מסכת סוטה ליום י"ג באייר: דף כ"ח

דאי אית ביה עון (שבא עליה לאחר שנסתרה) בדקי ליה מיא - כי אית ביה עון בדידיה מי בדקי לה מיא לדידה? והא תניא (במדבר ה,לא) 'ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה' - בזמן שהאיש מנוקה מעון (שלא בא עליה משנאסרה עליו) - ('האשה ההיא תשא עונה') המים בודקין את אשתו (שיבדקוה המים), אין האיש מנוקה מעון - אין המים בודקין את אשתו; ואלא לבועל - ליתני (כך בודקין את הבועל בהדיא) כדקתני סיפא (בהדיא:) כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל (ולא תנא 'כך אסורה לו')!? לעולם לבועל; ורישא - איידי דתנא 'אותה' תני 'אותו', סיפא איידי דתנא 'בעל' תנא 'בועל'.

[כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו] שנאמר ובאו ובאו:

איבעיא להו: 'באו ובאו' (מרבויא דוי"ו) קאמר או 'ובאו ובאו' (הכפולים בפרשה דריש) [פסוק כב ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך; ואמרה האשה אמן אמן. ועוד פסוק כד והשקה את האשה את מי המרים המאררים; ובאו בה המים המאררים למרים] קאמר?

ת"ש: כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, שנאמר 'נטמאה ונטמאה' (ש"מ רבי עקיבא וו"י דריש);

ועדיין (בהא גופא מיבעיא לי) תיבעי: 'נטמאה נטמאה' ('נטמאה ונטמאה' דריש מרבויא וו"י) קאמר, או (חד) 'נטמאה' (וחד) 'ונטמאה' קאמר?

ת"ש מדקתני סיפא: רבי אומר שני פעמים האמורין בפרשה ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל - מכלל דרבי עקיבא ווי קדריש! הלכך לרבי עקיבא שיתא קראי כתיבי (שלשה 'ובאו' כתובים שם: 'ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן' [פסוק כב] להודיע לנו דבטן והדר ירך שלא להוציא לעז, כדאמרינן בפרק קמא (לעיל ט,ב), וחד [פסוק כד] 'והשקה את האשה את מי המרים המאררים ובאו בה המים וגו' – לצואה: שהקב"ה גוזר שיבואו בה המים למרים; וחד לעשייה: [פסוק כז] 'והשקה את המים והיתה אם נטמאה וגו' – לעשייה: כאן הודיע הכתוב את ישראל דמבטיח להן שיבדקוה המים; ובכולם כתיב וו"י יתירי - הרי שית):

1. חד לצואה דידה (דאשה ידיעה וצוואה ועשייה כדפרישית) 2. וחד לצואה דידיה (דבועל) 3. חד לעשייה דידה 4. וחד לעשייה דידיה 5. חד לידיעה דידה 6. וחד לידיעה דידיה.

ורבי (דלא דריש וו"י תלתא קראי הוא דכתיבי וכולהו לדידה ידיעה ועשייה וצוואה)?

תלתא קראי כתיבי: חד לצואה, וחד לעשייה, וחד לידיעה.

ורבי – 'כשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו' - מנא ליה? נפקא ליה מדתניא: (במדבר ה,כב) [ובאו המים המאררים האלה במעיך] לצבות בטן ולנפיל ירך [ואמרה האשה אמן אמן] - בטנו ויריכו של בועל;

אתה אומר בטנו ויריכו של בועל - או אינו אלא בטנה ויריכה של נבעלת?

כשהוא אומר [פסוק כז: והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה, ובאו בה המים המאררים למרים] 'וצבתה בטנה ונפלה יריכה' [והיתה האשה לאלה בקרב עמה] - הרי בטנה ויריכה של נבעלת אמור, ומה אני מקיים 'לצבות בטן ולנפיל ירך' - בטנו ויריכו של בועל.

ואידך?

ההוא - דמודע לה כהן דבטן ברישא, והדר ירך: שלא להוציא לעז על המים המרים (משום דהוא אמר לה בקללה ברישא 'את יריכך נופלת וגו' - וסוף המים לבדוק כדרך כניסתן, דכתיב 'וצבתה בטנה' והדר 'ונפלה יריכה' - לכך הוצרך להודיע: תחילה שהמים - כדרך כניסתן - יבדקוה).

ואידך?

א"כ לכתוב קרא 'בטנה ויריכה' מאי 'בטן וירך' - ש"מ לבועל.

ואימא כולי להכי הוא דאתא (לבועל; להודיע דבטן לקה ברישא - מנלן)?

אם כן לכתוב 'בטנו ויריכו' מאי 'בטן וירך' (סתם) - ש"מ תרתי (סתם הכא והכא דריש ליה).

א"ר יהושע כך היה דורש זכריה כו':

ת"ר: שלש פעמים (וקינא את אשתו והיא נטמאה [פסוק יד], והיתה אם נטמאה [פסוק כז], תחת אישה ונטמאה (פסוק כט) ) האמורין בפרשה: 'אם נטמאה', 'נטמאה' 'ונטמאה' למה?

אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה (שאפילו היא בת כהן ובעלה כהן - נפסלה מן התרומה) - דברי רבי עקיבא.

אמר רבי ישמעאל: (אינו צריך להביא מן המקרא לפוסלה מן הכהונה מלינשא לכהן) קל וחומר (דמקל וחומר אתי): ומה גרושה (בת כהן שנתגרשה מישראל וזרע אין לה), שמותרת לתרומה (שמותרת בתרומה כדכתיב מלחם אביה תאכל (ויקרא כב)), אסורה לכהונה – זו, שאסורה בתרומה (מרבויא ד'נטמאה', כדקאמרת) - אינו דין שאסורה לכהונה! (ולקמן פריך: והא לא איירי רבי עקיבא בפסול כהונה כלל, דלא אצרכה קרא - ומאי קאמר ליה רבי ישמעאל).

([להלן]: 'מה ת"ל והיא נטמאה כו' גרסינן, ולא גרס 'אם כן', דמילתא באנפי נפשה היא: 'ולא נטמאה' יתירא קמיבעיא ליה, דהא - דרשינן ולאו רבי ישמעאל לחודיה קאמר לה, אלא סתמא היא, וקראי דעניינא קדריש ואזיל)

מה ת"ל [פסוק יד] '[ועבר עליו רוח קנאה] (וקנא את אשתו) והיא נטמאה (דמשמע דודאי נטמאה), (ומה תלמוד לומר 'או עבר עליו) [רוח קנאה וקנא את אשתו] והיא לא נטמאה' - אם נטמאה (אי פשיטא ליה דנטמאה) למה שותה? אם לא נטמאה (ואי פשיטא דלא נטמאה) למה משקה? - מגיד לך הכתוב שהספק אסורה (והכי קאמר קרא: אשה זו - שמא נטמאה ושמא לא נטמאה, וקאמר לך דישקנה, לברר הספיקא, ואי לא משקה לה - אסורה); מכאן אתה דן (למד ק"ו) לשרץ (ספק נגע בטהרות ספק לא נגע, דמחזקינן לה בטומאה מספק): ומה סוטה, שלא עשה בה שוגג כמזיד (דכתיב 'והיא לא נתפשה' אסורה - הא נתפשה מותרת, והוא הדין לשוגג אשתו ואשת איש עמו בבית, ונתכוון לאשתו ונזדמנה לו זו - ואף היא שגגה, כסבורה שהוא בעלה) ואונס כרצון, עשה בה ספק כודאי – שרץ, שעשה בו שוגג כמזיד, ואונס כרצון - אינו דין שיעשה בו ספק

(סוטה כח,ב)

כודאי!; וממקום שבאת (הואיל ולא למדת דמטמינן מספק אלא מסוטה - חזור ודון): מה סוטה: רשות היחיד (הא דטמאה מספק ברה"י - הוא מקום הראוי ליסתר) - אף שרץ ([כל] טומאה): רשות היחיד (ברשות היחיד ספיקו טמא, אבל ברה"ר טהור); ומה סוטה: דבר שיש בו דעת לישאל (אם נטמאת אם לאו) - אף שרץ (אף [כל] ספק טומאה): דבר שיש בו (בנוגע זה) דעת לישאל (אם נגע אם לאו, והוא אומר 'איני יודע' כגון אדם או טהרות שהיה אדם עסוק בהם בשעה שנולד הספק); ומכאן אמרו 'דבר שיש בו דעת לישאל ברשות היחיד - ספיקו טמא; ברה"ר - ספיקו טהור, ושאין בו דעת לישאל בין ברה"י בין ברה"ר - ספיקו טהור.

(ופרכינן:) ורבי ישמעאל: א"ר עקיבא 'תרומה' ('ואחד לתרומה') ומהדר ליה איהו 'כהונה' (אאינו צריך מקרא להביא ב'כהונה')? ותו (מבעיא לן): לרבי עקיבא – (דלא איירי בכהונה) 'כהונה' מנא ליה (דאסורה לכהונה אם מת זה? והא ליכא למימר דשריא, דהשתא לתרומה אסר לה - לכהונה מבעיא? ומק"ו הוא לא יליף, דאם כן היינו רבי ישמעאל)? וכי תימא 'כהונה' לא צריכא קרא (דממילא אסורה),