שוויון זכויות לכולם: אין יהודי סוג ב׳

רק לפני חודש ישבנו יחד כל המשפחה, וסיפרנו לילדים שהאזינו בעיניים בורקות על ארבעת הבנים. הסברנו להם שההגדה מספרת על ארבעה סוגים שונים של יהודים שמסבים לשולחן הסדר: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. ההגדה מספרת כיצד מתנהל שיח עם כל אחד מהם, לגבי ניסי יציאת מצרים, מנהגי הפסח וחגיגתו.

אחד מן התסריטים המעניינים המובאים בהגדה, הוא שיחתנו עם הבן הרשע. אותו אחד שמרגיש ניתוק מהחגיגה כולה, חש נפרד מהשמחה היהודית בפסח, ומברר את הסיבה למסיבה. אומרת ההגדה כיצד יש לענות לו, ומסבירה שבמיוחד עבורו נאמר הפסוק בתורה "בעבור זה עשה השם לי בצאתי ממצרים". מוסבר בהגדה כי ניסוח המילים בגוף ראשון "לי בצאתי ממצרים", מלמד על התוכחה לבן הרשע.

המסר לבן הוא, שאורח חייו כ"רשע", ובעיקר העובדה שהוא רואה עצמו כאדם נפרד מחגיגת הפסח של העם כולו, גורמים לכך שאם היה במצרים, לא היה נגאל. כך מוסבר הניסוח "עשה ה' לי בצאתי" - לי ולא לו, כי אילו היה במצרים לא היה נגאל.

הכללים השתנו

אך מעניין לגלות כי זמן קצר מאוד אחרי יציאת מצרים, ארבעים ותשעה ימים בלבד חלפו, והמצב השתנה. דבר-מה גרם לדמותו של הבן, אף כאשר הוא משכנע את עצמו כי הוא רשע ואין לו חלק במנהגי ומצוות עם ישראל, להיות חלק בלתי נפרד מהעם. ללא אפשרות להינתק ממנו, גם בתהליך רחב כגאולה.

הדבר נרמז גם בלשון התקיפה הננקטת בהגדה של פסח, כאשר אנו סונטים בבן הרשע ואומרים "אילו היה שם לא היה נגאל", גם כאשר נאמר משפט חריף זה, הוא מנוסח בזהירות ובדגש כי דווקא אם היה שם לא היה נגאל - רק בגלות מצרים התאפשר מצב בו יהודי, מחמת מעשיו והשקפתו, נותר מחוץ לגאולת ישראל.

אך בגאולה העתידה, בביאת המשיח הקרובה מאוד, הדבר כבר לא יחזור על עצמו. כעת כבר לא יתכן שיהודי אחד ישאר מאחור, בגלות. מבלי להביט על מעשיו ודרכו של כל יהודי באופן פרטי, הגאולה הקרובה מוכרחת להיות אמיתית ושלימה, כלומר - שהיא כוללת בתוכה את עם ישראל כולו, לרבות כל יהודי ויהודי באופן פרטי. כל אחד בפנים.

הסיבה לתפנית היא האירוע שקרה שבעה שבועות לאחר יציאת מצרים, אליו התכונן עם ישראל ברצינות ובדריכות מאז יצא ממצרים, בימים אלו בהם אנו סופרים את ספירת העומר - מתן תורה במעמד הר סיני.

אירוע היסטורי ודרמטי זה נפתח בהכרזתו של הבורא, אותה שמעו כל בני ישראל מפי הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו: "אנכי ה' אלוקיך". שלושת מילים אלו שינו את מעמדו של היהודי כלפי בוראו, לא רק כעם, אלא במיוחד כאדם פרטי.

הגרסה האישית

ההבדל בין "השם" ל"אלוקיך" הוא רמת הירידה לרזולוציות. "השם" הוא הדרגה השולטת על העולם באופן מרומם ומקיף, גבוה ומתנשא, ומנהל את הבריאה כולה ביד רמה. אך במתן תורה הודיע הבורא כי "אנכי - השם", הופך להיות כעת "אלוקיך". אלוקים הוא הדרגה המתארת את הבורא כאלוקים פרטי של האדם. אישי יותר, פרטני יותר. מצומצם וקרוב יותר.

במתן תורה בחר הקדוש-ברוך-הוא לא לפנות ל-600,000 היהודים כעם. הוא לא אמר "אנכי ה' אלוקיכם", אלא פנה לכל אחד באופן פרטי. החל מהיום, אני, השם, הבורא הגדול והכל-יכול, הופך להיות "אלוקיך" - הכח הפרטי והאישי שלך. מעמד מתן תורה נתן לכל יהודי, לנצח, את הקשר הבלתי ניתן לניתוק עם הבורא. את הקשר האיתן והפנימי שאף מעשה של היהודי לא יוכל לבטלו.

אירוע זה, שינה את דמותה של הגאולה העתידה שתגיע בקרוב ממש, וגרם שבה אף יהודי לא ישאר מאחור, כי כולם - גם הרשע ביותר - הם יהודים, בניו של הבורא, שבתוכם שוכן "השם אלוקיך", ולא הולך לשום מקום.