מסכת סוטה ליום כ'"ו באייר: דף מ"א

(סוטה מא,א)

(נחמיה ח) ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים (בספר עזרא כתיב; קתני מיהא לרבנן: בעזרה היו קוראים)!?

אמר רב חסדא: בעזרת נשים.

וקורא אחרי מות ואך בעשור:

ורמינהי: 'מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה'?

אמר אביי: לא קשיא: כאן בכדי שיפסוק התורגמן, כאן (מתניתין) בכדי שלא יפסוק התורגמן (שפרשת 'שור או כשב' קרובה לפרשת 'אחרי מות', ולא גמר התורגמן לתרגם עד שזה רואה 'אך בעשור', ומתחיל כשמפסיק זה).

והא עלה קתני 'מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה; ועד כמה מדלגין (בנביא)? עד כדי שלא יפסוק התורגמן' - מכלל דבתורה כלל כלל לא!?

אלא אמר אביי: לא קשיא: כאן (מדלגין בתורה) בענין אחד (כגון מתניתין, דתרוייהו בעניינא דיה"כ נינהו, הילכך מדלגין בכדי שלא יפסוק) - כאן (וברייתא, דקתני דאפילו בכדי שלא יפסוק תורגמן אין מדלגין) בשני עניינין (שזה בענין יום הכפורים, וזה בצו את אהרן; או בפרשה אחרת; שאין הלב שהוא נמשך אחר ענין אחד ממהר לצאת ממנו לשמוע ולהבין דברי ענין אחר; הלכך: תורה - שהמצות תלויות בה, ומשמיעין אותה לצבור, ופסוק אחד שלא יבין בו הוא שוכחו ועובר עליו ואינו מקיימו, ובאה חורבה על כך - לכן אין מדלגין מענין לענין ואפילו אין התורגמן מפסיק, אבל בנביא שפיר דמי).

והתניא (בניחותא) 'מדלגין בתורה בענין אחד, ובנביא בשני עניינין (וכל שכן בענין אחד), וכאן וכאן - בכדי שלא יפסוק התורגמן; ואין מדלגין מנביא לנביא, ובנביא של שנים עשר מדלגין (מנבואה לחברתה דכוליה חד ספרא הוא), ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו (למפרע).

וגולל את התורה ומניחה בחיקו כו' [ואומר: 'יתר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן']:

וכל כך למה (לו לומר להם)?

שלא להוציא לעז על ס"ת (שלא יאמרו: פרשה שהוא קורא על פה אינה כתובה בו, וספר משובש הוא).

ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה:

וליכרכיה לספר וליקרי?

א"ר הונא בר יהודה א"ר ששת: לפי שאין גוללין ס"ת בצבור. וליתי ס"ת אחרינא וליקרי?

רב הונא בר יהודה אמר: משום פגמו של (ספר תורה) ראשון (שלא יאמרו מצא בו פסול);

ר"ש בן לקיש אמר: לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה.

ומי חיישינן לפגמא? והאמר רבי יצחק נפחא: ראש חדש טבת שחל להיות בשבת - מביא שלש תורות וקורא: אחת מעניינו של יום (פרשה של אותה שבת לפי סדר פרשיות התורה) ואחת של ראש חדש ואחת בשל חנוכה?

תלתא גברי בתלתא סיפרי - ליכא פגמא; חד גברא בתרי סיפרי איכא פגמא.

ומברך עליה שמנה ברכות כו':

ת"ר: [מברכין] על התורה כדרך שמברכין בבהכ"נ, ועל העבודה ועל ההודאה ועל מחילת עון כתיקנן, על המקדש בפני עצמו, ועל הכהנים בפני עצמן, על ישראל בפני עצמן, ועל ירושלים בפני עצמה:

והשאר תפלה:

ת"ר: השאר (זו היא שיש ברכה אחת ובו) תפלה תחנה רנה ובקשה: שעמך ישראל צריכין ליוושע; וחותם ב'שומע תפלה' מכאן ואילך (לאחר שגמר כהן גדול לקרוא פרשה בברכותיה) כל אחד ואחד מביא ספר תורה מתוך ביתו (לעזרה) וקורא בו (דקסבר אין עירוב והוצאה ליום הכפורים; אי נמי ירושלים דלתותיה נעולות בלילה ומערבין את כולה);

וכל כך למה?

כדי להראות חזותו (של ס"ת ונויו) לרבים (דאמר מר (נזיר דף ב,ב): 'זה אלי ואנוהו' - התנאה לפניו במצות: בס"ת נאה, בציצית נאה).

משנה:

פרשת המלך כיצד?

מוצאי יו"ט הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית (בגמרא פריך 'בשמיני' ס"ד? הא אמרת 'במוצאי יו"ט הראשון'? ומשנינן: 'אימא בשמינית': במוצאי שביעית, בסוכות שבתחילת שנה שמינית) עושין לו בימה (אלמבר"א) של עץ בעזרה, והוא יושב עליה שנאמר (דברים לא,י) [ויצו משה אותם לאמר] מקץ שבע שנים במועד וגו' [שנת השמטה בחג הסכות (פסוק יא) בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם] (בסוף שבע שנים; ואותה קרייה - על יד מלך היא כדתניא בספרי בפרשת המלך; את משנה התורה הזאת - אין קורין ביום הקהל אלא במשנה תורה).

חזן הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן גדול, וכ"ג נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב (וקורא בישיבה).

אגריפס המלך (מלך ישראל היה מזרעו של הורדוס, והוא שנחרב בהמ"ק בימיו) עמד וקבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים; וכשהגיע (דברים יז) ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות (שהמקרא הזה פוסלו מן המלכות); אמרו לו: אל תתירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה (שאמו מישראל).

וקורא מתחילת (דברים א,א) אלה הדברים עד שמע (שבואתחנן) [(דברים ו,ד) שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד], ושמע, והיה אם שמוע (דברים יא,יג) (ע"י דילוג), (ומשם מדלג ל)'עשר תעשר (דברים יד,כב)', (ומשם מדלג וקורא) 'כי תכלה לעשר' (דברים כו,יב) (וברכות וקללות), (ומשם חוזר למפרע) ו(קורא) פרשת המלך ('אשימה עלי מלך'), וברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה ('שמע' - קבלת מלכות שמים; 'והיה אם שמוע' - קבלת עול מצות, כדאמר בפרק שני דברכות (יג,א); וכן ברכות וקללות - קבלת בריתות של תורה; ומשמיע לרבים 'עשר תעשר', 'כי תכלה לעשר' - מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים, והפרשת תרומות ומעשרות; ואע"פ שפרשת המלך מפסקת בין 'עשר' ל'כי תכלה' - קורא את אלה יחד, שלא להפסיק במעשרות; ואח"כ קורא פרשת המלך; ואי משום דיש כאן דילוג בתורה בכדי (שלא) יפסיק התורגמן - אין למלך תורגמן ואין מתרגמין אחריו).

ברכות שכהן גדול מברך אותן (ביוה"כ אחר מקרא פרשה, כדאמרן (יומא סח,א ולעיל) מברך עליה שמונה ברכות) - המלך מברך אותן (אחר קריאתו), אלא שנותן של רגלים ('מקדש ישראל והזמנים' מברך) תחת מחילת העון (תחת ברכות של מחילת העון שביו"כ).

גמרא:

'בשמיני [ביום השמיני של החג: שמיני עצרת]' סלקא דעתך?

אימא 'בשמינית [בשנה השמינית]'.

וכל הני (כל הסימנין הללו: 1) מקץ שנת השמיטה 2) ובחג הסוכות 3) ובמועד) - למה לי?

צריכי: דאי כתב רחמנא 'מקץ' - הוה אמינא נימנו מהשתא (משנת ארבעים והלאה, שבערבות מואב נאמרה פרשה זו); ואע"ג דלא מתרמי בשמיטה (שלא מנו שמיטין עד לאחר שבע שכיבשו ושבע שחילקו, כדאמרינן [ערכין יב,ב)) – [ולכן] כתב רחמנא 'שמיטה' ואי כתב רחמנא 'שמיטה' - הוה אמינא בסוף שמיטה (קודם ר"ה של שמינית, דהא 'מקץ שבע' - בסוף שנה משמע) - כתב רחמנא 'במועד' ואי כתב 'במועד' הוה אמינא מריש שתא (שכולן נקראו 'מועד' כדכתיב (ויקרא כג) 'אלה מועדי ה' - וקחשיב נמי ר"ה) - כתב רחמנא 'בחג הסוכות' ואי כתב רחמנא 'בחג הסוכות' - הוה אמינא אפילו יו"ט אחרון - כתב רחמנא 'בבוא כל ישראל'

(סוטה מא,ב)

מאתחלתא דמועד (ומיהו ביו"ט – לא, שאין תיקון הבימה דוחה לא את השבת ולא יו"ט; ומאתמול נמי לא עבדינן לה, דדחקא לה עזרה; והאי טעמא מפרש בגמרא ירושלמי (פ"א) במסכת מגילה ,דקתני: 'הקהל מאחרין כשחל להיות בשבת' וקאמר מפני הבימה; 'ונעבדה מאתמול? דחקא לה עזרה' אנקוברי"ר בלע"ז).

וחזן הכנסת נוטל ס"ת ונותנו לראש הכנסת:

שמעת מינה 'חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב'?!

אמר אביי: כולה משום כבודו דמלך.

והמלך עומד ומקבל וקורא יושב; אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד:

'עומד' - מכלל דיושב!? והאמר מר 'אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד (אבל לא למלכי בית חשמונאי), שנאמר (שמואל ב ז,יח) ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר וגו' [מי אנכי ד' ה' ומי ביתי כי הבאתני עד הלם]!?

דאמר רב חסדא: 'בעזרת נשים' - הכא נמי בעזרת נשים.

ושבחוהו חכמים:

'שבחוהו' - מכלל דשפיר עבד!? האמר רב אשי: אפילו למאן דאמר (בקידושין בפרק קמא (לב,ב)) נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול - מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנא' (דברים יז,טו) שום תשים עליך מלך [אשר יבחר ה' אלקיך בו, מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא.] - שתהא אימתו עליך!?

מצוה שאני.

וכשהגיע ל'לא תוכל לתת':

תנא משמיה דרבי נתן: באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס.

אמר רבי שמעון בן חלפתא: מיום שגבר אגרופה של חנופה [כחה של חנופה: דאף על גב דאמו מישראל - אין ראוי למלכות, דעבד היה וזילא מילתא] נתעוותו הדינין (שהחניפו הדיינין את בעלי הדין) ונתקלקלו המעשים (שהגדולים ראו עוברי עבירה ולא מיחו בידם מפני חנופה) ואין אדם יכול לומר לחבירו 'מעשי גדולים ממעשיך' (שמתוך שלא מיחו בעוברי עבירה למדו הדורות את מעשיהם ונמצא כולן עוברין).

דרש רבי יהודה בר מערבא, ואיתימא רבי שמעון בן פזי: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה, שנאמר (ישעיהו לב,ה) לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי (לשון 'כלתה נפשי' (תהלים קיט) שמתאוה לשתות יין תדיר) לא יאמר שוע - מכלל דבעולם הזה שרי.

רבי שמעון בן לקיש אמר: מהכא (בראשית לג,י) [ויאמר יעקב: אל נא! אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך] כראות פני אלהים ותרצני.

(הא דריש לקיש דאמר להחניפו לעשו נתכוון לומר לו ראיתי פניך כראות פני וגו') ופליגא דרבי לוי (דאמר לא להחניפו נתכוין אלא לאיים עליו ולהודיעו שהוא רגיל לראות מלאכים), דאמר רבי לוי: משל של יעקב ועשו למה הדבר דומה? לאדם שזימן את חבירו והכיר בו שמבקש להורגו; אמר לו: 'טעם תבשיל זה שאני טועם - כתבשיל שטעמתי בבית המלך' אמר: 'ידע ליה מלכא - מיסתפי ולא קטיל ליה.

אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם שנאמר: (איוב לו,יג) 'וחנפי לב ישימו אף' ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת שנאמר (שם,, סוף הפסוק) לא ישועו כי אסרם (כשיבואו עליהם יסורין לא יועילם שועה).

סימן אף [למעלה – בפסוק מאיוב] עובר, גיהנם, בידו, נידה, גולה.

ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו שנאמר (משלי כד,כד) אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים ואין 'קוב' אלא קללה שנאמר (במדבר כג,ח) [מה אקב] לא קבה אל [ומה אזעם לא זעם ה'], ואין לאום אלא עוברין שנאמר (בראשית כה,כג) [ויאמר ה' לה: שני גיים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו] ולאום מלאום יאמץ [ורב יעבד צעיר].

ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה - נופל בגיהנם, שנאמר: (ישעיהו ה,כ) הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע וגו' [שמים חשך לאור ואור לחשך, שמים מר למתוק ומתוק למר] מה כתיב אחריו? (ישעיהו ה,כד) לכן כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה וגו' [שרשם כמק יהיה, ופרחם כאבק יעלה כי מאסו את תורת ה' צבאות, ואת אמרת קדוש ישראל נאצו].

ואמר רבי אלעזר: כל המחניף לחבירו - סוף נופל בידו; ואם אינו נופל בידו - נופל ביד בניו, ואם אינו נופל ביד בניו - נופל ביד בן בנו שנאמר: (ירמיהו כח,ו) ויאמר ירמיה [הנביא] [לחנניה] (שאמר נבואת שקר על גלות יכניה וכלי הקודש שגלו עמו: 'בעוד שנתים ימים אני משיבם אל המקום הזה') אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך [יקם ה' את דבריך אשר נבאת להשיב כלי בית ה'וכל הגולה מבבל אל המקום הזה] (חנופה היא זו שהיה לו לומר בהדיא שקר אתה ניבא), וכתיב