• ב"ה ימות המשיח!
  • י"ד אב התשפ"ב (11.08.2022) פרשת ואתחנן

הקיטוב הפוליטי אינו אלא פיצול אישיות

"גורל המדינה מונח על כף המאזניים", "זה להיות או לחדול" • קולות משני צידי המתרס מבשרים כי אנו בפתחה של תקופה מיותרת נוספת - תקופת בחירות יצרית וגועשת • מחקר מיוחד בדק: באיזה מצב חברתי ישראל יוצאת לבחירות, ואולי ה"קרע בעם" הוא בעצם אשליה?
הקיטוב הפוליטי אינו אלא פיצול אישיות
לפיד, גנץ, נתניהן (צילום: דוברות הכנסת)
הישארו מעודכנים בסטטוסים של אתר הגאולה

חצי מהעם המתין בכל רגע שזה יקרה, חציו השני חרד שנה שלימה מן הרגע הזה - הולכים לבחירות. מאיזה כיוון שנבחר להביט על זה, המציאות מפליאה יותר מכל פרשנות: כבר ארבע שנים שעם ישראל לא מצליח להגיע להסכמה על דמות הממשלה בה הוא חפץ. יש בהחלט מימד מטריד בעובדה הזו.

אבל, בואו ננסה לרדת לנתונים. כל אחד מרגיש את הפער המסויים שקיים בין האווירה בתקשורת ובשיח הציבורי, לבין רמת הפרט, בה החיים נראים רגועים יותר, שלווים יותר, ומלחמתיים הרבה פחות. כדי לדעת מה הציבור בישראל חושב על המצב, פנינו לבדוק את הדברים במחקר מדעי.

המחקר, שנערך על ידי ד"ר יוליה אלעד שטרנגר, ד"ר אורי אהרונסון וד"ר יובל פלדמן מאוניברסיטת בר-אילן, כלל 2,470 אנשים מכל חלקי החברה, ומצא כי בעקבות המשבר הפוליטי המתמשך אותו אנו חווים, הציבור בישראל מפולג יותר מתמיד.

התוצאות, כאמור, לא מאוד מעודדות: 80 אחוז מהנשאלים סבורים שהחברה הישראלית מפולגת, כאשר מתוך אלה 89 אחוז סבורים שעיקר הפילוג הוא פוליטי (ימין מול שמאל), ו-83 אחוז מאמינים שהפילוג העיקרי הוא דתי (דתיים מול חילונים). בנושא העדתי, הנתונים היו נמוכים יותר ועמדו על הסכמה של כ-67 אחוזים.

רוצים אחרת

דווקא בסוגיות פולמוס ספציפיות ניתן לזהות קירבה מסויימת בין הדעות, כאשר 44 אחוז מהשמאלנים סבורים שיש למנוע מפליטים ומהגרי עבודה להיכנס לישראל באופן לא חוקי, ולפעול כדי שמי הגיע לישראל באופן לא חוקי יעזוב מרצון בהקדם, לעומת 40 אחוז מהימנים שטוענים כי מדינת ישראל צריכה לגרש באופן מידי את כל מי שנכנסו אליה באופן לא חוקי או ששוהים מעבר לתקופת האשרה שלהם. בעניין שילוב תכנים על התרבות המזרחית במערכת החינוך, 43 אחוז מהאשכנזים סבורים שהתכנים צריכים להיקבע אך ורק על פי חשיבותם האוניברסלית, אולם חובה שתהיה התייחסות מסוימת לתרבות המזרחית, לעומת 42 אחוז מהמזרחים שדורשים להקדיש 50 אחוז מהתכנים הנכללים בלימודי התרבות, הספרות וההיסטוריה בחינוך הממלכתי בישראל לתרבות המזרחית.

הנתון החשוב ביותר שעולה מהמחקר נוגע דווקא לעתיד המשותף של כולנו כאן ביחד: 74 אחוז מהנשאלים הודו שחשוב להם מאוד שהחברה בישראל תהיה מלוכדת, אך רק 51 אחוז מסכימים שיש סיכוי ריאלי שהיא תהיה כזו. אז האם באמת יש תקווה?

"במחקר יש צד פסימי ואופטימי", אומר פרופסור שחר ליפשיץ, ראש המרכז למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר אילן. "80 אחוז מהאנשים בישראל מזהים רמה גבוהה של מפוצלות וקיטוב בחברה הישראלית מבחינה לאומית, אידאולוגית ודתית, כלומר אנשים מזהים שיש כאן מצב לא טוב. מצד שני, 70 אחוז מהם רוצים שהחברה תהיה יותר מלוכדת ורוצים אחדות. הבעיה היא שרק 50 אחוז מהם מאמינים שזה אפשרי, והשאר פשוט חוששים שזה לא יקרה. במונחים של מדעי החברה, אפשר לומר כהנחת יסוד להביט על המצב, כי יש פער בין הדרך שבה אנשים חווים את המצב הנוכחי לבין איך שהם רוצים שהוא יהיה".

אלא שאם נסגור לרגע את העיתון, ונצא מהבית הממוזג אל הרחוב שלמטה, לא בטוח שנרגיש את הקיטוב העז הזה. האם יתכן שמרכיב עיקרי בתחושת הקרע שלנו הוא האווירה הציבורית והגעש הפוליטי? מסתבר לומר שבחיים האמיתיים אנחנו לא כל כך מפוצלים כפי שההד הציבורי מנסה להציג זאת?

איך עושה פילוג

רגע לפני שנבדוק האם בכלל יש סיכוי לאחד את "העם המשוסע הזה" (כביכול), נתחבר לרגע לנקודת הזמן בה אנו עומדים כעת במעגל השנה, ונבדוק את עוצמת איום הפילוג בעם ישראל, מה הן תוצאות הלוואי העשויות להגיע ממנו. ובאופן אובייקטיבי נבחן: כמה קיטוב חברתי הוא רע לעם ישראל?

ובכן, בימים אלו אנו מציינים את חורבן בית המקדש. ימי בין המצרים מכינים אותנו לקראת יום האבל הגדול של עם ישראל - תשעה באב, היום בו חרבו שני בתי המקדש היחידים שהיו לנו. לבו הפועם של כל יהודי, מרכז החיים ודרך הקשר העוצמתית בין היהודי לבוראו - נחרב. בית המקדש הראשון ובית המקדש השני היו המתנה הגדולה ביותר שקיבלנו מהבורא - מאז שהם ניטלו מאיתנו, חיי העם היהודי כבר אינם כפי שהיו.

רובן המכריע של 613 המצוות אותן עלינו לקיים, אין ביכולתנו לבצע כאשר בית המקדש חרב, מאחר וחלק גדול וחשוב זה של המצוות, הן מצוות המתבצעות במסגרת עבודת המקדש. נתון זה ממחיש עד כמה לב הזהות והקיום של עם ישראל הוא בית המקדש, אין נכס גדול מזה. אין אובדן קשה מזה. בית המקדש, הבית של כולנו, חרב ממש בימים אלו לפני 1954 שנה.

אבל רגע, למה זה קרה?

התלמוד במסכת יומא מספר על שלושה עבירות שהפכו להרגל אצל עם ישראל בזמן בית המקדש הראשון, עבירות חמורות שקיומן גרם לעונש מהקדוש ברוך הוא - חורבן בית המקדש. מדובר על גילוי עריות, שפיכות דמים, ועבודת עבודה זרה. לאחר חורבן בית ראשון, ובסיומן של שבעים שנות גלות בבל, עם ישראל התחזק באופן רוחני וחזר מהנהגת שלושת עבירות אלו.

אם כן, לאחר שתוקנה סיבת חורבן הבית הראשון, נבנה הבית השני. מיד נשאלת השאלה, אם בזמן בית שני היה עם ישראל מחוזק יותר רוחנית, והיה עסוק ב"תורה, עבודה וגמילות חסדים" כתיאור התלמוד, מה היה הטריגר לעונש הנוסף מן השמיים - מה גרם לחורבן בית שני?

מיד מגיעה שם התשובה, שהיא למעשה הגורם לכך שחרב הבית בשנית: עם ישראל נהג בשנאת חינם. ההיסטוריה מספרת לנו על תקופת טרום החורבן. הפילוג בעם היה כה גדול וחריף, וחלקים מסויימים מעם ישראל ראו בעצמם אויבים אלו לאלו. ההבנה כי כולנו אחים וכוחנו באחדותנו, החליפה את מקומה לקיטוב אדיר, כזה שהמיט עלינו את חוסר שביעות רצונו של הבורא, ואת חורבן הבית שבא בעקבותיו.

סיבה לכל גלות

החשבון פשוט: אם לאחר שתוקנה סיבת חורבן הבית הראשון - נבנה בית השני, הרי שתיקון סיבת החורבן השני, הוא זה שיביא למתנה מהבורא בדמות בית המקדש השלישי והנצחי? ברור אפוא, שהדרך הסלולה לביטול סיבת הגלות והבאת הגאולה, היא הוספה באהבת חינם, ההיפך משנאת חינם שגרמה לחורבן.

אז רגע לפני שאתם מתלהבים, רגע לאחר שהבנתם את ההגיון הלוגי שחושף את הדרך הסלולה לבניית הבית השלישי, יש לרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א חדשות מלהיבות יותר. כעת, לאחר מעל 1,900 שנות גלות וקיום מצוות אהבת חינם בקרב עם ישראל, המשימה הושלמה.

הוא הסביר כי ביטול סיבת הגלות אכן היתה משימה הכרחית כדי לאפשר את הגאולה, אך משימה זו התבצעה. גמילות החסדים והאהבה ההדדית ששררה בעם ישראל מאז החורבן ועד ימינו, הסירה את חסם השנאה וביטלה את סיבת הגלות. כעת הגאולה יכולה להגיע ללא חשש.

אם כן, מה נדרש מאיתנו היום? האם אנו פטורים ממצוות "ואהבת לרעך כמוך"? ואיך זה יכול לפתור את המתח הציבורי שקיים בעם? התשובה לכל השאלות הללו היא אחת. באותה עת בה גילה הרבי מלך המשיח שליט"א שאהבת חינם מילאה את יעודה, הוא גם הגדיר מחדש את האחדות הנדרשת מעתה, וסימן בזה את הפתרון המושלם למצב החברתי בישראל:

עד דור זה, נהגנו אחד בשני כבוד - כפי ששני אינדבדואלים נפרדים מכבדים ומפרגנים אחד לשני. האחדות בעם ישראל אופיינה בעיקר בכבוד ואהדה ל"הוא" שאיננו "אני". כבוד לזולת היה עיקרון לפיו אני מפנה קצת ממקומי, מתוך הבנה כי גם לאחר יש מקום. אך האמת היא שזה לא מספיק.

לא צריך להתאחד!

אולי זה ישמע מורכב מעט, אבל זה יהיה פשוט, קצר ומהיר: על פי התורה, נשמת כל יהודי נוצרה ממציאותו של אלוקים. תורת הקבלה מספרת כי בסיס כל נשמה יהודית הוא "ניצוץ" וחלק מהבורא, ש"לקח" חלק מעצמו וייצר ממנו את מליוני נשמות עם ישראל. החלק העמוק והבסיסי בתוך כל יהודי נקרא "יחידה", שהיא מעין סניף ופרט מתוך ה"יחידה הכללית", זו נשמתו של משיח.

הבנה זו, שבעצם, באמת, בבסיס, כולנו אחד, משנה את המשוואה. אם נזכור את הפסקה הקודמת, נגלה שלמעשה כולנו, כל עם ישראל, הוא חלק מדבר אחד - אלוקים. הנשמה של כל אחד מאיתנו היא חלק מנשמתו של משיח. אם אנו אחד, אין כל צורך לפנות מקום ל"שני". השני הוא לגמרי אני. זו אהבת ישראל הנדרשת מאיתנו כיום. לא כבוד לאחר, כי אם הבנה שאין אחר. לא איפוק מהיזק לזולת, כי אם ההבנה שהדבר דומה ליד ימין הכורתת את יד שמאל - עם ישראל אינו צריך להתאחד, הוא אחד. עלינו רק לזכור זאת, ולנהוג בהתאם לכך.

הנהגה זו איננה עוד תיקון הנזק שגרם לחורבן. הנזק כבר תוקן. זוהי אפוא טעימה מהמציאות אותה נרגיש בגאולה. אז דבר זה יורגש אצלנו באופן מוחשי. לא נצטרך להסביר זאת, כי נראה ונחוש זאת. נבין שכולנו מציאות אחת. בצל תקופה סוערת ומקוטבת זו, עלינו לזכור שמדובר במציאות פיקטיבית, כזו שרק נראית לעין. כל המחלוקות והסערות בתוך העם שלנו, אינן סותרות לאמת הפנימית - כולנו אחד. השנאה ליהודי אחר, היא שנאה עצמית.

זו אהבת ישראל גרסת 2022. אהבה שאינה עוד מלחמה לסיום הגלות, אלא טעימה גדושה ומענגת מהגאולה שממש בפתח. עלינו רק לנהוג בהתאם לכך.

האוטובוסים בכותרות: מפנים את המקום לתחבורה גאולתית

סיכול ממוקד: כך ימגר מלך המשיח את המחבלים ותומכי הטרור

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...