• ב"ה ימות המשיח!
  • ט' תמוז התשפ"ד (15.07.2024) פרשת בלק

מסכת סוטה ליום ט"ו באייר: דף ל'

מנהג ישראל ללמוד בכל יום מימי הספירה, דף מתוך מסכת סוטה (המכילה 49 דפים). לתועלת הגולשים מוגש הדף היומי ליום ט"ו באייר, דף ל'. בשילוב הסברים ופירוש רשי (בתוך סוגריים) לצד מקורות הפסוקים
מסכת סוטה ליום ט"ו באייר: דף ל'
עדכונים שוטפים בערוץ הגאולה בטלגרם

  

(סוטה ל,א)

שלישי הבא מחמת שני - דשני גופיה אסור בחולין - אינו דין שעושה רביעי בקודש (דשמעינן מיניה תרתי: ש"מ אוכל הבא מחמת טבול יום דסבירא ליה כאבא שאול, וש"מ שלישי הבא מחמת שני: נהי דחמישי בקדש לא אמר דנייתי מינה, כדקעביד בטבול יום דהתם מעלה - דרבנן היא, ובקודש - מקודש מיירי, ורבי יוסי מדאורייתא קאמר! אבל רביעי מיהא אייתי מינה)! וכי תימא 'משום דאיכא למיפרך: מה לטבול יום שכן אב הטומאה' - הא אייתינה (רבי יוסי מק"ו) ממחוסר כיפורים (דאיכא למיפרך נמי 'מה למחוסר כיפורים שכן אב הטומאה'), ולא פרכיה (דלא חשיב ליה רבי יוסי פירכא, דהשתא דטבל לה - אזלה לה ההיא טומאה)!

 

אמר רב אסי אמר רב, ואמרי לה אמר רבה בן איסי אמר רב: רבי מאיר, ורבי יוסי, ורבי יהושע, ורבי אלעזר, ורבי אליעזר - כולהו סבירא להו דאין שני עושה שלישי בחולין.

 

ר"מ - דתנן: כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים (כל שהוא טהור מן התורה וחכמים הזקיקוהו לבא במים וליטהר, כגון הבא ראשו ורובו במים שאובין, והאוכל חצי פרס אוכלין טמאין, והידים שהצריכום טבילה - כולם בתורת שנים הטעינום) - מטמא את הקודש (להיות שלישי ויעשה רביעי) ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר - דברי רבי מאיר; וחכמים אוסרין במעשר (באכילה, אבל נגיעה שרי; וחולין אף לאכול, והכי אמר בחגיגה (יח,ב)

והוא הדין נמי דלרבנן אין שני עושה שלישי בחולין; והאי דלא חשיב להו - לפי שלא נתפרשו שמותן, ו'רבי מאיר ומחלוקתו' קאמר);

 

רבי יוסי - הא דאמרן: דאם איתיה (דשלישי מן התורה)- לייתיה לרביעי בתרומה (מק"ו מטבול יום, כדאייתי לשלישי לעיל משני בחולין) וחמישי בקודש (מרביעי בתרומה מק"ו ממחוסר כיפורים, כדאייתי לרביעי לעיל משלישי בתרומה);

 

רבי יהושע - דתנן: רבי אליעזר אומר: האוכל (חצי פרס) אוכל ראשון - (נעשה גופו) ראשון (לטומאה מדרבנן), (והאוכל אוכל) שני - (נעשה גופו) שני, (והאוכל אוכל) שלישי - (נעשה גופו) שלישי (ובשחיטת חולין מפרש טעמא שעושה את האוכל חמור כמאכל בהשוחט (חולין לד,א));

רבי יהושע אומר: האוכל אוכל ראשון ואוכל שני - שני (מאכל ראשון לא עביד ליה ראשון אלא שני, שאין האוכל חמור כמאכל, אבל מאכל שני עושה אותו שני; והתם מפרש: טעמא מצינו שהשני עושה שני על ידי משקין), (האוכל אוכל) שלישי - (נעשה גופו) שני בקודש (שאם יגע בקדש יטמאנו לפסול עוד אחד והתם מפרש טעמא וכל הנך טומאות מדרבנן נינהו), ואין שני בתרומה.

(באיזו חולין אמרו שהאוכל שלישי שלהן נעשה שני לקדש?) בחולין שנעשו על טהרת תרומה (שבעליהם כהן, ורגיל בתרומה, וקיבל עליו לאכול חולין שלו בטהרת תרומה כדי שיהא רגיל לתרומותיו בטהרה הזקוקה להן; הילכך משכחת בהו שלישי, דבחולין אחרים לא משכחת שלישי).

'על טהרת התרומה' - אין (ה"ג: 'על טהרת תרומה - אין, חולין גרידי לא), (ומאן דגריס) 'על טהרת הקודש' - לא (הכי מפרש לה על טהרת הקדש לא דהוו להו חולין גרידי שהמתפיס חולין לטהרת הקדש בטלה דעתו ואין בדבריו כלום)

- אלמא קסבר 'אין שני עושה שלישי בחולין'.

 

רבי אלעזר - דתניא: רבי אלעזר אומר: שלשתן שוין (הנך דמפרש להו): הראשון שבקודש ושבחולין ושבתרומה (ראשון של חולין וראשון של תרומה וראשון של קודש) מטמא שנים ופוסל אחד בקודש (דהיינו רביעי), מטמא אחד ופוסל אחד בתרומה (דהוה ליה שלישי) ופוסל אחד בחולין (דהוה ליה שני; ותנא דפליג עליה סבר ראשון של חולין לא אזיל בקדש עד רביעי, שאין קדש בא לידי רביעי אלא אם כן היה ראשון של קודש; ומיהו שמעינן מינה דאין שלישי בחולין).

 

רבי אליעזר - דתנן: (רישא דמתניתין במסכת חלה (פ"ב מ"ז) הכי: שיעור חלה: אחד מכ"ד. נטמאה עיסתה שוגגת או אנוסה - אחד ממ"ח; נטמאת במזיד - אחד מכ"ד, שלא יהא חוטא נשכר.)

רבי אליעזר אומר: (היכא דנטמאת מזידה - ת?לו?ש אחרת בטהרה,) חלה ניטלת מן הטהורה על הטמאה (ותטול מן הטהורה על הטמאה, משום דמצוה לתרום מן המוקף); כיצד (כיצד תעשה שיהא 'מן המוקף' וטהורה)? שתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה נוטל כדי חלה (נוטלת כדי חלת הטמאה) מעיסה (הטהורה) שלא הורמה חלתה (דאי הורמה חלתה דטהורה תו לא מצי לאפרושי מן הפטור על החיוב ולא חייל עליה תו שם חלה), ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף.

('מוקף' - לשון מחובר ומקורב, כמו 'אין מקיפין שתי חביות' במסכת ביצה (לב,ב); ומקרא נפקא לן: 'והרמותם ממנו' - מן המוקף לו, בספרי;

הילכך צריכה הקיף החלה אצל העיסה קודם שתקרא לה שם; והכי מקיפה לה: נותנת בעריבה לצד אחד ונותנת מן העיסה הטהורה* פחות מכביצה בין החלה הטהורה ובין העיסה הטמאה, והאמצעית נוגעת בשתיהן ומצרפתן, וקורא שם על החלה, ומסלקת עם קריאת השם. ופחות מכביצה אינו מטמא את החלה, ואע"פ שהוא עצמו מקבל טומאה, כדתניא בתורת כהנים: 'מכל האוכל אשר יאכל' - מלמד שהוא מיטמא בכל שהוא; יכול יט?מ?א לאחרים בכל שהוא? ת"ל 'אשר יאכל', ודרשינן ליה בפרק בתרא דיומא (פ,א): אוכל הנאכל בבת אחת, ושיערו חכמים: אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת.)

(*הגהות הב"ח אות א בעמוד ב: אי נותנת מן הטמאה כל שכן, דניחא טפי.)

 

(סוטה ל,ב)

וחכמים אוסרין (כדבעינן לפרושי טעמא), ותניא (בברייתא דאליבא דרבי אליעזר) כביצה ('ונותנת אף כביצה באמצע' ואפ"ה לא מטמא לה לחלה עד שלא נקרא עליה שם).

סברוה (רבנן, הני דבי מדרשא דבעו למשמע מינה דרבי אליעזר אין שני עושה שלישי בחולין) אידי (הך ברייתא נמי אליבא דרבי אליעזר דשרי כביצה) ואידי (ומתניתין דאמר פחות) - (תרווייהו) בעיסה ראשונה (העיסה הטמאה ראשונה לטומאה היא, ואפילו הכי קאמר רבי אליעזר בברייתא 'כביצה', ואע"ג דמיטמאה אמצעית מחמת ראשונה, והויא לה שניה - לא הדרא ועבדא לה לחלה עד שלא קרא עליה שם - שלישי [לטומאה] ואע"ג דמעיסת חולין הטבולין לחלה הוא), (דכולי עלמא: בין לרבי אליעזר בין לרבנן) וחולין הטבולין לחלה לא כחלה דמו (לאו כחלה דמיא למיהוי עלה תורת תרומה); מאי לאו בהא קמיפלגי (רבי אליעזר ורבנן): דמר (דרבי אליעזר - דשרי) סבר 'אין שני עושה שלישי בחולין' ומר (ורבנן, דאסרי) סבר (סברי) שני עושה שלישי בחולין (ואיטמא לה חלה לפני קריאת השם ואע"ג דחולין הוא, ואשתכח דספינן לכהן חלה טמאה בחזקת שהיא טהורה! ותנא דמתניתין, דאמר לרבי אליעזר 'פחות מכביצה' - לאו משום דאית ליה שני עושה שלישי, אלא משום דכמה דאפשר למעוטי טומאה דאמצעית ממעטינן, דאסור לגרום טומאה לחולין; אלא משום תקנת תרומה - הוא דשרי, והא אפשר בהכי [פחות מכביצה]; אי נמי משום דילמא לא מיזדהר בה, שלא תגע חלה באמצעית זו אחר קריאת השם; וחכמים אוסרין, דילמא אתי למיעבד כביצה, ומטמא אמצעית והדרא ומטמיא לחלה)!

אמר רב מרי בריה דרב כהנא: (לא!) דכולי עלמא (ואפילו לרבנן) אין שני עושה שלישי בחולין והכא (והאי דקאסרי רבנן) - (משום) בחולין הטבולין לחלה קמיפלגי: מר [רבנן] סבר (דקסברי חולין הטבולין לחלה) כחלה דמו (ומיפסלי משום שם שלישי), ומר סבר לא כחלה דמו.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא חולין הטבולין לחלה לא כחלה דמו (ודכ"ע) ואין שני עושה שלישי בחולין, והכא במותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל קמיפלגי: מר (רבי אליעזר) סבר: מותר לגרום טומאה לחולין (לאמצעית, כדי לתקן חלה בטהרה) שבארץ ישראל, ומר סבר (טעמא דרבנן דאסרי - משום אמצעית הוא דמיטמא מחמת העיסה שהיא ראשונה וקסברי) אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל (משום תקנת תרומה); (ותנא דמתניתין ותנא דברייתא - אליבא דרבי אליעזר נמי בהא פליגי, דתנא דמתניתין סבר אע"ג דמותר לגרום לה טומאה, מיהו כל כמה דאפשר למעוטי - לא מפשינן להו לגרום להן טומאה בחנם, והא אפשר בהכי; הלכך כביצה לא, דחשיב; ותנא דברייתא סבר: כיון דמותר לגרום - לא שנא שיעורא רבא ולא שנא שיעורא זוטרא, דאפילו בכדי ביצה נמי מותר לגרום; אי נמי תנא דמתניתין סבר: דילמא נגע חלה באמצעית אחר קריאת השם, ותנא ברא לא חייש).

 

בו ביום דרש רבי עקיבא וכו' [(במדבר לה) ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו' ומקרא אחר אמר (במדבר לה) מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב; אי אפשר לומר אלף אמה שכבר נאמר אלפים אמה ואי אפשר לומר אלפים אמה שכבר נאמר אלף אמה!? הא כיצד? אלף אמה מגרש (רחבה פנויה מזריעה ומבתים ומאילנות לנוי העיר: להיות לה לאויר), ואלפים אמה (לא הוזכרו לתתן ללוים ולא נאמרו אלא) תחום השבת (ליציאת תחום שבת).

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אלף אמה מגרש ואלפים אמה (סביב נתנו ללוים: מהם הניחו אלף סביב העיר למגרש, והשאר) שדות וכרמים.]:

במאי קא מיפלגי (ר"ע ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי)?

מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר דרבנן.

 

ת"ר בו ביום דרש רבי עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה? כגדול המקרא את הלל (מקרהו לציבור להוציאן ידי חובתן) והן עונין אחריו ראשי פרקים ('הללויה' שהוא ראש הפרשה על כל דבר שהוא אומר - עונין אחריו 'הללויה', דתנן במסכת סוכה (לח,א): מי שהיה עבד או אשה או קטן - מקרין אותו, הוא עונה אחריהן מה שהם אומרים; ואם היה גדול מקרא אותו - עונה אחריו 'הללויה') משה אמר (שמות טו,א) [אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר: אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים.] "אשירה לה'" והן אומרים "אשירה לה'", משה אמר "כי גאה גאה" והן אומרים "אשירה לה'"!

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כקטן המקרא את הלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר: משה אמר "אשירה לה'" והן אומרים "אשירה לה'"; משה אמר "כי גאה גאה" והן אומרים "כי גאה גאה".

רבי נחמיה אומר: כסופר (מלמד תינוקות והוא תדיר בבית הכנסת) הפורס על שמע בבית הכנסת (לעשרה הנועדים. 'פורס' - לשון 'פרוס החג '- לפני החג (שקלים דף ה): מתחיל בברכות שלפני קריאת שמע והן עונין אחריו וקורין כולן יחד; וכך שרתה רוח הקודש על כולם וכוונו יחד את השירה ככתבה) שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו.

במאי קמיפלגי?

רבי עקיבא סבר: 'לאמר' - אמילתא קמייתא (שעונין תמיד "אשירה לה'"), ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי סבר, 'לאמר' - אכל מילתא ומילתא, ורבי נחמיה סבר: 'ויאמרו' (אמשה ובני ישראל קאי, ומשמע:) - דאמור כולהו בהדי הדדי; 'לאמר' - דפתח משה ברישא (הכי קאמר: ויאמרו כולם אחר שנרשו לאמר דהיינו אחר שפתח חכם).

 

תנו רבנן: דרש רבי יוסי הגלילי: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה; וכיצד אמרו שירה? עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו (עולל גדול מיונק כדכתיב (שמואל א טו) 'מעולל ועד יונק' ודרך המקרא לומר כן, כלומר: כלה הכל, מן החשוב עד הגרוע, כמו 'משור ועד שה' (שם)): כיון שראו את השכינה - עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו 'זה אלי ואנוהו', שנאמר (תהלים ח,ג) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז [למען צורריך להשבית אויב ומתנקם.]

היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה?

שנאמר

 

מסכת סוטה ליום ו' באייר: דף כ"א

מסכת סוטה ליום ח' באייר: דף כ"ג

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...