• ב"ה ימות המשיח!
  • ט' סיון התשפ"ד (15.06.2024) פרשת נשא

מסכת סוטה ליום ט"ז באייר: דף ל"א

מנהג ישראל ללמוד בכל יום מימי הספירה, דף מתוך מסכת סוטה (המכילה 49 דפים). לתועלת הגולשים מוגש הדף היומי ליום ט"ז באייר, דף ל"א. בשילוב הסברים ופירוש רשי (בתוך סוגריים) לצד מקורות הפסוקים
מסכת סוטה ליום ט"ז באייר: דף ל"א
כל הידיעות מאתר הגאולה אצלכם בואצאפ

(סוטה לא,א)

(תהלים סח,כז) במקהלות (כשנקהלו על הים) ברכו אלהים ה' ממקור ישראל (אף אותם שבמקור).

<והא לא חזו?

אמר רבי תנחום: כרס נעשה להן כאספקלריא המאירה וראו>.

 

בו ביום דרש רבי יהושע בן הורקנוס שלא עבד איוב כו' [את הקב"ה אלא מאהבה (שאוהב את המקום), שנאמר (איוב יג,טו): הן יקטלני לו[1] אייחל [אך דרכי אל פניו אוכיח] ; ועדיין הדבר שקול (משקלו שוה מכריע לכאן ולכאן): לו אני מצפה או איני מצפה (וה"ק: הן יקטלני - הלא הוא הורגני - לא אייחל לו עוד; דיש 'לא' שהוא נדרש כמו 'לו' בלמ"ד וי"ו כדמפרש בגמרא) - ת"ל (איוב כז,ה) [חלילה לי אם אצדיק אתכם] עד אגוע לא אסיר תומתי ממני: מלמד שמאהבה עשה. אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי, שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה (מדאגת הפורענות שלא תבא עליו), שנאמר (איוב א,א) איש [היה בארץ עוץ, איוב שמו; והיה האיש ההוא] תם וישר וירא אלהים (ולא אוהב אלהים) וסר מרע; - והלא יהושע תלמיד תלמידך (תלמידו של ר"ע היה) למד שמאהבה עשה].

וליחזי האי 'לא' אי בלמ"ד אל"ף כתיב - לא הוא אי בלמ"ד וי"ו כתיב 'לו' הטא (ואמאי אמר 'הדבר עדיין שקול')?!

וכל היכא דכתיב בלמ"ד אל"ף - לא הוא? אלא מעתה (ישעיהו סג,ט) בכל צרתם לא צר [ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם] דכתיב בלמ"ד אל"ף הכי נמי דלא הוא (והכי קאמר קרא: אינו חושש לצרתם, ולא צר בה)? וכי תימא הכי נמי - והכתיב 'ומלאך פניו הושיעם'? אלא <לאו> משמע הכי ומשמע הכי.

תניא: רבי מאיר אומר: נאמר 'ירא אלהים' באיוב (איוב א,א), ונאמר 'ירא אלהים' באברהם (כי ירא אלהים אתה (בראשית כב,יב) [ויאמר: אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני] ); מה ירא אלהים האמור באברהם מאהבה - אף ירא אלהים האמור באיוב מאהבה.

ואברהם גופיה מנלן דכתיב (ישעיהו מא,ח) [ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך] זרע אברהם אוהבי.

 

מאי איכא בין עושה מאהבה לעושה מיראה?

איכא הא דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה תלוי (זכותו לדורותיו להגין עליהם) לאלף דור וזה תלוי לאלפים דור: הכא כתיב (שמות כ,ה) [ועשה חסד] לאלפים לאהבי ולשומרי מצותי, והתם כתיב (דברים ז,ט) [וידעת כי ה' אלקיך הוא האלקים האל הנאמן שמר הברית והחסד לאהביו] ולשומרי מצותיו לאלף דור.

התם נמי כתיב 'לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור'?

האי לדסמיך ליה והאי לדסמיך ליה ('לאלפים לאוהבי' סמך אוהביו לאלפים ואידך קרא סמך 'לאלף דור' אל 'שומרי מצותיו' דהיינו מיראה.

ואין אלו דומין לפרוש מאהבה לפרוש מיראה (לעיל כב,ב) דהנהו מאהבת שכר ומיראת פורענות: הקללות והעונשין; והכא - מאהבת המקום ומיראתו, שמוראו גדול ומוטל על הבריות).

 

הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרבא חד אמר ליה אקריון בחלמאי (תהלים לא,כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך [פעלת לחסים בך נגד בני אדם], וחד אמר ליה אקריון בחלמאי (תהלים ה,יב) וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ויעלצו בך אוהבי שמך'.

אמר להו תרוייכו רבנן צדיקי גמורי אתון: מר מאהבה ומר מיראה.

 

הדרן עלך כשם שהמים

 

סוטה לא,א פרק ששי מי שקנא

 

משנה:

מי שקינא לאשתו ונסתרה (אם לאחר שקינא לה נסתרה) - אפילו שמע מעוף הפורח (שנסתרה) - יוציא ויתן כתובה - דברי רבי אליעזר (ורבי אליעזר לטעמיה דאמר בפרק קמא (ב,ב) סתירה - לא בעיא עדות, ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין, דהיינו נמי כעוף הפורח: דאיתקש לטומאה, דכולהו מהימני בה; הילכך נאסרה עליו; ואם אינו רוצה להשקותה - יוציא ויתן כתובה);

רבי יהושע אומר: עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה (כלומר משום סתירה, שאין בה שני עדים - אינה נאסרת עליו; ורבי יהושע לטעמיה, דאמר: משקה על פי שנים; מיהו כשישאו ויתנו מוזרות בלבנה בפריצותה - מכוער הדבר, ותצא, דהא אפילו מיא תו לא בדקי לה, כדתניא בפרק קמא (לעלי ו,ב) וטהורה היא, ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה).

 

אמר עד אחד "אני ראיתיה שנטמאת" (באותה סתירה שהיא על פי שנים עדים לרבי יהושע ולרבי אליעזר ע"פ עוף הפורח) - לא היתה שותה (דעד אחד נאמן בה אף להפסידה כתובתה, שרגלים לדבר, ומקראי ילפינן לה לקמן במתניתין), ולא עוד, אלא אפילו עבד אפילו שפחה - הרי אלו נאמנין אף לפוסלה מכתובתה (שלא תשתה ולא תטול כתובתה)

חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה (אשת אחי בעלה - אף היא כצרתה, ושונאתה, שדואגת הימנה שסופה להיות צרתה אם ימות בעלה בלא בנים - תתייבם לבעלי) ובת בעלה (מאשה אחרת - אלו חמש נשים שונאות אותה; וביבמות (קיז,ב) מפרש טעמא אמאי סנו לה, ואינן נאמנות לה לשום עדות שהיא לרעתה) - הרי אלו נאמנות (לה לעדות זו, שהתורה האמינה כל עדות שיש בה); (ומיהו) ולא לפוסלה מכתובתה (הואיל ושונאות אותה) אלא שלא תשתה, שהיה בדין (שלא יהא נאמן בה עד אחד, אם לא מגזירת הכתוב): ומה אם עדות ראשונה (סתירה) שאין אוסרתה איסור עולם (אלא עד שתשתה) - אינה מתקיימת בפחות משנים (כדבעינן למימר מגזרה שוה, ורבי יהושע היא) - עדות אחרונה (טומאה) שאוסרתה איסור עולם אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים!? תלמוד לומר (במדבר ה,יג) [ושכב איש אתה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה] ועד אין בה [והוא לא נתפשה]: כל עדות שיש בה (נאמן בה ובגמרא ילפינן לה דהכי קאמר תרי לית בה אלא אחד וקאמר והיא לא נתפשה למיסרה אלמא מהימן) - קל וחומר לעדות הראשונה.

מעתה ומה אם

 

(סוטה לא,ב) [המשך המשנה]

עדות אחרונה, שאוסרתה איסור עולם (כדאמר (לעיל כח,א) בסוטה ספק מ'נטמאה' 'ונטמאה', וכל שכן ודאית) - הרי היא מתקיימת בעד אחד, עדות הראשונה, שאין אוסרתה איסור עולם - אינו דין שתתקיים בעד אחד!?

תלמוד לומר (דברים כד,א) [כי יקח איש אשה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו] כי מצא בה ערות דבר [וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה, ושלחה מביתו], ולהלן הוא אומר (דברים יט,טו) [לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא] על פי שני עדים [או על פי שלשה עדים] יקום דבר - מה להלן על פי שנים אף כאן פי שנים.

עד אומר "נטמאת" ועד אומר "לא נטמאת", אשה אומרת "נטמאת" ואשה אומרת "לא נטמאת" - היתה שותה (אוקי חד בהדי חד והרי היא כספיקא ושותה).

אחד אומר "נטמאת" ושנים אומרים "לא נטמאת" (כלומר "לא נטמאת בפניך שכשבאת ומצאת שנסתרו יחד! גם אנו היינו עמך ובפנינו לא נטמאת" - הרי נסתלק העד הזה ובטלו דבריו מפני השנים, והרי היא בספיקא אם נטמאת קודם שבאו אלו ומצאום) - היתה שותה.

שנים אומרים "נטמאת" ואחד אומר "לא נטמאת" - לא היתה שותה (ובגמרא מפרש למאי איצטריכו כל הנך בבי).

 

גמרא:

האי 'תלמוד לומר כי מצא בה ערות דבר' (למאי איצטריך גזירה שוה [ממגורשת])? (הא כתיב גבי טומאה 'ועד אין בה') 'ת"ל 'בה' (ומיעוטא הוא): בה (עד אחד נאמן, ולא בעדות אחרת) ולא בקינוי, בה ולא בסתירה' (והויא לה עדות סתירה כשאר כל עדיות שבתורה) מיבעי ליה!?

הכי נמי קאמר: תלמוד לומר 'בה' – בה ולא בקינוי, בה ולא בסתירה; וטומאה בעלמא (עד אחד שהעיד על אשה) בלא קינוי (שלא קינא לה בעלה ואמר נטמאת) ובלא סתירה, דלא מהימן עד אחד מנלן (ולא אמרינן 'אטומאת אשה הימניה רחמנא, לא שנא לאחר קינוי ולא שנא בלא קינוי')? נאמר כאן 'דבר' ונאמר להלן 'דבר': מה להלן בשני עדים אף כאן בשני עדים.

(וכי הימניה רחמנא - בטומאה שאחר קינוי, ויש עידי סתירה שנים ועד מעיד שנטמאת, שרגלים לדבר; ובפרק קמא (לעיל ג,א) פרכינן: והא כי כתיב קינוי - בתר הכי כתיב? ומשנינן: 'ועבר' כתיב: שכבר עבר, הא לא מכחיש ליה כו'. הוא הדין דהוה ליה למבעי ארישא, דקתני בהדיא 'אחד אומר אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה' - אלמא מהימן! אלא משום דבעי לאקשויי עלה: 'כי מכחיש ליה מאי הוי, הא הימניה רחמנא להאי דאמר נטמאת כבי תרי, והוי ליה האי דמכחיש ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים').

 

עד אומר נטמאת:

טעמא דקא מכחיש ליה; הא לא קא מכחיש ליה - עד אחד מהימן; מנהני מילי?

דתנו רבנן: (במדבר ה,יג) [ושכב איש אתה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה] ועד אין בה [והוא לא נתפשה] - בשנים הכתוב מדבר; אתה אומר בשנים או אינו אלא באחד? תלמוד לומר (דברים יט,טו) לא יקום עד אחד באיש וגו' [לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר]: ממשמע שנאמר 'לא יקום עד' איני יודע שהוא אחד? מה תלמוד לומר 'אחד'? זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד, ואמר רחמנא: תרי לית בה אלא חד; 'והיא לא נתפשה' – אסורה; וכיון דמדאורייתא עד אחד מהימן - אידך היכי מצי מכחיש ליה, והא אמר עולא 'כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים (הרי הוא כשנים), ואין דבריו של אחד במקום שנים'?

אלא אמר עולא: תני: 'לא היתה שותה'

וכן אמר רבי יצחק 'לא היתה שותה'

ורבי חייא אמר 'היתה שותה'

 

לרבי חייא קשיא דעולא (דכיון דהאמינה תורה - הרי העמידתו במקום שנים)!

לא קשיא: כאן (מתניתין) בבת אחת (כשהעידו שניהם בתוך כדי דיבור, דבטלו דבריו מיד, דלא נתקיימה עדותן בב"ד) כאן (והיכא האמינהו תורה כשנים) בזה אחר זה (- כגון אם העיד עדותו ויצא דתו לא מצי חד לאכחושיה).

 

תנן: 'עד אומר "נטמאת" ושנים אומרים "לא נטמאת" - היתה שותה' הא חד וחד (על כרחיך) לא היתה שותה (תנא ברישא, דאי 'היתה שותה' קתני - הא תו למה לי? השתא בחד הוי הכחשה - תרי מבעיא? פשיטא! דאין אחד במקום שנים! ומתניתין - לדיוקא דידיה תנא ליה; דאי לאשמועינן היא גופה פשיטא דלא איצטריך)! תיובתא דרבי חייא!

אמר לך רבי חייא: וליטעמיך (דסבירא לך דמתניתין לגופיה לא איצטריך דהא פשיטא דאין אחד במקום שנים, ולדיוקא אתא) - אימא סיפא: 'שנים אומרים "נטמאת, ואחד אומר ,לא נטמאת" - לא היתה שותה' (מאי תידוק מינה)? - הא חד וחד היתה שותה! אלא (מתניתין לא לדיוקא אתא, אלא לאשמועינן היא גופה איצטריך: דשנים דקא תנא -) כולה בפסולי עדות (קאמר, כגון נשים או עבדים, ואשמועינן דשתי נשים מבטלות דברי עד אחד, בין ברישא בין בסיפא;

ולקמן פריך 'תרתי למה לי'?

והאי דלא שני רבי חייא 'מציעתא בזה אחר זה' - משום דקא דייק מתניתין בבת אחת, דקתני 'ושנים אומרים לא ראינוה' - אלמא בהדי הדדי קאתו, דלעולם במקום שנים לא האמינה תורה עד אחד), ורבי נחמיה היא, דתניא: רבי נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד (הוציאתו לעדות זה מכלל כל עדיות שבתורה) - (לפיכך פסולין וכשירין שוין בה) (ו)הלך אחר רוב דעות (המעידין בדבר), ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד.

ואיכא דאמרי: כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא (ואמר "נטמאת" ונתקבלה עדותו) - אפילו (אחר כך באו) מאה נשים נמי כעד אחד דמיין (והוה ליה קמא שנים, ואין דבריו של אחד במקום שנים ואינה שותה),

 

מסכת סוטה ליום ט"ו באייר: דף ל'

מסכת סוטה ליום ח' באייר: דף כ"ג

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...