מסכת סוטה ליום כ'"ה באייר: דף מ'

(סוטה מ,א)

בנעילה דיומא דכיפורי מאי אמר?

אמר מר זוטרא ואמרי לה במתניתא (תהלים קכח,ד) הנה כי כן יברך גבר ירא ה' (שם פסוק ה) יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך (שם פסוק ו) וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

היכן אומרן?

רב יוסף אמר: בין כל ברכה וברכה;

ורב ששת אמר: בהזכרת השם (כשהכהנים מזכירין את השם).

פליגי בה רב מרי ורב זביד: חד אמר פסוקא לקבל פסוקא (שהכהנים אומרים פסוק ראשון - והם אומרים אחד מאלו, ובשני היו אומרים את השני, ובשלישי את השלישי; וכן במוסף וכן במנחה, שהרי כולן שלשה שלשה הם) וחד אמר אכל פסוקא אמר להו לכולהו.

א"ר חייא בר אבא: כל האומרן בגבולין אינו אלא טועה (שלא נתקנו לומר אלא לכבוד שם המיוחד הנזכר במקדש).

אמר רבי חנינא בר פפא: תדע דבמקדש נמי לא מיבעי למימרינהו: כלום יש לך עבד שמברכין אותו ואינו מאזין?

א"ר אחא בר חנינא: תדע דבגבולין נמי מיבעי למימרינהו: כלום יש עבד שמברכין אותו ואין מסביר פנים (להראות שברכת רבו חשובה לו ועריבה עליו, ותגמל לרבו עליו בכך)?

א"ר אבהו: מריש הוה אמינא להו: כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו דלא אמר להו - אנא נמי לא אמינא להו;

ואמר רבי אבהו: מריש הוה אמינא 'עינותנא [עניו] אנא' כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה (המתרגם לרבים מה שהוא לוחש לו בשעת הדרשה) חד טעמא ולא קפיד - אמינא 'לאו עינותנא אנא'

ומאי עינוותנותיה דרבי אבהו?

דאמרה לה דביתהו דאמוריה דרבי אבהו לדביתיה דרבי אבהו: הא דידן לא צריך ליה לדידך (חכם הוא כמו בעליך), והאי דגחין וזקיף עליה - יקרא בעלמא הוא דעביד ליה.

אזלא דביתהו ואמרה ליה לרבי אבהו; אמר לה: ומאי נפקא ליך מינה? מיני ומיניה יתקלס עילאה!

ותו (ועוד זו מענוותנותו): רבי אבהו - אימנו רבנן עליה, לממנייה ברישא; כיון דחזיה לרבי אבא דמן עכו דנפישי ליה בעלי חובות (שהיה צריך ללוות) - אמר להו: איכא רבה ('חכם גדול וראוי לישב בראש יותר ממני' כדי שיושיבוהו בראש, ונותנין לו מנות, ומעשירין אותו כדי שיהא חשוב וישמעו דבריו, כדתניא 'והכהן הגדול מאחיו' - גדלוהו משל אחיו (יומא יח,א)).

רבי אבהו ורבי חייא בר אבא איקלעו לההוא אתרא. (ה"ג:) רבי אבהו דרש באגדתא, רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא (הלכות דינין ואיסור וטהרות). שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דרבי אבהו. חלש דעתיה [של רבי חייא בר אבא]; אמר ליה [רבי אבהו]: אמשל לך משל למה הדבר דומה: לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סידקית (כלי מלאכות נשים ועניים, כגון פלכים מחטין וצינורות) - על מי קופצין? לא על זה שמוכר מיני סידקית (בתמיה: מתוך שדמיהם קלים יש להם קונים הרבה; ולהפיס דעתו הוא אומר)?

כל יומא הוה מלוה רבי חייא בר אבא לרבי אבהו עד אושפיזיה משום יקרא דבי קיסר (יקרא דמלכותא [- אולי זו גירסת רש"י]: שהרי רבי אבהו נשוא פנים בבית המלך כדאמרינן בחגיגה (יד,א): 'נשוא פנים' - כגון רבי אבהו בי קיסר; ובסנהדרין (יד,א) אמר דהוו נפקי אמהתא דבי קיסר לאפיה ומשרין קמיה: 'רבה דעמיה מדברנא לאומתיה'); ההוא יומא אלויה רבי אבהו לרבי חייא בר אבא עד אושפיזיה, ואפילו הכי לא איתותב דעתיה מיניה.

בזמן ששליח צבור אומר 'מודים' - העם מה הם אומרים?

אמר רב: 'מודים אנחנו לך ה' אלהינו על שאנו מודים לך (על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך);

ושמואל אמר 'אלהי כל בשר על שאנו מודים לך'.

רבי סימאי אומר (מוסיף הוא וכן כולם מוסיפין הן על הראשונים): 'יוצרנו יוצר בראשית על שאנו מודים לך'.

נהרדעי אמרי משמיה דרבי סימאי: 'ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו על שאנו מודים לך'

רב אחא בר יעקב מסיים בה הכי: 'כן תחיינו ותחננו ותקבצנו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך'.

אמר רב פפא: הילכך נימרינהו לכולהו.

אמר רבי יצחק: לעולם תהא אימת צבור עליך שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה רב נחמן אמר מהכא (דברי הימים א כח) ויקם המלך דוד על רגליו ויאמר שמעוני אחי ועמי (מזהירם היה להתנדב לבדק הבית לבנין המקדש); אם 'אחי' - למה 'עמי'? ואם 'עמי' - למה 'אחי'?

אמר רבי אלעזר: אמר להם דוד לישראל: אם אתם שומעין לי (להיות שלימים למקום אחיי וחבריי אתם אלמא המלך אימת צבור עליו אם כשרים הם) - אחי אתם, ואם לאו - עמי אתם (כבושים תחתי) ואני רודה אתכם במקל.

רבנן אמרי מהכא: דאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזהו אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי.

מאי טעמא? לאו משום כבוד צבור ([גירסת רש"י:] לאו משום אימתא דציבורא? מפני שמסתלקין בגדיו העשויין למדתו בהגבהת ידיו, ונראין סנדליו לצבור, והן אין ראוין לראות מפני טיט שעליהן)?

אמר רב אשי: לא! התם - שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו (וגנאי הוא לעצמו, ומתלוצצים עליו כשסנדלו מותרת) והדר אזיל למיקטריה (וחביריו מברכין), ואמרי (ואתי למימר 'אינו ראוי לנשיאות כפים והלך וישב לו' -) בן גרושה או בן חלוצה הוא!

[במשנה: ברכת כהנים - כיצד? במדינה אומר אותה שלש ברכות] ובמקדש ברכה אחת כו' [ובמקדש ברכה אחת; במקדש אומר את השם ככתבו (ביו"ד ה"י), ובמדינה בכינויו (באל"ף דל"ת)].

(סוטה מ,ב)

וכל כך למה (שבמקדש אומר את שלשתן ברכה אחת)?

לפי שאין עונין 'אמן' במקדש (ואין כאן במה להפסיק).

תנו רבנן: מנין שאין עונין אמן במקדש?

שנאמר: (נחמיה ט) [נחמיה ט,ה ויאמרו הלוים ישוע וקדמיאל בני חשבניה שרביה הודיה שבניה פתחיה] קומו [ו]ברכו את ה' אלהיכם מן העולם ועד העולם [ויברכו שם כבדך ומרומם על כל ברכה ותהלה] (בספר עזרא כתיב, שכל ברכה שהיו מברכין במקדש - כך היו מברכין: 'ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם' - למגן אברהם וכן למחיה המתים).

ומנין שעל כל ברכה וברכה תהלה?

שנאמר (שם) [ויברכו שם כבודך] ומרומם על כל ברכה ותהלה - על כל ברכה וברכה תן לו תהלה (ושאר העם יענו בשכמל"ו שהעם עונין להלל ולהודות).

משנה:

ברכות כהן גדול (ביום הכפורים, לאחר שכלתה עבודת היום, קורא בתורה כדמפרש ואזיל, ומברך שמנה ברכות, כדבעינן למימר לקמן) – כיצד?

חזן הכנסת (שמש הכנסת, שטורח עיסקי הכנסת עליו: להכניס ולהוציא ולהפשיט את התיבה ולהכין הכל) נוטל ספר תורה ונותנה לו לראש הכנסת (על פיו נחתכין דברי הכנסת: מי יפטיר בנביא, מי יפרוס על שמע, מי ירד לפני התיבה),

וראש הכנסת נותנה לסגן (המוכן תחת כ"ג שאם יארע בו פסול ישמש תחתיו),

והסגן נותנה לכהן גדול,

וכ"ג עומד ומקבל וקורא: (ויקרא טז) אחרי מות (שהוא סדר יום הכפורים ופרשה ראשונה לחודה קאמר), (ויקרא כג) ואך בעשור (פרשת שור או כשב הסמוכה היא לאחרי מות, ויכול לגלול ס"ת לשם בעוד שהתורגמן מתרגם מקרא אחרון של פרשת אחרי מות, ואין כאן שהות כדי שיפסיק מתרגם, ואין כאן גנאי לצבור), וגולל את התורה (ואע"פ שעדיין יקרא בעשור של חומש הפקודים - על פה יקרא אותה, ולא יגלל ס"ת לשם, מפני שהוא רחוק, ויש שהות שיפסיק מתרגם וישתוק לפניהם, ואין מתחיל בפסוק אחר ואיכא גנאי) , ומניחה בחיקו, ואומר: 'יתר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן' (אע"פ שאני עתיד לקרות עוד פרשה שלישית - אל תדמו לאמר שחסירה היא מן הספר הזה, ולכך אני גוללו; דיותר ממה שקריתי לפניכם בענין היום - כתוב בו; ובגמרא בעי: כל כך למה? ומשנינן: שלא להוציא לעז על ספר תורה), (במדבר כט) ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה;

ומברך עליה שמנה ברכות: 1) על התורה (ברכה שלאחריה, 2) (ברכה שלאחריה:) ועל העבודה ('רצה'), 3) ועל ההודייה ('מודים', לפי שנגמרה העבודה, ואין עבודה בלא הודאה, כדאמרינו במסכת מגילה (יח,א): 'זובח תודה יכבדנני': אחר זביחה הודאה), 4) ועל מחילת העון ('אתה בחרתנו', שחותם 'מלך מוחל וסולח לעונותינו ולעונות עמו וגו'), 5) ועל המקדש (מתפלל על המקדש וחותם ב'ברוך אשר בחר במקדש'), 6) ועל ישראל (מתפלל על ישראל, וחותם 'ברוך הבוחר בעמו ישראל' וכן על ירושלים ובמסכת סוטה ירושלמית מפרש לה), 7) ועל הכהנים 8) ועל ירושלים והשאר תפלה (בגמרא מפרש לה).

גמרא:

שמעת מינה (מדקתני חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת כו' ואין חזן הכנסת נותנה לכ"ג אלא מכבד את ראש הכנסת בפני הסגן ובפני כהן גדול וראש הכנסת מכבד הסגן בפני כ"ג) חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב (תלמיד קטן חולק כבוד לתלמיד גדול ממנו, ואע"פ שהרב שם, ואין גנאי לרב! וסתמא [במשנתנו] כמ"ד חולקין, דפלוגתא היא ביש נוחלין גבי בנות צלפחד (בבא בתרא קיט,ב))!?

אמר אביי: כולה משום כבודו דכ"ג הוא (ולעולם אין חולקין; והכא כולה משום יקרא דכ"ג הוא: שמראין את מעלותיו מעלה למעלה ממעלה).

וכ"ג עומד ומקבל וקורא וכו':

'עומד' - מכלל דיושב הוא? והאמר מר 'אין ישיבה בעזרה (דאין כבוד שמים בכך, ואפילו מלאכי השרת אין להם שם ישיבה, דכתיב (ישעיה ו) 'עומדים ממעל לו', [קרבת] 'על חד מן קאמיא' (דניאל ז)) אלא למלכי בית דוד בלבד (שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלימה)', שנאמר (שמואל ב ז) ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי וגו'

כדאמר רב חסדא (לקמן): בעזרת נשים - הכא נמי בעזרת נשים (בעזרת נשים היו קורין בו, והיא היתה חול, כשאר הר הבית, שלא נתקדש אלא מן החומה ולפנים, ואפילו חלל שער נקנור העולה מעזרת נשים לעזרת ישראל לא נתקדש).

מיתיבי: והיכן קורין בו? בעזרה! רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהר הבית, שנאמר: