למה צריך היום בית מקדש?

פער עצום יכול להפריד בין מבטם של שני יהודים על הבית החשוב בעולם - בית המקדש. האחד מרגיש את משאת חייו בבנין הבית ובשובה של עבודת השם אל בין כתליו, כשהשני לא מצליח להבין מה מרגש ומשמח בסדרת מנהגים הנראים לו מיושנים ועתיקים.

אך האמת היא, שממש עוד מעט - כאשר ייבנה בית המקדש השלישי והעבודה תשוב להתקיים - נגלה שעבודת הקודש בבית המקדש היא לא רק דבר שאיננו מיושן ומיותר, אלא מדובר בדבר הנחוץ והמתאים ביותר לאנושות בזמננו.

אבל רגע, מה מתאים לאנושות? בית המקדש הוא לא נטל על העולם המודרני. הפוך. הוא הגשר הטוב ביותר עבור העולם המודרני, אל מה שחסר לו.

הסיבה בשלה יצא אלוקים ל"הרפתקה" של בריאת העולם, היא מוגדרת ומחודדת מאוד. המדרש מספר כי אלוקים רצה ליצור משוואה חדשה ביחסי הכוחות בין רוחניות לגשמיות. בתפיסה הפשוטה, עולם החומר והפיזיקה הוא מחלקה נפרדת העומדת בפני עצמה, אל מול עולם הרוח והמיסטיקה.

אך מטרתו של אלוקים בבריאת העולם כולו היתה לחתור במשך כל שנות קיומו למצב של שילוב מוחלט בין הגורמים. החיבור, הנראה בלתי-אפשרי, בין רוחניות לגשמיות - הוא שאיפתו הגדולה של הבורא.

לכן הוא ברא עולם שמצד טבעו נראה כי לו ולרוחניות אין שום דבר משותף, ומיד לאחר הבריאה יצא העולם ההוא למסע. מסע בו הוא יגלה כי הדבר הכי מנוגד והפוך ממנו - מציאותו של הבורא - הוא בעצם אותו רעיון של העולם עצמו.

שגרת אלוקות

הרצון של אלוקים להיות נוכח ומורגש בקרב טבע הבריאה, להיות דומיננטי בין בני האנוש, ולהיות מציאות ממשית בתוך גדרי וגבולות העולם - הוא זה שהוביל אותו לברוא את היקום כולו, והוא זה שהביא את בני האדם לבנות עבורו את בית המקדש.

המטרה היא שהעולם כולו יהיה בית המקדש אחד גדול. שבכל מקום ומצב בעולם בו נצעד, נחוש את מציאותו של הבורא. אין אפשרות טובה יותר מאשר להיות מחובר באופן תמידי אל הישות שאינה מוגבלת בגדרות אותן אנחנו מכירים כחלק משגרת חיינו.

מציאותו של הקדוש ברוך הוא היא נעלית ומרוממת מגדרי העולם, וכאשר מציאות זו תהיה חיה ובולטת בתוך העולם, בני האדם יוכלו סוף סוף לחוש את השלימות, את החיבור המושלם ואת היעד הנכסף.

הקשר הרציף עם אלוקים ברמת תחושה ועבודה של ממש, הוא תענוג שאין לו קץ ומאפשר חיי שלימות מוחלטים. מרכז ההוויה של עולם שכזה, הוא בית המקדש בירושלים.

את מציאותו של אלוקים אנחנו מעוניינים אמנם לחוש תמיד ובכל מקום, אך בסיס נוכחותו בעולם - ארמון המלך שבעיר הבירה - הוא בית המקדש.

ב' זה בית

מטרתו של בית המקדש נחלקת לשניים: ברמה הפרקטית והמעשית מצד בני האדם, האירוע המרכזי בבית המקדש הוא הקרבת הקרבנות. הנה עוד צעד שנשמע לאנשים השבויים בתפיסות מסויימות חסר משמעות, אך בהתבוננות קלה ניתן להבין את גודל העומק של הקרבת קרבן. מיד נגיע לזה.

המאפיין הבולט של בית המקדש מהבחינה המהותית והפנימית יותר - הוא מקום משכן השכינה בעולם. אלוקים הוא רוחני ומרומם, אך כאשר הוא רוצה להגיע אל עולמנו, הדבר החשוב לו ביותר הוא להצליח להשתחל אל תוך הגבלות והגדרות העולם.

שכן, אם הימצאותו בעולם החומרי תבטא יציאה מהגבולות וטשטוש כללי הטבע, הרי ששילוב זה בין הרוחניות לגשמיות נעשה חסר משמעות. הרעיון המרכזי הטמון בכוונת הבריאה וכמובן בקיומו של בית המקדש, הוא שכינת הבורא בתוך העולם - כאשר זה מתקיים בהתאם להגדרות הבסיסיות של הטבע.

לכן, בית המקדש בתור מרכז השראת השכינה, כ"חדר האירוח" של הבורא בכבודו ובעצמו בעולם, משמש תפקיד חשוב. מקום פיזי אותו מכינים בני האדם למשכנו של אלוקים, מבטא יותר מכל את הצלחת יוזמת הבריאה, לקחת את הדבר הגשמי ביותר שיש, ולזכך אותו לרמת מוכנות לכך שישכון בתוכו הדבר הרוחני ביותר שיש.

כאשר בתוך העולם הגשמי ניצב בית פיזי וחומרי של ממש, ובית זה מיועד עבור דבר אחד - לשכן בתוכו את בורא העולם, אין דבר משמעותי וחשוב מזה. כאן נאמרת האמירה: הרוחניות, אלוקים, איננו סותר לעולם; להיפך - הוא מוזמן אליו בשמחה וברצון.

ובחזרה אל העבודה הפרקטית שבסדר היום הקבוע של בית המקדש - הקרבת הקרבנות.

סגירת מעגל

תכולת העולם מורכבת מארבעה סוגי אוכלוסיה שונים: דומם, צומח, חי ומדבר. בהמות הבקר והצאן מבטאים רמה נחותה יותר מחיי המשמעות של המדבר. הם מסמלים גשמיות מוחלטת וגסות מסויימת.

הבהמה אינה מחפשת משמעות ותוכן, היא חיה את חייה באופן סתמי וגשמי, ואת כל זמנה היא מקדישה לעצמה בלבד. מטרת הקרבת הקרבן היא ליישם את משימת הבריאה, ולקרב (מלשון קרבן) בין גסות העולם ובין הבורא.

כאשר ניטלת הבהמה ומוקרבת לאלוקים - מנוצל הטוב הפנימי שבה ועולה לקדושה, לעומת הגסות הירודה שבה, שנעלמת. הקרבת הקרבן היא שלב משמעותי בדרך לחיבור בין העולם החומרי, לבין הרוחניות האלוקית.

הרגשת האלוקות בתוך בית המקדש היא חזקה כל כך, עד שכל עולי הרגל הרגישו את מציאותו של אלוקים כאשר הגיעו לבית המקדש. בתוך קודש הקדשים התחושה הייתה מיוחדת בפני עצמה - שם מורגשת הדרגה הגבוהה ביותר בגילוי מציאותו של הבורא, שאינה מוגבלת בשום כלל קיים. ובכל זאת, היא מורגשת במקום גשמי מסויים. זהו כוחו של בית המקדש, בהנגשת האורות הגבוהים של המציאות האלוקית, לחיים הגשמיים של אדם אנושי.

השיח שונה

במשך כל הדורות ייחלו יהודים ליום בו ישוב וייבנה בית המקדש, ונשוב לעבוד את הבורא מתוך שמחה ודביקות ממשית. אך בדורנו, כאשר אנו יודעים כי בקרוב ממש ייבנה שוב בית המקדש השלישי, שיעמוד לנצח ולא ייחרב לעולם, השיח על בית המקדש איננו דומה כבר לסגנון שהיה בעבר.

פעם, בעומק הגלות, המילים 'בית המקדש' הזכירו לנו בעיקר את הטוב הגדול שהיה בעבר. הן עוררו בנו געגוע עמוק וכיסופים אל ההיסטוריה הנפלאה של עם ישראל.

היום, כאשר הדבר הכי אקטואלי הוא ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, השיחה על בית המקדש כבר איננה מהולה בעצב וגעגועים. בית המקדש הוא מושג שאמור לעורר בנו שמחה והתרגשות, אמונה ודריכות. מוכנות מוחלטת לקראת הדבר שצריך לקרות בכל רגע.

הנה, אנחנו כבר נכנסים חזרה לבית שלנו, לבית של אבא שלנו, והמשפחה מתאחדת מחדש. בעולם המודרני והיעיל של היום, הדבר היחיד שחסר הוא החיבור אל השלימות, אל המטרה, אל היעד. בין כל הפרטים הקטנים, אנו נוטים לפעמים לשכוח את הסיפור הגדול, שבגללו אנחנו כאן.

בית המקדש השלישי הוא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות למאה העשרים ואחת. תשפ"ב היא השנה המושלמת לבנייתו מחדש.