הקהל את העם: מדד האחדות היהודי, ככה עושים את זה נכון

לאחרונה בארצנו הקטנטונת דומה כי מערכות הבחירות הופכות יותר ויותר לבלתי נגמרות, ובמידה מסוימת כבר חוזרות על עצמן ומתחילות לשעמם אותנו. הסחרור הפוליטי בו שרוי הפרלמנט הישראלי מזה כמה שנים, מאיים על יציבותה של ההנהגה הישראלית, והשסע בעם רק מתרחב ומעמיק עם כל מערכת בחירות חוזרת שכזו.

שורשי העמקת השסע הללו בהם אנו נתקלים מדי בחירות, נעוצים בצורך פשוט של אנשים מסויימים, שהופך למלכודת ללא מוצא לאחרים, והם הפוליטיקאים המתמודדים, שעבורם זהו מתכון עתיק יומין, בעל נוסחה פשוטה ביותר: הכה ביריב בעוצמה, ועורר את המצביעים המנומנמים. 

כשהתכתשות פומבית ניטשת בין שני אישים מפורסמים - וקל וחומר כאלו הנוטלים חלק בהנהגת המדינה, ומחליטים בהבל פיהם כיצד יתנהלו חיינו וכיצד יעוצבו הדורות הבאים של שוכני הארץ - סערת הרוחות והנושאים השנויים במחלוקת הצפים ועולים אל מעל פני הקרקע, מציפים גם את תחושת המחנאות והצורך האנושי להשתייכות וזהות, ובאמצעותם דוחקים את מוחו של האדם השליו והתמים אל לב ליבה של הסערה, והוא במהרה מוצא את עצמו מזדהה עם אחד משני הצדדים.

דעת ההמון

אם ניגש למדוד תופעה זו וגרורותיה במספרים, נגלה כי הנתונים אף מדאיגים משחשבנו. בסקר שערך מכון 'צפנת' בשנת תשע"ה (2015 למניינם), מדדו את רמת העיסוק במתח בין הקבוצות השונות בעם היהודי בארץ ישראל. מבין הקבוצות מעוררות המתחים - שומרי המצוות ואלו שעדיין לא, עניים ועשירים או מזרחים ואשכנזים, נמצאו שתי הקבוצות הראשונות ביתר מתיחות - 46% ו-45% בהתאמה, והמתח בין הקבוצה השלישית, נמצא כמעסיק במידה מועטה את החברה הישראלית על פי 44% מהנסקרים.

מנתון אלו ונתונים נוספים במחקר זה נראה, כי ישנו מתח רב וכמעט בלתי ניתן לגישור בין קבוצות רבות ושונות בארצנו, כשנתונים אלו כמובן מדאיגים ביותר, האם לא נועדנו לחיות יחד? 

עוד נתון פסימי לכאורה שעלה מסקר זה, כי 80% מהציבור הישראלי מסכים במידה רבה עם הקביעה האומרת "אנו יודעים לשמור על אחדות בעם רק במצבים של אסונות ומלחמות".

תמונה מעניינת לעומת זאת עולה, מתחקיר שערכה ד"ר דנה בלאנדר עבור כתב העת 'פרלמנט', ממנו עולים נתונים מעניינים לגבי התפתחות רמת המתח בין הקבוצות השונות בישראל מאז קום המדינה ועד היום.

אופטימיות, הנתונים

משקלול נתוני הסקרים בנושא שערכה הד"ר ממשך השנים עולה, כי במשך כמה עשורים ברצף מאז כינון הממשל הנוכחי בארץ, נושא המתח בין שומרי המצוות לאלו שטרם הצטרפו לקבוצה זו, היה בדרך כלל המוביל בפער מבין שלל המתחים בין הקבוצות השונות. עם זאת, במהלך שלושת העשורים האחרונים נראית צניחה עקבית בפופולריותו של מתח זה, כשבשנת תשס"ז (2007 למניינם) הוא כבר ירד למקום השני, ובשנת תשע"ו (2016 למניינם) הוא הוסיף לצנוח למקום השלישי, בהותירו את הבכורה למתח הלאומי ולמתח בין הימין והשמאל.

למותר לציין כי צניחה עקבית זו מבשרת על ההתקרבות והסובלנות ליהדות, שמתעוררת וגוברת בעשורים האחרונים בקרב הציבור הישראלי. זהו אחד מסימני והתחלת ייעודי הגאולה שהרבי שליט"א מלך המשיח הכריז לפני למעלה משלושה עשורים כי היא קרובה יותר מתמיד, ובה יתקיים ייעוד הנביא ישעיהו "כי מלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים".

ובחזרה לנתונים, אז בסקר שנערך על ידי מכון 'פנימה', ופורסם לקראת תשעה במנחם-אב האחרון, עולה כי רבים בציבור הישראלי, חשים מודאגים מהמתחים הציבוריים ומתופעת החרפת הקיטוב בעם הנגרמת בעקבותם. הסקר נערך בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה בישראל ובו השתתפו כ-1,000 אנשים.

נחסוך מהקוראים את תוצאותיהם הקשות של רוב שאלות הסקר העוסקות - מסיבה שלא ברורה נחיצותה, בערב תשעה במנחם-אב בו אנו מצווים להרבות דווקא באהבת חינם - ברמות השנאה הנוכחות אצל הקבוצות השונות בישראל אלו לאלו.

אך שאלה אחת מיני רבות בסקר זה, דווקא כן עוסקת במגמת עלייה חיובית הקשורה למשותף והמחבר בין חלקי העם והיא: עד כמה אתה חש כי הציבור בישראל ערב זה לזה במידה רבה? משקלול כלל המשיבים עולה כי רובו של הציבור בישראל (59%) חש כי אכן אנו ערבים זה לזה, שזהו נתון מעודד לכשעצמו. אך כידוע, יש מי שרואה את חצי הכוס המלאה, ויש מי שרואה את חצי הכוס הריקה וחושב כיצד למלא זאת...

אחדות, שיעור בהיסטוריה

כעת נחזור מאות ואלפי שנים אחורה בזמן, לירושלים של אז. בית המקדש ניצב כדמות אריה בלב עיר הבירה, וממלכת ישראל ניצבת על מכונה. אכן, גם בשנים אלו התחלק העם לשבטים וממלכות. אבל בלב העם פעם בית המקדש, וככלי מאחד ומחבר כולם היו נפגשים שם ונזכרים בטוב המשותף והמחבר.

אבל כל זה היה לובש צורה שונה לחלוטין ובעלת מימדים בסדר גודל אחר - פעם בשבע שנים.

בחג הסוכות במוצאי השנה השביעית - שנת השמיטה, ובפתיחת השנה השמינית, כל העם היהודי על נשיו וטפיו היה מתקבץ ובא לבית המקדש. במעמד מיוחד שהתקיים במוצאי יום טוב ראשון של חג הסוכות, באקט אחדותי מאין כמוהו, היו מתקבצים כולם לרחבת עזרת נשים שבבית המקדש, העשויה להכיל אירועים גדולים רבי משתתפים.

מלך ישראל היה עומד בהדר מלכות על בימת עץ גדולה, ולאחר שקיבל את ספר התורה מהעומדים לצידו, היה פותח בספר דברים וקורא בו פרשות מיוחדות המעוררות ליראת הבורא ולקיום מצוותיו. עם סיום הקריאה, לאחר ברכת התורה הרגילה, היה מוסיף עוד שבע ברכות ייחודיות למעמד נדיר זה.

מלבד הסמליות הלאומית של מצוות הקהל כמאורע נדיר, המאחד מבחינה פיזית, מורלית ותוכנית את כלל העם על נשיו וטפיו, ביהדות נודעה למצווה זו חשיבות וקדושה מיוחדת. כדברי בעל ספר החינוך: "זאת המצווה עמוד חזק וכבוד גדול בדת". גם הרמב"ם לא חוסך בתיאורים, והשווה מצווה זו ללא פחות ולא יותר - מעמד קבלת התורה בהר סיני. בהתאם לכך - מוסיף הרמב"ם, יראה השומע לכוון ליבו כאילו הוא שומע עתה את המצוות מפי הגבורה.

השיטה הישנה והמוכחת

הרבי שליט"א מלך המשיח מסביר ומורה, כי גם בימים אלו, בהם בית המקדש טרם מתנוסס בירושלים (נכון לעת כתיבת השורות), ניתן לקיים את מצוות וכוונת הקהל. זאת על ידי עריכת 'התקהלויות' יזומות - כינוסים לציבור הרחב בהם יעוררו ויחזקו על אותם הנושאים המדוברים בעזרת המקדש מעל גבי בימת העץ - קיום המצוות ויראת הבורא.

ידוע מאמר חז"ל "כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות". ומשום שכך בחר הבורא הכל-יכול לברוא את עולמו - כנראה שכך גם העולם נדרש להתנהל. אחדות אין פירושה הפיכת האדם לשכפול של רעהו, אלא דווקא כאשר ישנן שתי ישויות נפרדות ושונות אחת מהשניה, או אז ניתן ליצור ביניהן אחדות, ודווקא סביב מכנה משותף ותוכני.

המכנה המשותף התוכני החזק והעתיק ביותר, ששנותיו עתיקות כשנות העם היהודי, הם התורה והמצוות. בזכותן נהיינו לעם, בזכותן מתקיים העולם, ובזכותן שרדנו את שנות הגלות הארוכות כעם חזק ומאוחד ולא נטמענו בגויים ביניהם גלינו.

אחדות יהודית אמיתית ברת-קיימא שייכת רק סביב התורה, המצוות ויראת הבורא. והמתכון הזה הובא לידיעתנו על מנת שבכל זמן ועת בו נרצה למצוא מכנה משותף עם יהודי/ם נוסף/ים סביבנו, נדע כיצד לעשות זאת בצורה המיטבית והמושלמת.

אז בהחלט ניתן להפסיק לתלות תקוות בפוליטיקאים כאלו ואחרים שיביאו לנו אחדות ויציבות, ולו רק בשל העובדה שהבורא מצפה מאיתנו ליותר.

בשנת הקהל הנוכחית שבפיתחה נמצאים אנו, הבורא מצפה מאיתנו להתקהל ולהקהיל סביב המכנה המשותף היהודי, היציב והוותיק ביותר שקיים.

כמה פשוט, ככה אחדות

כל זה מקבל זווית שונה לחלוטין כשאנו נמצאים ברגעי הגלות האחרונים ממש, וכמאמר חז"ל "במוצאי שביעית בן דוד בא". או אז ההתקהלות והאחדות היהודית הקולקטיבית, ייראו ברורים ובהירים יותר מאי פעם. כשמלך המשיח יקבץ את כלל נדחי ישראל, וכולם יחד יעלו "והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים", או אז המעמד הנדיר המתרחש, יפרוץ את גבולות שבעת הפעמים ביובל, ויגרום לאחדות־הקהלית־יהודית מושלמת. רצויה, נכונה ונצחית.

עובדה מעניינת היא כי אז גם אלו שההלכה פוטרת אותם בזמן הגלות ממצוות הקהל, כמו העיוורים והנכים שפטורים מחובת עלייה לרגל לבית המקדש, יזכו לראשונה בגאולה לעלות ולהשתתף במצווה, וכפי שאומר הנביא ירמיהו:

"הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ, בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ, הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו: קָהָל גָּדוֹל, יָשׁוּבוּ הֵנָּה".

הרבי שליט"א מלך המשיח מסב את תשומת ליבנו, כי ישנה כאן התרחשות יוצאת דופן לאורח החיים בגאולה, בה בריאות מושלמת תהיה נחלת הכלל (ראה תחקירנו בגיליון 56 לחודש אלול עמוד 4). בפסוק זה רואים כיצד את העיוור והפיסח יקהיל הבורא לבית המקדש תחילה במצב בו הם עדיין במומיהם, ורק לאחר העליה יתרחש הנס קבל עם ועדה, והם יתרפאו וישובו לאיתנם כאחד האדם.

בהקהל גאולתי זה, יאוחו ויתוקנו היטב כל קרעי ושסעי הגלות, זו שגרמה לנו לחוש שונים ולעומתיים זה לזה, והציבה מחיצות של נייר בין איש לאחיו. אז נתאחד כולנו בבית המקדש השלישי, בקדושה ובטהרה סביב המכנה הכי משותף ויציב שקיים: התורה הקדושה, ממנה יקרא לנו הרבי שליט"א מלך המשיח מספר פרשיות מחזקות ומאחות מאין כמוהן.

וכפשטות העץ ממנו עשויה הבימה עליה יערוך מלך המשיח את הטקס המאחד והמרגש הזה, כן יהיה גודל הפשטות והכנות של האחדות היהודית המושלמת ביותר שיכולה להיות. לא סביב פוליטיקאים מכזבים, לא סביב אג'נדות משונות, ריקות וחלולות. כי זוהי ליבת העם היהודי: בית המקדש, מלך המשיח, תורה, מצוות ויראת הבורא. זוהי האחדות שלנו ולא אחרת.