מסכת סוטה ליום כ'"ט באייר: דף מ"ד

(סוטה מד,א)

'מת תופס ארבע אמות לטומאה (חכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס בארבע אמותיו כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות ליקרב לו ויהא סבור שלא האהיל ויש לחוש שמא יפשוט ידו ויאהיל ולאו אדעתיה)' ותנא תונא (וכן תני תנא דידן במשנה הנשנית בינינו בבית המדרש בסדר טהרות (אהלות פט"ו מ"ח)): 'חצר הקבר (שלפני המערה [מערת הקבורה], כדאמר סדר בנין הקברות בבבא בתרא (במשנה בדף ק,ב) שעושין מערות גדולות של ארבע על שש, וחופר בכותליה סביב כוכין ארוכות כמדת המת, ותוחבו לתוכן; והמערה מקורה בתקרה וכיסוי, ועושה גומא רחבה בצד המערה, ופותח פי המערה לתוך הגומא בכותל המערה, כמין פתח, ואותה גומא היא 'חצר הקבר') - העומד בתוכה טהור (כל מקום שהוא עומד בה טהור, דכיון דמערה חלוקה הימנה ומחיצותיה ניכרות - לא גזור רבנן במתים שבתוכה שיתפסו ארבע אמות סביבותיה לצד המערה; דכי גזור רבנן ארבע אמות - במת המוטל באויר, וכגון למעלה אצל גג המערה, כדי להרחיק את האדם מלהאהיל על הטומאה; אבל כאן יש היכר), והוא שיהו בה ארבע אמות (הוא דחשיבא מקום לעצמה, אבל פחות מכאן - בטלה אצל המערה, ולא חשיבא למיהוי מקום לעצמה) - דברי בית שמאי; בית הלל אומרים: ארבעה טפחים (הוי מקום חשוב בכל דוכתא). במה דברים אמורים (ב"ה אמרו ליה)? שפתחה (של חצר) מלמעלה (שאין לה כניסת מדרון במעלות מן הצד, אלא כשיורדין לה - קופצין לה, וכשעולין מתוכה - מטפס ועולה; ולקמן פריך איפכא מיסתברא), אבל פתחה מן הצד - דברי הכל ארבע אמות'.

כלפי לייא ('כנגד איפוא': הפכת דבריך; 'לייא' – איפוא, כדאמר בברכות (נח,א) כגני לייא: כדים שבורים להיכן הולכים; איפכא מסתברא)!? אדרבה: מן הצד (כשעשוי לחצר מדרון לצאת דרך צדדים איכא למימר כיון דלא גזור רבנן ארבע אמות במחיצות ניכרות - סגי להאי חצר בארבעה טפחים, והעומד בה הרי זה טהור, שאין לנו במה לטמאו, דאינו צריך לטפס ולעלות שיפשוט זרועותיו ויאהיל וכנפיו על חלל הפתח), (דכי נפיק -) מידריד ונפיק (מידדי ונפיק: נשמט ונמשך לו מן הפתח של מערה לצד פתח של חצר ויוצא לו), מלמעלה (כיון דאינו אלא ארבעה טפחים) אי אפשר דלא מאהיל (אי אפשר לו לפרוש כנפיו ולטפס ולעלות אלא אם כן מאהיל על חלל הפתח)!?

אלא במה דברים אמורים? שפתחה מן הצד, אבל פתחה מלמעלה - ארבע אמות; והני מילי (השתא מהדר לפרושי סייעתיה מהכא: מדאיצטריך למיתני 'העומד לתוכו טהור' – שמע מינה (הני מילי) ) חצר הקבר, דמסיימא מחיצתא (דמערה לחודיה ודחצר לחודיה, ויש היכר בדבר), אבל מת בעלמא (המוטל באויר) - תפיס (מודו בית הלל דתפיס ארבע אמות, מדאיצטריך למיתני 'העומד לתוכו טהור', דאי בעלמא לא גזור למה לי לאשמועינן הכא דטהור?).

(דברים כ,ז) מי האיש אשר ארש אשה כו' [ - אחד המארס את הבתולה ואחד המארס את האלמנה, אפילו שומרת יבם ואפילו שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו]:

ת"ר (דברים כ,ז) [ומי האיש] אשר ארס [ארש אשה וגו' [ולא לקחה ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה, ואיש אחר יקחנה] - אחד המארס את הבתולה ואחד המארס את האלמנה ואחד שומרת יבם (שלא קדשה הוא אלא מכח אחיו באה לו); ואפילו חמשה אחין, ומת אחד מהם במלחמה - כולן חוזרין.

(דברים כ,ז) [ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה - ילך וישב לביתו, פן ימות במלחמה, ואיש אחר יקחנה] 'לא לקח' ו'לא לקחה' (מדלא כתיב 'לקח' מיעוטא הוא למעוטי לקיחת איסור) - פרט לאלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה (מן הגבעונים, דכתיב בהו 'ויתנם יהושע לחוטבי עצים (יהושע ט)', והן משבעה אומות) לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין.

לימא דלא כרבי יוסי הגלילי, דאי רבי יוסי הגלילי - הא אמר (דברים כ,ח) [ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו: מי האיש] הירא ורך הלבב [ילך וישב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו] - זה המתיירא מעבירות שבידו?

אפילו תימא רבי יוסי הגלילי - כדרבה, דאמר רבה: לעולם אינו חייב עד שיבעול: מה טעם 'לא יקח' – 'משום לא יחלל' משום הכי אינו לוקה עד שיבעול (אין עבירה בקידושין עד שיבעול: שיביא זרעו או את האשה לידי חילול; וממזרת ונתינה אין עבירה בקידושין, דלא כתיב ביה 'לא יקח' אלא 'לא יבא' ו'לא תתחתן' אבל אלמנה - כתיב בה 'לא יקח', ו'קיחה' - היינו קידושין; ואיצטריך דרבה, דלא תימא 'מקידושין עבד ליה איסור').

תנו רבנן: (דברים כ,ה)'אשר בנה', (בפסוק הבא: כ,ו) 'אשר נטע', (בפסוק הבא: כ,ז)'אשר ארש' - לימדה תורה דרך ארץ: שיבנה אדם בית, ויטע כרם, ואח"כ ישא אשה; ואף שלמה אמר בחכמתו (משלי כד,כז) 'הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך': 'הכן בחוץ מלאכתך' - זה בית, 'ועתדה בשדה לך' (ונצבה בשדה מלאכתך לך) - זה כרם, 'אחר ובנית ביתך' - זו אשה.

דבר אחר: 'הכן בחוץ מלאכתך' - זה מקרא; 'ועתדה בשדה לך' - זה משנה, 'אחר ובנית ביתך' - זה גמרא (לתת סברא להבין בטעמי המשנה והלכה כדברי מי).

דבר אחר: 'הכן בחוץ מלאכתך' - זה מקרא ומשנה; 'ועתדה בשדה לך' - זה גמרא; 'אחר ובנית ביתך' - אלו מעשים טובים.

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: 'הכן בחוץ מלאכתך' - זה מקרא ומשנה וגמרא, 'ועתדה בשדה לך' - אלו מעשים טובים, 'אחר ובנית ביתך' - דרוש וקבל שכר.

ואלו שאינן חוזרין הבונה בית שער כו':

תנא: אם הוסיף בו דימוס אחד (שורה של אבנים או בגובה או בעובי תו לא הוי על מכונו וקרינא ביה חדש) – חוזר.

רבי אליעזר אומר: אף הבונה בית לבנים בשרון לא היה חוזר: תנא: מפני שמחדשין אותו פעמים בשבוע (בשמיטה, שאינו מתקיים).

ואלו שאין זזין ממקומן בנה בית חדש וחנכו וכו' [בנה בית וחנכו, נטע כרם וחללו, הנושא את ארוסתו הכונס את יבמתו שנאמר (דברים כד,ה) נקי יהיה לביתו שנה אחת: 'לביתו' - זה ביתו, 'יהיה' - זה כרמו, 'ושמח את אשתו' - זו אשתו, 'אשר לקח' - להביא את יבמתו - אין מספיקין מים ומזון ואין מתקנין את הדרכים]:

תנו רבנן (דברים כד,ה) [כי יקח איש] אשה חדשה [לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר; נקי יהיה לביתו שנה אחת וש?מח את אשתו אשר לקח] - אין לי אלא אשה חדשה (בתולה), אלמנה וגרושה (מאחר ונשאה זה) מנין?

תלמוד לומר 'אשה' - מכל מקום.

אם כן מה ת"ל 'אשה חדשה'?

מי שחדשה לו, יצא מחזיר גרושתו, שאין חדשה לו.

ת"ר (דברים כד,ה) (דברים כד,ה) [כי יקח איש אשה חדשה] לא יצא בצבא [ולא יעבר עליו לכל דבר; נקי יהיה לביתו שנה אחת וש?מח את אשתו אשר לקח] - יכול בצבא הוא דלא יצא, אבל יספיק מים ומזון ויתקן הדרכים? תלמוד לומר (שם) 'ולא יעבור עליו לכל דבר'.

יכול שאני מרבה אף הבונה בית (חדש) ולא חנכו (יהא כזה שיהא נקי מן הכל), נטע כרם ולא חללו, ארס אשה ולא לקחה?

ת"ל 'עליו' - עליו אי אתה מעביר, אבל אתה מעביר על אחרים. ומאחר דכתב 'לא יעבור' – 'לא יצא בצבא' למה לי?

לעבור עליו בשני לאוין.

משנה:

(דברים כ,ח) ויספו השוטרים (על דברי כהן) לדבר אל העם וגו' [ואמרו: מי האיש הירא ורך הלבב - ילך וישב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו]

רבי עקיבא אומר: 'הירא ורך הלבב' – כמשמעו: שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ('בקשרי': כשמתקשרים לעמוד צפופים שלא יפרידום אויבים) ולראות חרב שלופה;

רבי יוסי הגלילי אומר: הירא ורך הלבב - זהו המתיירא מן העבירות שבידו, לפיכך (שהירא זהו הירא מעבירות) תלתה לו התורה את כל אלו (בנה ונטע ואירס) שיחזור בגללן (כדי שיתלה בכך החזרה, ולא יתבייש לומר מעבירות שבידו הוא ירא וחוזר).

רבי יוסי אומר: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין - הרי הוא הירא ורך הלבב (בגמרא מפרש במאי פליג אדרבי יוסי הגלילי).

(דברים כ,ט) 'והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם' - ובעקיבו של עם (בסופו של עם, שעומדים שלא יחזרו אחרונים לאחריהם לנוס) מעמידין זקיפין לפניהם (בראשה של צד המלחמה מעמידין בני אדם גבורים ממונים לכך, ויזקיפוהו ויגבירו את אנשי הצבא בדבריהם) ואחרים (ואנשים אחרים) מאחוריהם, וכשילין של ברזל (לשמור שלא ינוסו; ו'כשילין' - כעין חצין שקורין ווריי"ש) בידיהן, וכל המבקש לחזור - הרשות בידו לקפח את שוקיו.

(סוטה מד,ב)

[המשך המשנה]

שתחילת ניסה נפילה (בגמרא פריך: איפכא מבעי ליה: שהניסה היא תחילת הנפילה) שנאמר (שמואל א ד,יז) [ויען המבשר ויאמר] נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם [וגם שני בניך מתו: חפני ופינחס, וארון האלקים נלקחה], ולהלן הוא אומר (שמואל א לא,א) [ופלשתים נלחמים בישראל] וינוסו [אנשי] ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים וגו' [בהר הגלבע].

במה דברים אמורים (דחוזרין מן המערכה ויש שאינן זזין ממקומן)? במלחמות הרשות, אבל במלחמות מצוה (כגון כיבוש ארץ ישראל בימי יהושע) - הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? במלחמות מצוה, אבל במלחמות חובה - הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה (מפרש בגמרא).

גמרא:

מאי איכא בין רבי יוסי לרבי יוסי הגלילי?

איכא בינייהו עבירה דרבנן (לר"י הגלילי אפילו עבר על דברי סופרים חוזר; ולרבי יוסי עד שיעבור על דבר תורה, דומיא דאלמנה לכהן גדול, וכגון שנשאה, דאיכא איסור).

כמאן אזלא הא דתניא: 'שח בין תפילה לתפילה (בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש) - עבירה היא בידו (אם לא חזר ובירך, דהכי אמרינן במנחות (לו,א): סח -מברך שתים, לא סח מברך אחת) וחוזר עליה מעורכי המלחמה'?

כמאן? כר"י הגלילי!

מאן תנא להא? דתנו רבנן: 'שמע קול קרנות והרתיע, הגפת תריסין והרתיע, צחצוח חרבות - ומים שותתין לו על ברכיו (מי רגלים מחמת יראה) – חוזר'?

כמאן - לימא רבי עקיבא היא ולא רבי יוסי הגלילי?

בהא אפילו רבי יוסי הגלילי מודה, משום דכתיב (דברים כ,ח) [ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו: מי האיש הירא ורך הלבב - ילך וישב לביתו] ולא ימס את לבב אחיו כלבבו.

והיה ככלות השוטרים כו':

האי 'מפני שתחילת ניסה - נפילה'? ('תחילת' משמע הגרמת הדבר; והכי איבעי ליה למימר) 'מפני שתחילת נפילה - ניסה' מבעי ליה (כשהן נסין - זו היא תחילת הגרמת הנפילה; ובניסה לא שייך למימר 'תחילה', דהא ממש קא ערקי)!?

אימא מפני שתחילת נפילה - ניסה.

בד"א במלחמות הרשות כו':

אמר רבי יוחנן: 'רשות' דרבנן - זו היא 'מצוה' דרבי יהודה (ובאותה מלחמה שאמרו חכמים שהיא רשות, ואין חתן יוצא לה - אמר נמי רבי יהודה דאין חתן יוצא לה; אלא שרבי יהודה קורא אותה 'מצוה' ונפקא מינה לפוטרו משאר מצות בעודו עסוק בה, כדמפרש רבא ואזיל); 'מצוה' דרבנן (דאמרו בה 'הכל יוצאין') - זו היא 'חובה' דרבי יהודה (אמר נמי רבי יהודה 'הכל יוצאין', אלא דקרי לה 'חובה' ולאו מידי אשמעינן בהא, אלא כולה משום מצוה ורשות נקטו פלוגתייהו, אלא משום דקרו רבנן להא 'רשות' - די להם אם קראו את זו 'מצוה', ואפילו היא חובה, שהרי אין הדבר אלא להעלותם מעלה אחת ולומר 'אבל בזו הכל יוצאין', וגבי רשות - דיים לקרות את שלמעלה ממנה 'מצוה' ורבי יהודה - דקרי לקמייתא 'מצוה', לאשמועינן דהעוסק בה פטור מן המצוה - והוצרך להעלות את זו מעלה אחת, לומר אבל בזו הכל יוצאין - הילכך קרייה 'חובה' כדאיתא).

אמר רבא (מילתיה דרבי יוחנן מפרש ואזיל, וקאמר: דהא דאמר רבי יוחנן דאיפליגו רבנן ורבי יהודה באחת המלחמות בקריאת השם - נפקא לן מיניה לענין עוסק במצוה: דלמר 'חובה' ולמר 'רשות' ופריש לן נמי רבא בהי מינייהו איפליגו): מלחמות יהושע לכבש - דברי הכל 'חובה' (בהא ליכא למאן דקרי 'רשות', דאפילו חובה נמי איתא, והעוסק בה פטור מן המצוה; ורבנן - הוא דלא איכפת להו לקרותה 'חובה', דדיים לקרותה 'מצוה' אצל הרשות, שהרי אין אנו צריכין אלא למצוא בה מעלה אחת, ו'מצוה' לגבי 'רשות' - מעלה היא); מלחמות בית דוד (שנלחם בארם צובה להוסיפה על ארץ ישראל ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד) - לרווחה - דברי הכל 'רשות' (ואפילו רבי יהודה, להא - לאו 'מצוה' קרי לה; והעוסק בה אינו פטור מן המצוה); כי פליגי (רבי יהודה ורבנן ב'מצוה' ו'רשות': דלמר פטור מן המצוה ולמר חייב) - (במלחמה שהיא) למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו: מר קרי לה 'מצוה' ומר קרי 'רשות'.

נפקא מינה לעוסק במצוה שפטור מן המצוה.

הדרן עלך משוח מלחמה