מסכת סוטה ליום ו' באייר: דף כ"א

(סוטה כא,א)

הן תהוי ארכא לשלותיך (ואז תהא אורך זמן לשלומך, שלא יבאו עליך הפורענות; וכן עשה נבוכדנצר: היה מקבץ בכל יום עניי ישראל שהביא בגולה והיו צריכין מזונות ומפרנסם; ואף דניאל כשהשיאו עצה זו - לכך נתכוין שראה את ישראל בגולה מחזרין על הפתחים); וכתיב (דניאל ד,כה) כלא מטא על נבוכדנצר מלכא (כל הפורענות הגיע על נבוכדנצר) וכתיב (דניאל ד,כו) לקצת ירחין תרי עשר [על היכל מלכותא די בבל מהלך הוה] (אלמא תלה לו הזכות י"ב חדש).

לעולם (מתניתין, דקתני שלש שנים) רבי ישמעאל, ואשכח קרא דאמר ותני (שונה בהארכת זמן, כלומר מקרא כתוב שהקב"ה מאריך זמן עד שלש פעמים - הלכך הוו להו שלש שנים), דכתיב (עמוס א,יא) כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום [ועל ארבעה לא אשיבנו: על רדפו בחרב אחיו, ושחת רחמיו, ויטרף לעד אפו, ועברתו שמרה נצח].

ומאי 'אע"פ שאין ראיה לדבר - זכר לדבר'?

דלמא שאני עובדי כוכבים - דלא מפקיד דינא עלייהו (אין ממהרין מן השמים לפקוד עונותם עליהם בעולם הזה, אבל מישראל ממהרין ליפרע בעה"ז ומדקדקין אחריהם).

ויש זכות תולה שלש שנים כו':

זכות דמאי (מגינה כל כך)? אילימא 'זכות דתורה' (שהיתה עוסקת בתורה) - הא אינה מצווה ועושה היא (דכתיב 'ולמדתם אותם את בניכם' (דברים יא) - ולא את בנותיכם; וכיון דאינה מצווה - אין שכרה גדול כמצווה ועושה)!? אלא 'זכות דמצוה' - זכות דמצוה מי מגנא כולי האי? והתניא: את זו דרש רבי מנחם בר יוסי (משלי ו,כג) כי נר מצוה ותורה אור [ודרך חיים תוכחות מוסר] - תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור: את המצוה בנר - לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור - לומר לך: מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם; ואומר (משלי ו,כב) בהתהלכך תנחה אותך וגו' [בשכבך תשמר עליך; והקיצות - היא תשיחך.] 'בהתהלכך תנחה אותך' - זה העוה"ז; 'בשכבך תשמור עליך' - זו מיתה; 'והקיצות היא תשיחך' (תליץ בעדך את זכותך) - לעתיד לבא; משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים (גומות) ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטין, ואינו יודע באיזה דרך מהלך; נזדמנה לו אבוקה של אור (כך זכה לקיים מצוה ניצל ממקצת פורעניות) - ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין (שדרכן לילך בלילה; פן יפגעו בו, דכתיב 'תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער' (תהלים קד)) ואינו יודע באיזה דרך מהלך; כיון שעלה עמוד השחר (ואף כאן זכה לתורה) - ניצל מחיה רעה ומן הליסטין (ניצל מן החטא ומן היסורין) ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך (שמא יכפנו יצרו ליבטל וישיב עליו יצה"ר ופורענות); הגיע לפרשת דרכים (ושם הכיר את דרכו - ואף כאן הגיע ליום המיתה ולא פירש מן התורה עד יום מותו) ניצל מכולם (והכי מפרש לה לקמיה).

דבר אחר: עבירה מכבה (שכר) מצוה ואין עבירה מכבה (שכר מי שעסק) תורה (קודם לכן - אלמא מצוה לא מגנא כולי האי) שנאמר (שיר השירים ח,ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה [ונהרות לא ישטפוה; אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו] ('לכבות את האהבה' - זו תורה דכתיב (שיר ב) הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה' יין - סוד).

א"ר יוסף: (לעולם מגינה על היסורין הרבה, ומאי 'אינה מגינה' דקאמר ת"ק? מן החטא, שלא יתקפנו יצה"ר קאמר) מצוה בעידנא דעסיק בה (והיינו לפי שעה דאמר מגנא מן היסורין ומצלא מיצה"ר - שלא יכשילנו לחטא) - מגנא ומצלא; בעידנא דלא עסיק בה (משנגמר המצוה ואינו עסוק בה מן הפורענות אצולי לא מצלא) - אגוני מגנא (מן הפורענות), אצולי לא מצלא (ודקתני בברייתא 'עבירה מכבה מצוה' - לאו מלהגין מן היסורין קאמר, אלא מליטול שכר לעתיד); תורה - בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה - מגנא ומצלא.

מתקיף לה רבא: אלא מעתה דואג ואחיתופל - מי לא עסקי בתורה - אמאי לא הגינה עלייהו (מיצר הרע, שהחטיאם ועשאם רשעים גמורים; כלומר: אמאי לא תצילהו מן העבירות)?

אלא אמר רבא: תורה - בעידנא דעסיק בה - מגנא ומצלא; בעידנא דלא עסיק בה - אגוני מגנא, אצולי לא מצלא; מצוה - בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה - אגוני מגנא, אצולי לא מצלא.

רבינא אמר: לעולם זכות תורה (ולא שעוסקת בתורה אלא שטורחת בבנה ובבעלה שיעסקו), ודקאמרת 'אינה מצווה ועושה' - נהי דפקודי לא מפקדא, באגרא דמקרין ומתניין בנייהו (שטורחות על בניהן להביאן לבית הספר לקרוא מקרא ולשנות משנה) ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא (וממתינות לבעליהן שיוצאין לעיר אחרת ללמוד תורה) - מי לא פלגאן בהדייהו [וכי אין להם חלק בשכר]?

מאי 'פרשת דרכים' (מהו מדמה להגיע לפרשת דרכים? דהא 'אבוקה' - היינו מצוה; 'עמוד השחר' - היינו תורה; אלא 'פרשת דרכים' מאי היא)?

א"ר חסדא: זה ת"ח ויום מיתה (והוא תלמיד חכם ביום מותו, וידע שלא פירש לפרוק מעליו עול תורה).

רב נחמן בר יצחק אמר: זה ת"ח ויראת חטא (זכה ליראת חטא אחר שזכה לתורה - ניצל מכולן, שהתורה מלמדתו דברי מצוה, ודברי איסור, וממה שהוא צריך לפרוש; ויראת חטא מונעו מלרדוף אחרי יצרו).

מר זוטרא אמר: זה ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא (והכי קאמר: עלה עמוד השחר - ניצול מן החיה כו': זכה לתורה ניצול מיצה"ר ומן החטא, ועדיין אינו יודע באיזו דרך מהלך: אם יזכה שיסייעוהו מן השמים להתקבל דבריו בין חביריו להורות כהלכה וכמשפט; 'הגיע לפרשת דרכים' כלומר: זכה לכך - ניצול מכולם).

דבר אחר: עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה.

א"ר יוסף: דרשיה רבי מנחם בר יוסי להאי קרא כי סיני, ואילמלא דרשוה דואג ואחיתופל הכי - לא רדפו בתר דוד, דכתיב (תהלים עא,יא) לאמר אלהים עזבו וגו' [רדפו ותפשוהו כי אין מציל] (כך היו אומרים עליו: אלהים ע?ז?בו?, שבא על אשת איש, ואין אנו נענשין עליו; 'רדפו ותפסוהו כי אין מציל' - אין לו זכות שיצילנו, שהעבירה כבתה זכיותיו).

מאי דרוש? (דברים כג,טו) [כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך; והיה מחניך קדוש] ולא יראה בך ערות דבר (לא יראה בך עבירה) וגו' [ושב מאחריך] (ואם יראה - ושב מאחריך); והן אינן יודעין שעבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה.

[- וכי דואג ואחיתופל לא ידעו שחיילי דוד נתנו גט לנשותיהם?]

מאי (שיר השירים ח,ז) [מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה] בוז יבוזו לו'?

אמר עולא: לא כשמעון אחי עזריה (תנא הוא במשנה קמייתא דזבחים, ולמד תורה על ידי אחיו שהיה עוסק בפרקמטיא, כדי שיחלוק בזכות למודו של שמעון, לכך הוא נקרא על שם עזריה אחיו), ולא כרבי יוחנן דבי נשיאה (וכן רבי יוחנן למד ע"י הנשיא שהיה מפרנסו) אלא כהלל ושבנא; דכי אתא רב דימי – אמר: הלל ושבנא אחי הוו: הלל עסק בתורה (מתוך עוני רב כדמפרש במסכת יומא (דף לה,ב)), שבנא עבד עיסקא; לסוף א"ל: תא נערוב וליפלוג יצתה בת קול ואמרה (שם) אם יתן איש את כל הון ביתו וגו'.

(סוטה כא,ב)

אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את וכו' רבי אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה - מלמדה תיפלות:

תיפלות סלקא דעתך (וכי תורה תיפלות קרא לה)?

אלא אימא 'כאילו למדה תיפלות' (שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע).

א"ר אבהו: מאי טעמא דרבי אליעזר? דכתיב (משלי ח,יב) אני חכמה - שכנתי ערמה [ודעת מזמות אמצא] : כיון שנכנסה חכמה (תורה) באדם נכנסה עמו ערמומית.

ורבנן - האי אני חכמה מאי עבדי ליה?

מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דא"ר יוסי ברבי חנינא: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן (שפירש מכל עסקים ונעשה עליה עני וחסר כל [ל"א: שמשים עצמו ערום עליה גרסינן:] שמערים שיתקיים תורתו, לקבוץ על יד וללמוד מכל אדם), שנאמר: אני חכמה שכנתי ערמה.

א"ר יוחנן: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר (איוב כח,יב) והחכמה מאין (מן העשוי כאין) תמצא [ואי זה מקום בינה].

רבי יהושע אומר רוצה אשה וכו':

מאי קאמר?

הכי קאמר: רוצה אשה בקב ותיפלות עמו מתשעת קבין ופרישות (חפיצה ליזון במזונות מועטין ויהא תיפלותה מצוי לה בתשמיש מתשעה קבין ופרישות: לפרוש מן התיפלות, לפיכך אין טוב שתלמוד תורה).

הוא היה אומר חסיד שוטה כו':

היכי דמי 'חסיד שוטה'?

כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר "לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה".

היכי דמי 'רשע ערום'?

אמר רבי יוחנן: זה המטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חברו (דמשנקבעו בלב הדיין שערי זכיותיו לדבריו של זה - קשין לסלקן, והרי ערמותו, ורשע הוא שעובר על ,לא תשא שמע שוא, (שמות כג)).

רבי אבהו אומר: זה הנותן דינר לעני להשלים לו מאתים זוז (ומעתה לא יטול לקט ויש לו קרובים שיטלום), דתנן (פאה ח,ח): מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני; היה לו מאתים חסר דינר - אפילו אלף נותנין לו כאחת - הרי זה יטול.

רבי אסי אמר רבי יוחנן: זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטין (דתנן (בבא בתרא קלט,ב) 'מי שמת והניח בנים ובנות: בזמן שהנכסים מרובין הבנים ירשו והבנות יזונו; נכסים מועטין - הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים), דאמר רבי אסי א"ר יוחנן: יתומים שקדמו (קודם שבאו הבנות לב"ד והעמידום ב"ד לנכסים בחזקת בנות) ומכרו בנכסים מועטין - מה שמכרו מכרו.

אביי אמר: זה המשיא עצה למכור בנכסים, כרבן שמעון בן גמליאל, דתניא: 'נכסי לך ואחריך לפלוני, וירד הראשון ומכר ואכל - השני מוציא מיד הלקוחות - דברי רבי; רשב"ג אומר: אין לשני אלא מה ששייר ראשון.

רב יוסף בר חמא אמר רב ששת: זה המכריע אחרים באורחותיו ('ראו ועשו כמוני ולכו בדרכי' - לא נתכוון זה אלא להראות עצמו כחסיד בעיני הבריות, ואין תוכו כברו, אלא שלא ידקדקו אחריו לבדוק בתועבותיו).

רבי זריקא אמר רב הונא: זה המיקל לעצמו ומחמיר לאחרים.

עולא אמר: זה