ב"ה ימות המשיח!
כ"ז סיון התשפ"ד (03.07.2024) פרשת קורח

מסכת סוטה ליום י"ד באייר: דף כ"ט

מנהג ישראל ללמוד בכל יום מימי הספירה, דף מתוך מסכת סוטה (המכילה 49 דפים). לתועלת הגולשים מוגש הדף היומי ליום י"ד באייר, דף כ"ט. בשילוב הסברים ופירוש רשי (בתוך סוגריים) לצד מקורות הפסוקים

אתר הגאולה
0
ה' אייר התשע"ז, 01.05.2017, 18:41

עדכונים שוטפים בערוץ הגאולה בטלגרם

(סוטה כט,א)

שהרי עשה בה (בסוטה) ספק זונה (כודאי) כזונה (לאוסרה על בעלה - הלכך לגבי כהונה נמי אסירא דכתיב 'זונה לא יקחו', וזו בחזקת זונה היא) - (אי הכי) תרומה נמי לא תיבעי קרא (ונילף מההוא טעמא גופיה): שהרי עשה (הכתוב) בה (בסוטה) ספק זונה כזונה (ובתרומה הא ידעינן דזונה אסורה, דכתיב (ויקרא כב) 'כי תהיה לאיש זר' - כי תבעל לזר אצלה 'היא בתרומת הקדשים לא תאכל', ואין לך פסול גדול מזה כשהיא אשת איש ונבעלה לאחר)? (ולרבי עקיבא מהאי קרא נפקא לן ביבמות (סח,א) כל הפסולים דפסלי; והנך נמי, דלא תפסי בהו קידושין - דכיון דלרבי עקיבא אין קידושין תופסין בשום פסול - לא משמע ליה 'כי תהיה' לשון הויה, אלא [המשמעות היא לשיטתו] כי תבעל.)

אלא לרבי עקיבא - ארבעה קראי כתיבי (יתירי: שני 'נטמאה' וחד 'ונטמאה', ורבי עקיבא דריש וו"י - הרי ארבעה): חד לבעל וחד לבועל וחד לכהונה וחד לתרומה, ורבי ישמעאל תלתא קראי כתיבי: חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה, וכהונה אתיא בקל וחומר (ולא דריש וו"י).

ורבי ישמעאל (כיון דלא דריש וו"י) ממאי דאיצטריך קרא לתרומה (ממאי דקרא לתרומה מדריש), וכהונה אתיא בקל וחומר (ואתו כולהו [כל המשך הדרשה של רבי ישמעאל])? דילמא כי אצטריך (קרא) לכהונה (אתא), ותרומה שריא (דילמא דכיון דלא כתיב תרומה בהדיא אנא אמינא תרומה לא אתרבאי לאיסורא אלא כהונה הוא דאתרבאי דחמירא מיניה ותרומה שריא)?

אמר לך: מסתברא (דקרא - תרומה רבי,) דומיא (דתרין 'נטמאה' דרבי בהן) דבעל ובועל: מה בעל ובועל מחיים (דמחיים דבעל קמיתסרא להו כגון אם יגרשנה אסורה לבועל) - אף תרומה נמי מחיים (הילכך מקרא שלישי נמי: למידי דמיתסר ביה מחיים לבעל אתי, והיינו תרומה), לאפוקי כהונה דלאחר מיתה (ולמעוטי כהונה: שאין פסוק זה בא לאוסרה אלא לאחר מיתה, דמחיים - הא אסירא וקיימא, דהא מגרש לה, והויא לה גרושה, ואסורה לכהונה).

ורבי עקיבא (דמצריך קרא לכהונה) - דומיא דבעל ובועל לית ליה (ואי לא כתיב קרא יתירא לא הוה מרבינן אלא כהונה דחמירא דכל חד וחד קרא באנפי נפשיה הוא ולא אמרינן הא לא מרבי אלא דומיא דהנך); ואי נמי אית ליה 'מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא' (ומיתוקם קרא לתרומה אפילו הכי אתא וי"ו יתירא לכהונה ואע"ג דאיכא למילפה בקל וחומר טרח וכתב לה קרא).

אמר רב גידל אמר רב: דבר שיש בו דעת לישאל ואין בו דעת לישאל - מהאי קרא נפקא (ויקרא ז,יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל [באש ישרף; והבשר - כל טהור יאכל בשר] - ודאי טמא הוא דלא יאכל, הא ספק טמא וספק טהור יאכל; אימא סיפא (שם) 'והבשר כל טהור יאכל בשר' - ודאי טהור - הוא דיאכל בשר, הא ספק טמא וספק טהור - לא יאכל!? אלא לאו שמע מינה: כאן ('וכל טהור יאכל בשר', דאיירי בטומאת הגוף) שיש בו [באיש הטהור] דעת לישאל (בההוא קאמר לך ספיקו טמא), כאן ('הבשר אשר יגע') (דדבר) שאין בו דעת לישאל (הוא, דבשר הוי נוגע - הילכך ספקו טהור)!

ואיצטריך דרב גידל אמר רב, ואיצטריך למיגמר מסוטה: דאי מדרב - הוה אמינא בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים - איצטריך למיגמר מסוטה; ואי מסוטה - הוה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע (במטמא ונטמא, כי סוטה: דיש בה דעת ויש דעת בבועל המטמאה) צריכא (קמשמע לן דרב גידל דנפקא מ'כל טהור': הא ספק לא יאכל, כיון דיש בו דעת בזה שנטמא, אבל במטמא - לא בעינן דעת).

בו ביום דרש רבי עקיבא (ויקרא יא) וכל כלי חרש כו' [אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא אינו אומר טמא אלא יטמא לטמא אחרים למד על ככר שני שמטמא את השלישי א"ר יהושע מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהיית אומר עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי שאין לו מקרא מן התורה שהוא טמא והלא ר' עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא שנאמר כל אשר בתוכו יטמא: בו ביום דרש ר' עקיבא (במדבר לה) ומדותם]:

ומאחר דאין לו (מקרא מן התורה) למה (הוא) טמא (בתרומה לרבי יוחנן פריך, דקאמר עתיד דור אחר לטהרו אבל הוא היה מטמאו)?

אמר רב יהודה אמר רב: מן התורה אין לו, מדין קל וחומר יש לו ומה טבול יום (שלא העריב שמשו) שמותר בחולין (כדאמרינן ביבמות בהערל (עד,ב): תלתא קראי כתיבי; טבל ועלה - אוכל בחולין ובמעשר; העריב שמשו - אוכל בתרומה; הביא כפרתו בטומאה שהיא בת קרבן - מותר בקדשים) - פוסל בתרומה, ככר שני - שפסול בחולין (דכתיב (ויקרא יא) 'כל אשר בתוכו יטמא': חולין ותרומה וקדשים במשמע) אינו דין שיעשה שלישי בתרומה (דין הוא שיעשה שלישי בתרומה)!?

(ו'דיו [לבא מן הדין להית כנדון] - ליכא למימר, דאם כן בטל ליה קל וחומר: דהא שני בתרומה מקרא משתמע כי חולין, וקיימא לן (בבא קמא כה,א) דהיכא דמיפרך קל וחומר - לא אמרינן דיו.)

איכא למיפרך: מה לטבול יום שכן אב הטומאה (כגון טמא מת או זב או מצורע שהן בטומאתן אבות)!

תיתי

(סוטה כט,ב)

מטבול יום דשרץ [שיעשה שלישי בתרומה]!

[ואם תרצה לומר שאין ללמוד מטבול יום דשרץ משום] מה לטבול יום דשרץ (אדם שנגע בשרץ - ראשון לטומאה היה, ולא אב הטומאה, וכי טבל - הותר לחולין ואסור לתרומה, ואפילו לנגיעה, דכתיב נמי הערב שמש בכלים: 'במים יובא וטמא עד הערב וטהר' (ויקרא יא), והא לנגיעה הוא: להשתמש בו תרומה, ואשמעינן דכלי טבול יום פסל ליה) [ולכן יש ללמוד שיעשה שלישי בתרומה -]

[ואם תרצה לומר שאין ללמוד מטבול יום דשרץ משום] שכן (יש) במינו אב הטומאה (אם היה נוגע כלי זה או אדם זה במת - נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים [ולכן הוא חמור] - תאמר באוכל [הקל] - שאינו נעשה אב הטומאה אפילו ע"י מת, דכתיב (במדבר יט) 'וכל אשר יגע בו הטמא יטמא', ומהכא נפקא לן: טמא מת דמטמא אדם וכלים, ועל כרחיך בטמא מת שיש לו טהרה במקוה כתיב, דהא כתיב לעיל מיניה 'והזה הטהור על הטמא ורחץ במים': דבר שיש לו טהרה נעשה אב הטומאה במגע טמא מת על ידי מגע המת, יצאו אוכלים ומשקין וכלי חרש שאין לו טהרה) -

[נטען שאף על פי כן יהא עושה שלישי, שהרי] כלי חרש יוכיח (שאין במינו אב הטומאה, ומטמא את התרומה כשהוא ראשון, וכל שכן שפוסלה - אף אתה אל תתמה על ככר שני שאע"פ שאין במינו אב הטומאה יפסול, דטעמא לאו באב הטומאה תלי)!

[ואם תרצה לומר שאין ללמוד מטבול יום דשרץ משום] מה לכלי חרש שכן מטמא מאוירו - טבול יום יוכיח (שאין כלי שטף הראוי לטבילה מטמא מאוירו, ופסיל תרומה), וחוזר הדין: לא ראי זה (טבול יום) כראי זה (כלי חרש, לומר שטעם פסול התרומה תלוי משום שמטמא מאוירו, דהא טבול יום אינו מטמא מאוירו ופסיל), ולא ראי זה ([החומרה של] כלי חרש: להיות אב הטומאה במינו) כראי זה (טבול יום, דליכא למימר טעמא דטבול יום דפסיל בתרומה משום דמין אב הטומאה הוא, דהא ליתא להא חומרא בכלי חרש ופסיל); הצד השוה שבהן (הצד השוה שבהן: צריך אתה למצוא חומר שוה בשניהם לתלות בו טעם פסול תרומה; ומהו צד השוה שבהן? שמטמאין:) שמותרין בחולין ופוסלין בתרומה (טבול יום איקרי טמא, דכתיב (ויקרא כב) 'ובא השמש וטהר', מכלל דעד השתא טמא! וכלי חרש כתיב (שם יא) 'תנור וכירים יותץ טמאים הם', ופוסלין בתרומה) - כל שכן ככר שני שפוסל בחולין (דפסיל טפי מטבול יום שהוא טמא ואסור בחולין) - דפוסל בתרומה.

(ובכל הספרים כתיב 'הצד השוה שבהן שמותר בחולין ופוסל בתרומה', ולהך לישנא אין אדם יכול לפרש: איזהו כלי חרש שמותר בחולין ופסולין בתרומה? ובדוחק גדול יש לפרש כלי חרש המוקף צמיד פתיל שמציל על חולין שבתוכו ואין מציל על התרומה שבתוכו.

והרבה גמגומין ותשובות וביטול שיטת הגמרא יש בדבר: חדא, דלא אשכחן דאינו מציל בתרומה, דבחגיגה (כה,א) אמר: אין חטאת ניצלת בצמיד פתיל, אבל תרומה לא תנן בה; ועוד: אין זה פוסל בתרומה, דהא לא פסיל מידי אלא אינו מגין, ומאיליה היא נטמאת מאהל המת! ועוד: כל הצד השוה שבגמרא שבא ללמוד חומר צריך שיהא חמור - וזה קל: דקאמר הצד השוה שבהן שמותרין בחולין, ואין זו שיטה בכל הגמרא.

וללשון שפירשתי אל תשיבני מה שאומר כלי חרש יוכיח - שהיה לו להביא הוכחה בדבר הדומה לטבול יום, שאע"פ שטהור לחולין - פסול לתרומה, שאין זו תשובה: דאין צריך הוכחה אלא לסתור תשובתו: שתולה טעם החומרא דפסול תרומה מפני שהוא אב הטומאה, וקא מהדר ליה 'כלי חרש יוכיח' - שאין בו חומר זה ופוסל; וכן שיטת רוב הדינין, כי ההוא דכל הבשר (חולין קטו,ב): מנין לבשר בחלב שאסור בהנאה? קל וחומר: ומה ערלה, שלא נעבדה בה עבירה, אסורה בהנאה - בשר בחלב, שנעבדה בו עבירה בבישולו - אינו דין שאסור בהנאה! מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר - חמץ בפסח יוכיח; מה לחמץ שבו כרת - כלאי הכרם יוכיח; והא כלאי הכרם נעבדה בו עבירה בזריעתם, וחמץ בפסח נמי עבר בבל יראה, ולא דמו לערלה בקולא דידה - וקא הויא הוכחה.)

ודור אחר פריך: מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור (טבול יום יש במינו אב הטומאה כלי חרש מטמא מאוירו);

ורבן יוחנן בן זכאי - צד חמור לא פריך (לא חשיב ליה פירכא הואיל ואין חומר שבשניהם שוה).

תניא: אמר רבי יוסי: מנין לרביעי בקודש שפסול (ולא אמרינן טהור הוא כבתרומה) ?

ודין הוא: מה מחוסר כיפורים (בטומאות הצריכות קרבן כגון זב וזבה ויולדת ומצורע) שמותר בתרומה, פסול בקודש (ביבמות ילפינן לה בפרק הערל (עד,ב)) - שלישי שפסול בתרומה (כדילפינן לעיל מטבול יום) אינו דין הוא שיעשה רביעי בקודש!

(ולא תימא 'דיו לבא מן הדין להיות כנדון', ונימא הכי: שליש,י שפסול בתרומה - דיו הוא שיהא פסול לקודש, דאם כן בטיל ליה הא קל וחומר: דשלישי בקודש לא איצטריך, דלא מיבעיא: דכי היכי דבתרומה אייתיניה בקל וחומר מטבול יום - הכי נמי אתי קודש בההוא קל וחומר! אלא) ולמדנו שלישי לקודש מן התורה (אפילו מן התורה למדנוהו והיינו דקאמר 'למדנו שלישי לקודש מן התורה': הילכך אי אמרינן דיו איפרך ליה ק"ו כו'), ורביעי מקל וחומר:

שלישי לקודש מן התורה מנלן? דכתיב (ויקרא ז,יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל [באש ישרף; והבשר - כל טהור יאכל בשר] - מי לא עסקינן (מי לא מצינן למישמע מינה דאפילו) דנגע בשני , ואמר רחמנא: לא יאכל (דהא 'בכל טמא' כתיב, ושני איקרי 'טמא', דכתיב 'כל אשר בתוכו יטמא', והאי - בבשר שלמים כתיב, דקדש נינהו)! רביעי מקל וחומר, כדאמרן!?

אמר רבי יוחנן: טעם בריבי (טעמו של רבי יוסי שהוא חכם וגדול הדור) איני יודע מה הוא (שלמד רביעי בקודש) שהרי (מקל וחומר זה) תשובתו בצדו: אוכל הבא מחמת טבול יום (שנגע בטבול יום והוא של קדש או של תרומה) יוכיח, שפסול בתרומה (מן התורה כדפרישית לעיל דבכלים נמי כתיב הערב שמש לגבי תרומה ואינו אלא לנגיעה) ואינו עושה רביעי בקודש (לרבנן דפליגי עליה דאבא שאול, ואמרו: טבול יום פוסל בקודש ואינו מטמא לפסול את מי שיחזור ויגע בו;

וקא סלקא דעתא דרבי יוסי - כרבנן סבירא ליה [בברייתא להלן], הילכך תשובתו בצדו: דא"כ הכי נמי נדרש להאי ק"ו שיפסול אוכל הבא מחמת טבול יום את הקודש: ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה פסול בקודש - אוכל הנוגע בטבול יום שפסול בתרומה דין הוא שיעשה רביעי בקודש!)

דתניא: אבא שאול אומר: טבול יום תחילה לקודש (מעלה עשו בקודש להיות טבול יום אצלו כראשון לטומאה) לטמא שנים (זה מזה: שאוכל שנוגע בטבול יום - נעשה שני, ועושה את חבירו שלישי, ושניהם קרויין 'טמאין' שמקלקלין את אחרים) ולפסול אחד (והשלישי פוסל את הרביעי להיות הוא עצמו פסול אבל לא יפסול את אחרים במגעו); רבי מאיר אומר: מטמא אחד ופוסל אחד (הרי הוא כשאר שני שפוסל את התרומה, והנוגע בו פוסל את הקודש - כך טבול יום הפוסל את התרומה - הנוגע בו טמא לקודש ולפסול עוד אחד); וחכמים אומרים: כשם שפוסל אוכלי תרומה ומשקי תרומה - כך פוסל אוכלי קודש ומשקי קודש (ואין הנוגע בטבול יום פוסל את הקודש אלא הוא עצמו פסול).

מתקיף לה רב פפא: ממאי דרבי יוסי - כרבנן סבירא ליה (דתהוי תשובה בצדו)? דילמא כאבא שאול ס"ל, דאמר 'לטמא שנים ולפסול אחד'?

(והוא הדין דהוה מצי רב פפא למימר דילמא כרבי מאיר סבירא ליה, ואין כאן עוד תשובה דהא עביד רביעי; אלא רבותא נקט, כלומר: מאן לימא לן דלא מחמיר כאבא שאול? דילמא כוותיה סבירא ליה: דאוכל הבא מחמת טבול יום - אם של קודש הוא - מטמא אחד ופוסל אחד, דההוא דנגע ביה - פסיל ליה דאורייתא, ואפילו הוי קמא תרומה - פסול לקודש מקל וחומר ממחוסר כפורים, כדדריש רבי יוסי לעיל, ודריש ליה נמי הכא: 'ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה פסול לקודש - אוכל תרומה הבא מחמת טבול יום שפסול בתרומה אינו דין הוא שיעשה רביעי בקדש', דהיכא דהוה ליה דקודש עבוד רבנן מעלה שיטמא אחד ויפסול אחד)

אי (דאי) סלקא דעתך כאבא שאול ס"ל (מקל וחומר דמחוסר כפורים פסיל לקמא, וממעלה דרבנן מטמא [ואינו רק פסול אלא מטמא אחרים] ליה - כיון דמדאורייתא פסיל ליה לההוא דנגע ביה) - לייתיה לרביעי בקודש מאוכל שבא מחמת טבול יום: ומה אוכל הבא מחמת טבול יום - דטבול יום גופיה מותר בחולין ([אוכל] שבא מכחו שרי בחולין -), אמרת עושה רביעי בקודש (כלומר: פוסל את הקודש מקל וחומר ממחוסר כפורים) - אוכל