מסכת סוטה ליום ג' סיון: דף מ"ז

רב ושמואל: חד אמר 'נס', וחד אמר 'נס בתוך נס'. מאן דאמר 'נס' - יער הוה, דובים לא הוו; מ"ד 'נס בתוך נס' - לא יער הוה ולא דובים הוו. וליהוי דובים ולא ליהוי יער (מאי עבד ליה יער, דקרית ליה נס)? דבעיתי (הדובים להתגרות בהם, כשאין מקום קרוב להם לנוס ולהתחבאות, וכשהן קרובים ליער יוצאין בהבטחה). אמר רבי חנינא: בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב - הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים. איני! והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב - זכה ויצתה ממנו רות (שיצאו ממנה דוד), שיצא ממנו שלמה, שכתוב ביה (מלכים א ג,ד) [וילך המלך גבענה לזבח שם כי היא הבמה הגדולה] אלף עלות יעלה שלמה [על המזבח ההוא] (שהרבו להקריב קרבנות; אלמא זה היה שכרו). ואמר רבי יוסי בן חוני: רות - בתו של עגלון בנו של בלק היתה; תאותו מיהא - לקללה הוי (למעט את ישראל ואותה כוונה כאן נתקיימה). (מלכים ב ב,יט) ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה וגו' [והמים רעים והארץ משכלת] - וכי מאחר דמים רעים וארץ משכלת - אלא מה טובתה (דמקום, הואיל והמים רעים והארץ משכלת)? אמר רבי חנין: חן מקום על יושביו (ואפילו הוא רע נראה להם טוב). אמר רבי יוחנן: שלשה חינות הן: חן מקום על יושביו, חן אשה (תמיד) על בעלה (ואפילו היא מכוערת נושאת חן בעיניו), חן מקח על מקחו. תנו רבנן: שלשה חלאין חלה אלישע: אחד שגירה דובים בתינוקות (בעון שגירה דובים בתינוקות), ואחד שדחפו לגחזי בשתי ידים, ואחד שמת בו, שנאמר (מלכים ב יג,יד) ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו [וירד אליו יואש מלך ישראל ויבך על פניו ויאמר: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו] ('חלה' – חד, 'את חליו' – תרי, וחד – 'אשר ימות בו'). תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו {להנוצרי} בשתי ידיו. אלישע - מאי היא? דכתיב (מלכים ב ה,כג) ויאמר נעמן הואל קח ככרים [ויפרץ בו ויצר ככרים כסף בשני חרטים ושתי חלפות בגדים ויתן אל שני נעריו וישאו לפניו] וכתיב (מלכים ב ה,כו) ויאמר אליו לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות; מי שקיל כולי האי (בהאי קרא כתיב שמנה דברים: כסף, ובגדים, וצאן, ובקר, ועבדים, ושפחות, וזיתים, וכרמים)? כסף ובגדים הוא דשקיל (דכתיב (פסוק כג) ויצר ככרים כסף בשני חריטים ושתי חליפות בגדים)!? אמר רבי יצחק: באותה שעה היה אלישע עוסק בשמנה שרצים (בפרק שמנה שרצים (שבת קז,א)). אמר לו: רשע! הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים (שכר תורתך בעולם הזה), וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם. (מלכים ב ז,ג) וארבעה אנשים היו מצורעים [פתח השער; ויאמרו איש אל רעהו מה אנחנו ישבים פה עד מתנו]; אמר רבי יוחנן: זה גחזי ושלשת בניו. (מלכים ב ח,ז) וילך [ויבא] אלישע דמשק [ובן הדד מלך ארם חלה; ויגד לו לאמר: בא איש האלהים עד הנה]; למה הלך? אמר רבי יוחנן: שהלך להחזירו לגחזי בתשובה, ולא חזר. אמר לו: חזור בך! אמר לו: כך מקובלני ממך: כל מי שחטא והחטיא את הרבים - אין מספיקין בידו לעשות תשובה. מאי עבד? איכא דאמרי: אבן שואבת (שמגבהת את המתכת מן הארץ ומעמידתו באויר) תלה לו לחטאת ירבעם והעמידו בין שמים לארץ ([וע"י אותו אבן העמיד העגלים של ירבעם באויר]); ואיכא דאמרי: שם חקק לה אפומה, והיתה אומרת 'אנכי' ו'לא יהיה לך' ואיכא דאמרי: רבנן דחה מקמיה (דוחה היה את התלמידים מפני אלישע כשהיה משמש לפניו) דכתיב (לאחר שפירש ממנו) (מלכים ב ו,א) ויאמרו בני הנביאים אל אלישע הנה נא המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך (בית המדרש של רבנן) צר ממנו (שנתוספו התלמידים שהיה גחזי דוחה) - מכלל דעד האידנא לא הוה דחיק. 'יהושע בן פרחיה' - מאי היא? כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן (כדאמרינן בקידושין בהאומר לשלוחו (סו,א)), שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה [שהיתה אשת המלך]; רבי יהושע בן פרחיה אזל ערק לאלכסנדריא של מצרים; כי הוה שלמא שלח ליה שמעון בן שטח: 'מ?נ?י ירושלים עיר הקודש לך אלכסנדריא של מצרים אחותי: בעלי שרוי בתוכך (נשיא היה כדאמרינן בחגיגה (טז,ב)) ואני יושבת שוממה'. אמר: שמע מינה הוה ליה שלמא. כי אתא - אקלע לההוא אושפיזא, קם קמייהו ביקרא שפיר עבדי ליה יקרא טובא (כיבדתו); יתיב וקא משתבח 'כמה נאה [גירסת רש"י: יפה] אכסניא זו (במעשיה)'. א"ל <אחד מתלמידיו>: רבי! עיניה טרוטות (עגולות)!? א"ל: רשע - בכך אתה עוסק (מסתכל באשת איש)! אפיק ארבע מאה שפורי ושמתיה. כל יומא אתא לקמיה ולא קבליה; יומא חד הוה קרי קרית שמע; אתא לקמיה. הוה בדעתיה לקבוליה, אחוי ליה בידיה (שיקבלנו). סבר מדחא דחי ליה, אזל זקף לבינתא, פלחא. אמר ליה: חזור בך! א"ל: כך מקובלני ממך: כל החוטא ומחטיא את הרבים - אין מספיקין בידו לעשות תשובה. דאמר מר {יש"ו}: כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל – תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר תינוק ואשה - תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (יצר של תשמיש - תקרבנו בימין שלא יקוץ בפריה ורביה, וכן תינוק - פן יברח ויאבד את עצמו, ואשה אף היא דעתה קלה, ואם ירדפוה תצא לתרבות רעה). משנה: נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה - תצא ותרעה בעדר (כשאר חולין; והאי תנא לית ליה הא דאמרינן בכמה דוכתי 'עגלה ערופה נאסרה מחיים, וירידתה לנחל איתן אוסרתה' ובמסכת כריתות מוקמינן לה למילתא בפלוגתא דתנאי בפרק בתרא (כה,א)); משנערפה העגלה - תקבר במקומה, שעל ספק באתה מתחילתה - כיפרה ספיקה והלכה לה (היא עשתה את שלה, ואם לא נמצא ההורג - נתכפר הספק; ולכשנמצא - נעשה ודאי, ויהרג; ומיהו היא - באיסור הנאה דידה קיימא, ד'כפרה' כתיב בה, כקדשים). נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג - הרי זה יהרג. עד אחד אומר 'ראיתי את ההורג' ועד אחד אומר 'לא ראית' אשה אומרת 'ראיתי' ואשה אומרת 'לא ראית' - היו עורפין. עד אחד אומר 'ראיתי' ושנים אומרים 'לא ראית' - היו עורפין. שנים אומרים 'ראינו' (דהא נודע מי הכהו ואע"פ שאינו עכשיו בפנינו לדונו) ואחד אומר להן 'לא ראיתם' - לא היו עורפין. משרבו הרוצחנין - בטלה עגלה ערופה (שהרי מכירין (הן) בהן מי הרגיל בהן להרוג); משבא אליעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה היה נקרא, חזרו לקרותו בן הרצחן. משרבו המנאפים - פסקו המים המרים; ורבי יוחנן בן זכאי הפסיקן, שנאמר (הושע ד,יד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם וגו' [עם הזנות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט] ('לא אפקוד' על ניאוף נשותיכם לבודקן ומפני מה על בנותיכם כי תזנינה ועוד כי הם עם הזונות יפרדו הם עצמן נואפין כפרדים הללו). משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יהודה איש ירושלים - בטלו האשכולות (מפרש בגמרא שהכל בהן עד ימיהן לא היה מחלוקת בחכמי ישראל כולן היו אומרים דברים כנתינתן למשה מסיני והן הראשונים שנחלקו בסמיכת קרבנות ביו"ט כדאמרינן בחגיגה (דף טז.) והוא היה מחלוקת ראשון שהיה בישראל בדברי תורה), שנאמר (מיכה ז,א) [אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעללת בציר] אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי. יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר (שלא יהיו מתוודין 'בערתי הקדש כו' ובגמרא מפרש טעמא); אף הוא בטל את המעוררין ואת הנוקפין (בגמרא מפרש טעמא). (סוטה מז,ב) [המשך המשנה] עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים (בבית הנפחים בחולו של מועד, לעשות מלאכת דבר האבד שמותרת במועד, ועמד הוא וגזר על הנפחים אפילו בדבר האבד מפני שקולן נשמע למרחוק, ואין הכל יודעין שהיא לדבר האבד; והכי אמרינן לה במועד קטן (יא,א)); ובימיו (כל ימיו) א"צ (לא הוצרך אדם) לשאול (לחבירו) על הדמאי (אם מעושר אם לאו, שהוא התקין שיהו כל הלוקחין מעם הארץ מעשרין). גמרא: ת"ר: מנין שאם נערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג - שאין פוטרת אותו? ת"ל (במדבר לה,לג) [ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ] ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכה. עד אחד אומר 'ראיתי את ההורג' כו' [ועד אחד אומר 'לא ראית' אשה אומרת 'ראיתי' ואשה אומרת 'לא ראית' - היו עורפין]: טעמא - דמכחיש ליה, הא לא מכחיש ליה - עד אחד מהימן? מנהני מילי? דת"ר (דברים כא,א) [כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה נפל בשדה] לא נודע מי הכהו - הא נודע מי הכהו - אפילו אחד בסוף העולם (הכיר בו [ואף על פי שאיננו לפנינו בבית הדין, רק שמענו עליו או ממנו, עד מפי עד]) - לא היו עורפין. רבי עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש ואין מכירין אותו שלא היו עורפין? ת"ל (דברים כא,ז) [וענו ואמרו: ידינו לא שפכה את הדם הזה] ועינינו לא ראו - והלא ראו! השתא דאמרת עד אחד מהימן - אידך חד היכי מצי מכחיש ליה? והאמר עולא (סוגיא זו כולה פירשתיה בפרק מי שקינא (לעיל לא,ב) ואינה חלוקה כאן כלום): 'כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים'? אמר לך עולא: תני 'לא היו עורפין' וכן א"ר יצחק: תני לא היו עורפין; ורבי חייא אמר: תני 'היו עורפין'. ולרבי חייא קשיא דעולא? לא קשיא: כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה. תנן: 'עד אחד אומר "ראיתי את ההורג" ושנים אומרים "לא ראית" - היו עורפין: הא חד וחד לא היו עורפין, תיובתא דרבי חייא!? וליטעמיך אימא סיפא: 'שנים אומרים "ראינו" ועד אחד אומר "לא ראיתם" - לא היו עורפין' - הא חד וחד היו עורפין! אלא מתני תין כולה בפסולי עדות, וכדרבי נחמיה דאמר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד - הלך אחר רוב דעות, ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד. ואיכא דאמרי: כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא - אפילו מאה נשים כי אחד דמיין, והכא במאי עסקינן? כגון דאתאי אשה מעיקרא, ותרצה לדרבי נחמיה הכי: רבי נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד, אבל שתי נשים באיש אחד - כי פלגא ופלגא דמי. ותרתי פסולי עדות למה לי? מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב דעות – לחומרא, אבל לקולא לא - קמ"ל. משרבו הרוצחין כו' [בטלה עגלה ערופה]: ת"ר 'משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה לפי שאינה באה אלא על הספק'. [מה פירוש מימרא זו? מה הקשר של הספק ל'משרבו הרוצחנין'?] משרבו הרוצחנין בגלוי בטלה עגלה ערופה (ועכשיו יודעים את ההורגים מי הם). משרבו הנואפין כו': ת"ר (במדבר ה,לא) ונקה האיש מעון [והאשה ההוא תשא את עונה]: בזמן שהאיש מנוקה מעון (ניאוף באשה האסורה לו בין מזו שנסתרה בין מאחרת) - המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו, ואומר (הושע ד,יד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה כו' [ועל כלותיכם כי תנאפנה, כי הם עם הזנות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט]. מאי 'ואומר'? וכי תימא 'עון דידיה – אין, דבניה ודבנתיה (שהם נואפין) – לא (אינו מונע את אשתו מליבדק)' - תא שמע: 'לא אפקוד (לבדוק את הנשים; ומה טעם?) על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה' וכי תימא 'עון אשת איש – אין, עון דפנויה – לא' - ת"ש: 'כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו וגו' [ועם לא יבין ילבט]. מאי 'ועם לא יבין ילבט'? אמר רבי אלעזר: אמר להם נביא לישראל: אם אתם מקפידין על עצמכם - מים בודקין נשותיכם, ואם לאו - אין המים בודקין נשותיכם. משרבו בעלי הנאה - נתעותו הדינין (דמתוך שהם בעלי הנאה אין מטריחין עצמן לעיין בדין ובאיסור והיתר להורות לציבור) ונתקלקלו המעשים (מתוך כך), (וכיון שכן) ואין נוח בעולם (אין להקב"ה נחת רוח בעולמו ואין עולמו נוח לו). משרבו רואי פנים בדין - בטל 'לא תגורו' ופסק 'לא תכירו' (דברים א,יז) [לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעון; לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא; והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו], ופרקו עול שמים ונתנו עליהם עול בשר ודם. משרבו לוחשי לחישות בדין (עורכי הדיינין, ומתלחשים עם הדיינין, לפתוח להם פתח בזכותו של זה ובחובתו של זה) - רבה חרון אף בישראל (שעל הטיית המשפט חרון אף בא, שנאמר (שמות כב) 'אם ענה תענה אותו' וגו' 'וחרה אפי') ונסתלקה השכינה, משום שנאמר (תהלים פב,א) [מזמור לאסף: אלקים נצב בעדת אל] בקרב אלהים ישפוט (נצב בעדת אל בזמן שבקרב אלהים ישפוט). משרבו (יחזקאל לג,לא) [ויבואו אליך כמבוא עם וישבו לפניך עמי ושמעו את דבריך ואותם לא יעשו, כי עגבים בפיהם המה עשים] אחרי בצעם לבם הולך ('אחר בצעם': להנאתם) – רבו (ישעיהו ה,כ) [הוי] האומרים לרע טוב ולטוב רע [שמים חשך לאור ואור לחשך, שמים מר למתוק ומתוק למר]. משרבו האומרים לרע טוב (שמשבחין את הרשעים) ולטוב רע - רבו 'הוי' 'הוי' בעולם (דכתיב הוי הוי בההיא פרשתא טובא). משרבו מושכי הרוק (מאריכין הרוק ומדת גאוה הוא) - רבו היהירים ונתמעטו התלמידים (כדקיימא לן (קידושין מט,ב): סימן לגסות הרוח - עניות של תורה) והתורה חוזרת על לומדיה (מחזרת אולי תמצא לומדיה). משרבו היהירים - התחילו בנות ישראל להנשא ליהירים, שאין דורינו רואה אלא לפנים. איני! והאמר מר: האי מאן דמיהר - אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל, שנאמר (חבקוק ב,ה) [ואף כי היין בגד] גבר יהיר ולא ינוה [אשר הרחיב כשאול נפשו והוא כמות ולא ישבע ויאסף אליו כל הגוים ויקבץ אליו כל העמים] לא ינוה - אפילו בנוה שלו!? מעיקרא קפצה עליה, לסוף מיתזיל עלייהו (נמאס בעיניהם). משרבו מטילי מלאי (הדיינים מטילין מלאי פרקמטיא שלהם) על בעלי בתים (היודעים בטיב סחורה, שישתכרו הדיינין על ידו) - רבה השוחד והטיית משפט ופסקה טובה. משרבו 'מקבלני טובתך' ו'מחזקני טובותיך' - רבו (שופטים יז,ו) [בימים ההם אין מלך בישראל] איש הישר בעיניו יעשה (שהרואה שהדיינין מסבירים לו פנים מפני טובה שעשה לו, ואינו מתיירא מהם) - שפלים הוגבהו (שאין אימת הגדולים על הקטנים) והגבוהים הושפלו (ואין ניכר בין גבוה לשפל) ומלכותא (מלכותם של ישראל) אזלא ונולא (הולכת ומתנוולת). משרבו צרי עין (מלהנות אחרים בממונם) וטורפי טרף (גזלנים) - רבו מאמצי הלב (מן העניים לרחם), וקופצי ידים מלהלוות, ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים טו,ט) השמר לך פן וגו' [יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: קרבה שנת השבע שנת השמטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו; וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא]. משרבו (ישעיהו ג,טז) [ויאמר ה': יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה] נטויות גרון ומשקרות עינים [הלוך וטפף תלכנה וברגליהם תעכסנה] - רבו מים המרים (רבו המקנאים לנשותיהם, והיה למים המרים להרבות) אלא שפסקו (מלהשקותם, כדאמרינן: שאין המים בודקין משרבו המנאפים). משרבו מקבלי מתנות - נתמעטו הימים ונתקצרו השנים, דכתיב (משלי טו,כז) [עכר ביתו בוצע בצע] ושונא מתנות יחיה. משרבו זחוחי הלב (שאין מטין את אזנם לשמוע יפה מפי רבם, וסומכים על בינתם לדקדק שמועתם) - רבו מחלוקת בישראל. משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן - רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות. משרבו מקבלי צדקה מן העובדי כוכבים - היו ישראל למעלה והם למטה ישראל לפנים (כינוי הוא) והם לאחור. משמת יוסי בן יועזר כו': מאי 'אשכולות'? אמר רב יהודה אמר שמואל: איש שהכל בו (תורה באמתה ואין דופי ושכחה ומחלוקת). יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר כו': מאי טעמא? אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לפי שאין נותנין אותו כתיקונו; דרחמנא אמר דיהבי ללוים (דקנסינהו עזרא, כדאמרינן ביבמות (פו,ב)),