב בעצמו, והשירים קריבין בעצמן (לאחר שקרב הקומץ)'.

איקרי כאן 'כל שהוא 'ממנו' [ויקרא ב,יא: כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'] - לאישים' - (כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו לה' (ויקרא ב,יא) הוה ליה למכתב; למה ליה למכתב 'ממנו'? אלא למדרשיה נמי באנפי נפשיה: לא תקטירו כל שממנו עולה כבר אשה לה'' ויש בכלל לאו זה: בשר כל קרבנות חוץ מעולה, ויש בכלל זה: שירי מנחות) הרי הוא בבל תקטירו (והכא נמי: דלמא בתר חלק שלה אית לן למיזל, והויא הקטרת קומץ כהלכתו, ואלו שירים גמורין הם, וישנן בבל תקטירו)?

אמר יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: דמסיק להו לשום עצים (דנימא הכי: אם ראויים הן להקטיר ולא היתה ראויה ליקמץ כדין מנחת כהן - הרי זו הקטרה לשמה, וקמיצה לא מעלה ולא מורדת; ואם ראויה היתה ליקמץ, ואלו שיריה - הרי הן כשאר עצי המערכה), כרבי אליעזר, דתניא (יומא מז,ב): רבי אליעזר אומר: לריח ניחוח אי אתה מעלה, אבל אתה מעליהו לשום עצים (פלוגתייהו בזבחים: אב?רי חטאת שנתערבו באברי עולה: רבי אליעזר אומר: יתנם למעלה, ורואה אני את בשר חטאת על המזבח כאילו הן עצים; וחכ"א: תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה, שאסור להקטיר אברי חטאת, משום לאו ד'כל שממנו לאישים', ורבי אליעזר סבר: בתריה דההוא קרא כתיב (ויקרא ב,יב)'קרבן ראשית תקריבו אותם לה': שאור ודבש בכורים אתה מביא מן התמרים, ומנחת שתי הלחם שהוא ראשית - מן השאור; 'ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח' [המשך הפסוק] - קאי נמי א'ממנו אשה לה', דאוקמיה בבל תקטירו, ואשמעינן דלא אסר הקטרתו אלא כשמתכוין לריח ניחוח).

הניחא לרבי אליעזר דאית ליה האי סברא, אלא לרבנן דלית להו האי סברא מאי איכא למימר?

דעבדי להו כרבי אלעזר ברבי שמעון, דתניא: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: הקומץ קרב בעצמו והשירים מתפזרים על בית הדשן (במנחות בפרק אלו מנחות (עג,ב) גבי מנחת חוטא כהן שמביא על שמיעת קול או על ביטוי שפתים או על טומאת מקדש וקדשיו בדלי דלות, ופליגי רבנן עליה דרבי שמעון, ואמרי: (ויקרא ה,יג) 'והיתה לכהן כמנחה' - מנחת חובתו של כהן כליל, כמנחת נדבתו, ואינה נקמצת [ור"ש דריש ליה לקרא התם הכי: וכי נאמר 'והיתה לכהן כמנחתו'? לא נאמר אלא] כמנחת חוטא של ישראל: מה של ישראל נקמצת - אף מנחת חוטא של כהן נקמצת; אי מה מנחת ישראל שיריה נאכלין אף זו שיריה נאכלין? ת"ל 'והיתה לכהן כמנחה' - לכהן כמנחה לענין עבודת כהן: שטעונה קמיצה, ולא 'לאישים כמנחה' הא כיצד? הקומץ קרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמם, ולית ליה 'כל שממנו לאישים' כלל; רבי אלעזר ברבי שמעון פליג עליה ואמר: קומץ קרב לעצמו ושירים מתפזרין לאיבוד),

(סוטה כג,ב)

ואפילו רבנן לא פליגי עליה דרבי אלעזר ברבי שמעון אלא במנחת חוטא של כהנים דבת הקרבה היא (דמקשי חובתו לנדבתו דלא בעי קמיצה) אבל בהא (אבל הא דלאו בת הקרבה היא, דדלמא בתרה דידה אזלינן ושירים גמורים נינהו) אפילו רבנן מודו (דמתפזרין).

בת ישראל הנשואה וכו':

מאי טעמא (קאמר מתניתין מנחת כהנת נאכלת כשאינה נשואה לכהן, וכשהיא נשואה לכהן אינה נאכלת - כליל מיהא לא הויא)?

(ויקרא ו,טז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל' - כהן ולא כהנת.

כהנת מתחללת כהן אין מתחלל:

מנלן?

אמר קרא (ויקרא כא,טו) ולא יחלל זרעו בעמיו [כי אני ה' מקדשו] (בכהן הנושא פסולה לכהונה כתיב) - זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל (ודרשינן בקידושין (עז,א): 'לא יחלל': שני חילולין: אחד לה ואחד לזרעו: שהכהן מחלל את שתיהן, אבל הוא אין מתחלל).

כהנת מטמאה כו':

מאי טעמא?

אמר קרא (ויקרא כא,א) [ויאמר ה' אל משה] אמור אל הכהנים בני אהרן [ואמרת אלהם: לנפש לא יטמא בעמיו] - בני אהרן (לנפש לא יטמא) ולא בנות אהרן (באזהרה זו).

כהן אוכל בקדשי קדשים:

דכתיב (במנחה) (ויקרא ו,יא) כל זכר בבני אהרן יאכלנה (חק עולם לדרתיכם מאשי ה', כל אשר יגע בהם יקדש).

ומה בין איש כו':

ת"ר: 'איש (צרוע הוא)' [ויקרא יג,מד: איש צרוע הוא טמא הוא; טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו] - אין לי (שנחלט בטומאת נתקים) אלא איש (סמוך לו והצרוע אשר בו הנגע ולא איבעי ליה למכתב אלא בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע דהא כתיב לעיל דבמצורע קמיירי אלא לרבות צרוע שני כגון אשה), אשה מנין? כשהוא אומר (סמוך לו) (ויקרא יג,מה) והצרוע אשר בו [הנגע, בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה; ו'טמא טמא' יקרא] (ולא איבעי ליה למכתב אלא 'בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע', דהא כתיב לעיל דבמצורע קמיירי) - הרי כאן שנים (אלא לרבות צרוע שני, כגון אשה); א"כ מה ת"ל 'איש' (מאחר שסופינו לרבות את האשה)? לענין שלמטה (לאו למעוטי מטומאה האמורה בפסוק זה בא למעוטי, אלא מענין האמור בפסוק שלאחריו, דכתיב ביה פריעה ופרימה - לומר לך): איש פורע וכו' (ופורם, ולא אשה).

האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת בנה בנזיר:

אמר רבי יוחנן: הלכה היא בנזיר (הלכה למשה מסיני הוא בהלכות נזיר).

האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה: אמר רבי יוחנן הלכה היא בנזיר.

האיש מקדש את בתו ואין האשה מקדשת את בתה:

דכתיב (דברים כב,טז) [ואמר אבי הנער[ה] אל הזקנים:] את בתי נתתי לאיש הזה [וישנאה] (באביה נתלית נתינתה).

האיש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת את בתה:

דכתיב (שמות כא,ז) כי ימכור איש את בתו [לא תצא כצאת העבדים].

האיש נסקל ערום כו':

מ"ט (ויקרא כד,יד) [הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו] ורגמו אותו [כל העדה] - מאי 'אותו'? אילימא 'אותו ולא אותה' - והכתיב (גבי נערה המאורסה והוצאתם את שניהם וסקלתם אותם:) (דברים יז,ה) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא [אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך: את האיש או את האשה, וסקלתם באבנים ומתו]!? אלא (הא דממעט אשה): (לענין ערום דנפיק מהאי קרא מיעוטא) 'אותו' (משמע) בלא כסותו, ולא אותה בלא כסותה (ולהכי נקט ליה להאי משמעותא דערום בלשון זכר גבי איש, למימרא הא אותה בכסותה).

האיש נתלה ואין כו':

מאי טעמא?

אמר קרא (דברים כא,כב) [וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת] ותלית אותו על עץ': 'אותו' - ולא אותה:

האיש נמכר בגניבתו (אם אין לו מה לשלם) ואין האשה נמכרת בגניבתה:

מאי טעמא?

אמר קרא (שמות כב,ב) [אם זרחה השמש עליו דמים לו: שלם ישלם אם אין לו] ונמכר בגניבתו' – 'בגניבתו' ולא בגניבתה.

הדרן עלך היה נוטל ארוסה